מדי שנה, בחודש אוקטובר, משנה העיר בלם (בית לחם belem), שבצפון ברזיל את פניה. מיליוני אנשים מברזיל ומהעולם, מגיעים לכבד את אחת החגיגות הדתיות הגדולות בתבל. טקס בן יותר משלוש מאות שנה לכבודה של "גבירתנו מנצרת" (Nossa Senhora de Nazaré), הלוא היא "מרים הבתולה". מן הדמויות האהובות ביותר בנצרות הברזילאית.

במהלך ימי החג, שהוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת תרבות עולמית, מתקיימים בעיר אירועים וטקסים דתיים רבים. שיא החגיגות הוא בתהלוכה הנערכת ביום האחרון, Círio de Nazaré, שנמשכת לאורך שלושה קילומטרים. מן נהר האמזונס ועד הכנסייה המרכזית בעיר.

במהלך ימי החג, שהוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת תרבות עולמית, מתקיימים בעיר אירועים וטקסים דתיים רבים. שיא החגיגות הוא בתהלוכה הנערכת ביום האחרון, Círio de Nazaré, שנמשכת לאורך שלושה קילומטרים

התהלוכה עוברת בשדרה המרכזית של העיר, משני צידי הרחוב, עצי מנגו ענקיים נוטפי פרי. מחלונות הבתים והמרפסות המקושטות בבלונים ובסרטים צבעוניים. עשרות אנשים המשקיפים על השיירה. אך הדרך עצמה, הכמעט אינסופית, היא ליבה של החוויה.

בראש התהלוכה צועד הארכיבישוף, ולצידו נישא פסלה המוזהב של "גבירתנו מנצרת". על פי המסורת, הפסל הובא מישראל כבר במאה הראשונה לספירה. הוא מונח על במה קטנה, מקושטת בפרחים. קשורה לחבל עבה וארוך, ה־Corda. בחבל אוחזים מאות אלפי אנשים הצועדים ברגל. לבושים בלבן, לעיתים יחפים, חלקם בוכים, אחרים שרים, מתפללים. כולם מבקשים לגעת באותו חבל.

החבל הזה הוא לבו הפועם של האירוע. אלפים ממתינים שעות ארוכות רק כדי להניח עליו יד. נדחסים, נופלים וקמים שוב. מתוך אמונה שמגע אחד יספיק לברכה, למחילה, או אולי לנס קטן. לא מדובר רק בטקס דתי, זהו מעשה קהילתי עצום המאחד עניים ועשירים, מאמינים אדוקים וספקנים. כולם מושכים יחד באותו כיוון, תרתי משמע. כדי לקדם את הבמה שעליה "פסל מריה" נמצא. מאמינים באמונה שלמה בתקווה.

באחד מביקוריי בעיר בלם, נפל בחלקי להשתתף בתהלוכה הזו. לרגע קצר החזקתי בחבל. הוא היה עבה, בוצי, מחליק. כמעט בלתי אפשרי לאחיזה. סביבי נדחקו אלפי אנשים. תפילות נישאו באוויר, מוזיקה, ריח קטורת וזיעה התערבבו זה בזה. זו הייתה חוויה עוצמתית ומטלטלת, לא דתית במובן האורתודוקסי, אלא אנושית מאוד. הרגשתי חלק ממשהו גדול ממני. תנועה אחת של גוף ורוח.

החבל הזה הוא לבו הפועם של האירוע. אלפים ממתינים שעות ארוכות רק כדי להניח עליו יד. נדחסים, נופלים וקמים, מתוך אמונה שמגע אחד יספיק לברכה, למחילה, או אולי לנס קטן. לא מדובר רק בטקס דתי, זהו מעשה קהילתי

המוני המפגינים בישראל, העלו בי תחושה דומה לזו שחוויתי אז, כשהחזקתי את החבל ההוא בברזיל. תנועה אחת של גוף ורוח.

לכאורה, אין קשר בין דבקות קתולית באמזונס לבין כאב לאומי במזרח התיכון. אבל, כשבוחנים את שני האירועים הללו דרך עדשת "התהלוכה", כמעשה אנושי לביטוי צורך עמוק, מתגלים ביניהם קווים מקבילים מפתיעים.

הדמיון הראשון הוא השימוש במרחב הציבורי.

בבלם, ה־Círio אינו יכול להתקיים בין כותלי הכנסייה. הוא חייב לפרוץ לרחוב, למלא את הכיכרות והכבישים. להפוך את המרחב הציבורי לבמה של אמונה וקהילה. המשיכה הפיזית בחבל, ה־Corda, היא תמצית הדבקות. המאמין משתמש בגופו כדי לבקש נס או להודות עליו, תוך התמזגות עם ההמון.

