שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. בימים אלה התבשרנו על ההסכם לסיום המלחמה ולשחרור החטופים. זהו רגע של אנחת רווחה, של תקווה מחודשת. אנו יודעים היטב מה חווינו בשנתיים האחרונות – המוות, הכאב, האובדן, והצער,  אך האם אנו באמת מבינים כיצד נקלענו למצב הזה?

אנו חשים תקווה לנוכח ההסכם שנחתם, אך האם אנו יודעים כיצד להפוך את התקווה הזאת לשינוי מתמשך? כיצד נוכל לעצב מציאות טובה יותר, צודקת ויציבה לאורך זמן?

אנו חשים תקווה לנוכח ההסכם שנחתם, אך האם אנו יודעים כיצד להפוך את התקווה הזאת לשינוי מתמשך? כיצד נוכל לעצב מציאות טובה יותר, צודקת ויציבה לאורך זמן?

והשאלה העמוקה מכולן, האם אנו באמת מבינים את העולם ואת המציאות שבה אנו חיים?

כותב אלבר קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס" כי האבסורד מייצג פער בלתי ניתן לגישור בין האדם לעולם. האדם עומד משתאה מול סודות היקום, הבריאה, אינסוף החלל והזמן – והעולם שותק. זהו הפער בין תשוקתו של האדם למשמעות, לבין אדישותו של העולם.

כדי להמחיש את מהות הפער, מביא קאמי דוגמאות מן היומיום: אדם מואשם בפשע נורא והוא מגיב כי האשמה זו אבסורדית, שכן היא מנוגדת לטבעו. כאן נחשף הפער בין ההאשמה לבין אופיו של האדם הנאשם.

האבסורד, לפי קאמי, איננו חריגה או טעות בעולם, אלא נקודת המוצא למצב האנושי עצמו. נולדנו אל תוך האבסורד.

פרופסור ישעיהו ליבוביץ ביטא, במובן מסוים, היבט דומה, כאשר טען כי המדע מסוגל להסביר את ה"איך" — את המנגנונים, החוקים, התהליכים — אבל אין לו כלים להסביר את ה"למה". המדע יכול לתאר את התהליכים הכימיים והפיזיקליים שגורמים לדשא לצמוח. אך לא מדוע דווקא דשא ולא משהו אחר. ההבנה האנושית תיוותר לעולם חלקית בלבד.

כדי להמחיש את מהות הפער בין האדם לעולם, מביא קאמי דוגמאות מן היומיום: אדם מואשם בפשע נורא ומגיב כי האשמה זו אבסורדית, שכן היא מנוגדת לטבעו. כאן נחשף הפער בין ההאשמה לבין אופי האדם הנאשם

קאמי מדגיש כי האבסורד אינו קיים בעולם עצמו וגם לא באדם עצמו, אלא במפגש ביניהם. במתח שבין הרצון האנושי להבין לבין שתיקת העולם. האדם יכול לתפוס את האבסורד, אבל האם עליו גם לחוש אותו? לא בהכרח, התחושה היא אינדיבידואלית. השאלה ששואל קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס" היא, מה יעשה האדם כאשר הוא חש ומבין את האבסורד. האם ההתאבדות היא הפתרון? 

המפות שהשתנו

כדי להרגיש בן בית בעולם האדם יוצר לעצמו "מפות". מערכות של נורמות התנהגותיות, הסדרים אישיים וחברתיים, זהות לאומית, תרבות, קשרים אישיים, השתייכות למסגרות שונות כגון משפחה, חברים, חוגים חברתיים, עבודה, עיר, מדינה ועוד. כך הוא מביית את העולם ומרגיש בו בן בית.

אך מה קורה כאשר מתברר לו שהמפות הללו כוזבות? שמערכת הערכים שעליה גדל כבר איננה רלוונטית? שהאחווה האנושית התחלפה במלחמה עקובה מדם שהוא אינו רואה את סופה? שפדיון שבויים כבר אינו ערך עליון? שניתן לסכן חטופים וחיילים עבור מטרות שהוא אינו מבין את פשרן? או אולי מבין את פשרן אך מתנגד למערכת הערכים של הישרדות שלטונית בכל מחיר? מה קורה כאשר מושג ה"לא יעלה על הדעת" או ה"בלתי נתפס" עליו כתב אמיר בן דוד הופך לדבר שבשגרה?

בשנתיים האחרונות רבים בארץ חשו שהם מצויים במלחמה סיזיפית. הם מפגינים, הם מוחים, אבל דומה שאין לכך השפעה ניכרת על ההתרחשויות. הם מגלגלים את האבן לפסגת ההר, וזו מתדרדרת מטה. מצבם של המפגינים היה דומה למצבו של סיזיפוס היורד מן ההר ויודע שמשימתו נכשלה. את הרגע הזה של הירידה מההר מכנה קאמי שעת התודעה. המפגינים חזרו עייפים ומותשים מההפגנה וחשו שעוד יום חלף ולא חל שום שינוי. 