באופן דומה, העצרות והצעדות למען החטופים בישראל, ואחרי שהוחזרו כל החטופים החיים – למען החללים שנשארו עדיין בעזה, אינן מסתפקות במדיה או ברשתות החברתיות. הן זקוקות למרחב הפיזי, לכיכרות, לכבישים, לגשרים, לנתיבי איילון.

כשאלפים יוצאים החוצה, הם כופים את כאבם על המרחב הציבורי והופכים את הכאב האישי לצעקה משותפת. הרחוב הופך למקום שבו הסבל של היחיד נטמע בכאב הקולקטיבי.

עצרת בכיכר החטופים בתל אביב בקריאה לשחרור החטופים המוחזקים בעזה, 17 במאי 2025 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

נקודת דמיון נוספת היא הפנייה לגורם עליון, כוח שנמצא מעבר ליכולת הפרט.

בבלם, המאמין הקתולי יודע שאינו יכול לרפא את עצמו לבדו. הוא פונה ל"גבירה מנצרת". לכוח המטאפיזי המסוגל לחולל נס. המשיכה בחבל היא תפילה גופנית, בקשה מוחשית למגע עם העל טבעי.

המשיכה הפיזית בחבל היא תמצית הדבקות. המאמין משתמש בגופו כדי לבקש נס או להודות עליו, תוך התמזגות עם ההמון. גם העצרות והצעדות למען החטופים בישראל נזקקו למרחב הפיזי, לכיכרות, לכבישים

בישראל, הקריאה מופנית לממשלה, לקבינט, לממשל האמריקאי. גורמים שנתפסים כבעלי כוח עליון. כאלה שיכולים לחולל את ה"נס" של השבת החטופים.

ובשני המקרים, יש התמסרות טוטלית למען האחר.

בברזיל, ההליכה מוקדשת ל"מרים הבתולה". בישראל, למען החטופים ובני משפחותיהם, כעת למען החללים שבהם ובני משפחותיהם. זהו ביטול האישי למען הקולקטיבי, מיזוג של רצון פרטי לתוך מאבק לאומי או רוחני.

הפגנה למען שחרור החטופים ונגד הממשלה ליד הקריה בתל אביב, 12 ביולי 2025 (צילום: אריק מרמור/פלאש90)

גם המאמץ הפיזי ממלא תפקיד משמעותי בשני האירועים.

בבלם, ההליכה הארוכה והמשיכה בחבל נתפסות כמעשה כפרה, תשלום אישי עבור נס מתבקש.

בישראל, הצעדות הארוכות, בחום, בגשם, הבכי, הם ביטוי להזדהות ולכאב. הכאב הפיזי הקטן שהמפגין חווה, הוא דרך להתקרב במעט לכאב העצום של המשפחות.

המכנה המשותף ברור.

לפעמים, כדי להשיג את הבלתי אפשרי, צריך לצאת מהבית. להפוך את הכאב הפרטי לצעקה ציבורית. לבטא אותה לא במילים, אלא בצעדים, בזיעה, בנוכחות פיזית שמטלטלת את השגרה.

ה־Círio היא מסורת דתית עתיקה. ההפגנות למען החטופים הן מאבק אזרחי עכשווי. אבל שתיהן מוכיחות שהדחף האנושי להתכנס, לצעוד, להיאבק ולדרוש נס אלוהי, מדיני או הומניטרי, היא השפה האוניברסלית של התקווה.

אולי זו המשמעות העמוקה ביותר של החיבור בין בלם לתל אביב.
בשני המקומות משתמשים האנשים בטקס ההליכה ההמוני כדרך אחרונה לתקן עולם פגוע. כשהמילים נגמרות והתקווה מתמעטת, נותר רק לצעוד. להיאחז, למשוך, להזיע ולזכור שאנחנו יחד.

המכנה המשותף ברור. לפעמים, כדי להשיג את הבלתי אפשרי, צריך לצאת מהבית. להפוך את הכאב הפרטי לצעקה ציבורית. לבטא אותה לא במילים, אלא בצעדים, בזיעה, בנוכחות פיזית שמטלטלת את השגרה

בין הרחובות הלחים של בלם לרחובות הלוהטים בישראל נמתח חבל בלתי נראה. עשוי מאותו חומר: אמונה באדם, בחברה, ובאפשרות שהבלתי אפשרי עוד יתרחש.

כי בסופו של דבר, המחאה היא ה"תפילה של הדמוקרטיה".

צעדה לירושלים בקריאה לשחרור החטופים ובמחאה על הדחת ראש השב"כ, 18 במרץ 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

וברגעים אלו ממש, נכתבות עבודות דוקטורט על המחאה. על סיבותיה, הישגיה וכישלונותיה. עוד רבות ייכתב עליה בדברי ימי המדינה והעמים.
אבל בעיניי, זו בראש ובראשונה תזכורת אנושית אחת.
כמו בבלם, גם אצלנו, התקווה מתחילה באנשים.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.