עתה מתעוררת תקווה חדשה בעקבות ההסכם, שהושג בשל הלחץ של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ. תקווה שאולי לראשונה האבן לא תתגלגל למטה.

בשנתיים האחרונות רבים בארץ חשו שהם מצויים במלחמה סיזיפית. הם מפגינים, הם מוחים, אבל דומה היה שאין לכך השפעה ניכרת על ההתרחשויות. הם מגלגלים את האבן לפסגת ההר, וזו מתדרדרת מטה

כאשר פרידריך ניטשה כותב שאלוהים מת, הוא מתכוון לכך שהמעבר לחילוניות השמיד את המפה הדתית שעל פיה פעלו וחיו אנשים במשך אלפי שנים. תחושה דומה של שיבוש המפות שעליהן גדלנו וחונכנו במשך שנים אנו חווים בשנתיים האחרונות.

התקווה מול האבסורד

קאמי אינו מציע תקווה במובן הרגיל. תקווה, בעיניו, היא בריחה מן האבסורד. אך הוא גם אינו מטיף לייאוש. הוא מציע פיוס עם האבסורד. ללמוד לחיות אתו, עם הפער הלא מוסבר.

קאמי יוצא נגד "קפיצת האמונה" של סרן קירקגור והוגים אחרים כתשובה לאבסורד. בסיום המסה "המיתוס של סיזיפוס" הוא כותב:

"אבל סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את האלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור כי הכל טוב. עולם זה, שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא ליבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר".

סיזיפוס מאושר אינו ביטוי של תקווה נאיבית אלא של שמחה מן היכולת להמשיך, למרות הכל.

מן האבסורד אל המרד

בספר "אדם המורד" של קאמי, הגיבור המתבונן של "המיתוס של סיזיפוס" מורד בעוול ובסבל ומבקש סולידריות עם האחר. המרד הוא המחויבות של האדם לאחר. התשובה לאבסורד היא הזעקה והמחאה. ברגע שהאדם מורד אז יש לו מפה של טוב ורע, ובכך יש יציאה במידת מה מן האבסורד.

קאמי אינו מציע תקווה במובן הרגיל. תקווה, בעיניו, היא בריחה מן האבסורד. אך הוא גם אינו מטיף לייאוש. הוא מציע פיוס עם האבסורד. ללמוד לחיות אתו, עם הפער הלא מוסבר

המשורר והמחזאי הפולני צ'סלב מילוש, בשירו "משמעות" (מתוך הספר "זה", בתרגום דוד וינפלד) שואל אותה שאלה שקאמי מעלה. האם יש משמעות לעולם. אך גם אם אין, זעקת האדם מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו היא עצמה משמעותית.

משמעות

כְּשֶׁאָמוּת אֶרְאֶה אֶת הַבִּטְנָה שֶׁל הָעוֹלָם.
הַצַּד הַשֵּׁנִי, מֵעֵבֶר לַצִּפּוֹר, לָהָר, לִשְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ.
הַפֵּשֶׁר הָאֲמִתִּי יִתְגַּלֶּה,
הַלֹּא פָּתוּר – יִפָּתֵר.
הַלֹּא מֻשָּׂג – יֻשַּׂג.

וְאִם אֵין לָעוֹלָם בִּטְנָה?
אִם קִיכְלִי עַל עָנָף אֵינֶנּוּ סִימָן
כִּי אִם קִיכְלִי עַל עָנָף? אִם יוֹם וָלַיְלָה
בָּאִים זֶה אַחַר זֶה בְּלֹא פֵּשֶׁר?
וְאֵין דָּבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, חוּץ מֵהָאֲדָמָה הַזֹּאת?

אֲפִלּוּ כָּךְ, עֲדַיִן תִּשָּׁאֵר
הַמִּלָּה שֶׁבָּקְעָה פַּעַם מִפִּי בֶּן-חֲלוֹף,
וְהִיא רָצָה וְרָצָה, צִיר בִּלְתִּי נִלְאֶה,
שָׁלוּחַ אֶל מַעֲרֶכֶת הַכּוֹכָבִים, מַסְלוּל שְׁבִיל הֶחָלָב,
וְהוּא מוֹחֶה, קוֹרֵא בְּקוֹל, צוֹעֵק".

אני שמח שהפעם, המחאה, הקריאה והצעקה לא נפלו אל תוך חלל ריק והביאו להסכם לשחרור החטופים והפסקת המלחמה.

ד״ר אלדד שידלובסקי, מרצה לכלכלה ושוק ההון במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.