המלחמה בעזה בעקבות טבח השבעה באוקטובר הארור נפסקה בינתיים. כידוע, לא אנחנו הפסקנו אותה אלא האמריקאים והם דואגים שהיא לא תתחדש. בינתיים.

המלחמה נפסקה לאחר שנתיים, וכפי שמספרים לנו מי שהפסיקו אותה: אם זה היה תלוי בנתניהו – היא הייתה נמשכת עוד זמן רב. פרק הזמן של שנתיים במצב מלחמה רב-חזיתית הוא מטורף; זה לא שייך לתורת ההגנה של ישראל, הדוגלת במלחמות קצרות. מלחמת העצמאות הייתה ארוכה, אבל אחריה עד "חרבות ברזל" לא היו עוד כמותה. היו מצבי שליטה צבאית כמו "מלחמת ההתשה" בסיני בסוף שנות הששים, ו"רצועת הביטחון" בלבנון משנות השמונים עד 2000.

המלחמה נפסקה לאחר שנתיים, וכפי שמספרים לנו: אם זה היה תלוי בנתניהו – היא הייתה נמשכת עוד זמן רב. פרק זמן כזה במצב מלחמה הוא מטורף; זה לא שייך לתורת ההגנה של ישראל, הדוגלת במלחמות קצרות

לאיזה צורך "שלף" בנימין נתניהו מלחמה שאין לה קץ? המלחמה הייתה יכולה להסתיים כבר לפני שנה ויותר, אבל עבור נתניהו וחסידיו זה לא היה שווה את המאמץ שנעשה עד כאן. הם רצו את "מיטוט חמאס" ו"ניצחון מוחלט", אבל בכוח ובַמחיר המרבי.

אופציה של סילוק חמאס מעזה באמצעים מדיניים לא עמדה על הפרק. הסיבה שלא עמדה במשך שנתיים אופציה מדינית היא – אנחנו והפלסטינים, אלה מן העבר השני (כלומר, הגדה המערבית), שבראשם הרשות הפלסטינית.

שאלת "היום שאחרי" או "לאן פנינו עם המלחמה בעזה", ואחריה השאלה מה יהיה כשהמלחמה תסתיים, אם תסתיים וכיצד, לא הייתה על סדר היום של נתניהו. הוא לא ידע מה הוא רוצה מלבד שני דברים: את המשך שלטונו בממשלת ישראל, שהמלחמה סייעה לו בכך; ואת השארת הרשות הפלסטינית (הרש"פ) – הנציגות המוסמכת של הפלסטינים בגדה המערבית – מחוץ לתהליך.

כל אזכור של הרש"פ מקפיץ את ראש הממשלה שלנו גם היום, ומוציא ממנו תגובה תוקפנית של "לא היה ולא יהיה". אנחנו יכולים להבין ממנו, שהמשך שליטתה של ישראל בגדה המערבית אינו לדיון, וכל מחשבה על שילוב של הרש"פ בתהליך הריפוי אינו בא בחשבון. כל אפשרות אחרת מעמידה בסכנה את המשך שלטונו של נתניהו.

לא ברור האם ראש הממשלה מבקש להשיג כך את תמיכתם של הקיצוניים שבממשלתו, או שהשליטה המוחלטת בגדה המערבית היא גם משאת-נפש אישית שלו. אבל כיוון שסעודיה, שושבינה מרכזית בַמחשבות על היום שאחרי, דרשה את הרש"פ בתוך התהליך – אי אפשר היה להתקדם בו. ואם אין אפשרות לתהליך מדיני – ממשיכים במלחמה מבלי לדעת מדוע, לאן ולכמה זמן, והורגים עוד חיילים ועוד חטופים.

כיוון שסעודיה, שושבינה מרכזית בַמחשבות היום שאחרי, דרשה את הרשות בתהליך המדיני – אי אפשר היה להתקדם בו. ואם אין אפשרות לתהליך מדיני – ממשיכים במלחמה מבלי לדעת מדוע, לאן ולכמה זמן

במשך שנים רבות היה נושא הפלסטינים בגדה המערבית במידה רבה מושתק. היה ניסיון זמני להתקדם בו במסגרת הסכמי אוסלו בשנים 1995-1993, אבל אלה לא הניבו פרי – ונפסקו לטובת המשך ההתנחלות היהודית.

הנושא הפלסטיני זכה לעדנה בשנתיים האחרונות בגין מלחמת חרבות ברזל המתמשכת. תגובתו העוינת של העולם כלפי מעשיה של ישראל בעזה לא נעצרה בעזה, אלא הלכה חזק בכיוון הפלסטינים כולם והמדינה הפלסטינית, שמדינות רבות החליטו להכיר בה.

ההתעלמות והעוינות של ממשלת ישראל מעמדת העולם, הקימו עליה פעילות עולמית אנטי-ישראלית ואנטישמית. גם את התחברות סעודיה להסכמי אברהם הפסדנו בשל עמדתה הנחרצת של ממשלת ישראל נגד כל קול שניסה להעלות את השאלה המדינית הפלסטינית.

מאז 1967 אנחנו שולטים בגדה המערבית, שליטה שהפכה גסה ואלימה במיוחד במהלך המהפך המשטרי של נתניהו ושתי שנות "חרבות ברזל" בעזה. ממשלת ישראל הנוכחית אינה מורתעת מעמדת מרבית מדינת העולם כאשר היא מאפשרת למתנחלים להתנכל באופן אלים ואכזרי לתושבים הפלסטינים.

כמובן ששלטוננו זה מוליד נגדנו טרור מן הצד השני, הפלסטיני. אגב, כך פעלנו גם אנחנו היהודים בתקופת השלטון הבריטי בפלסטין, לעתים בפעולות טרור, כמו במקרה של מלון המלך דוד ומקרים אחרים, והאצ"ל אף זכה לכינוי "ארגון טרור".

התעלמות הממשלה מעמדת העולם, הקימה עליה פעילות עולמית אנטי-ישראלית ואנטישמית. גם את התחברות סעודיה להסכמי אברהם הפסדנו בשל עמדת הממשלה הנחרצת נגד סוגיית המדינה הפלסטינית

המעגל הולך וסוגר עלינו. כהמשך לתהליכים שהולידה המלחמה הנוכחית, עולָה עכשיו "משום מקום" הדרישה לשחרר את מרואן ברגותי מן הכלא הישראלי. כבר שנים רבות ידוע שברגותי הוא המנהיג הפוטנציאלי של הפלסטינים לאחר אבו מאזן – שבדומה לנתניהו גם הוא מתעקש על שלטונו בראש הרש"פ. אבל בכדי שיוכל ברגותי להוביל הוא צריך להשתחרר מן הכלא הישראלי.

כצפוי, ישראל שוב עם ה"לא יקום ולא יהיה" שלה, כמו שאר "הלאווים של ירושלים". הסרבנות של אש"ף במסגרת ה"לאווים של חרטום" נראית היום משנית ורזה לעומת המכשולים הרצופים והמשמעותיים שמעמיד ללא הרף נתניהו על דרך של הסדר שלום כלשהו.

הולך ונעשה ברור יותר ויותר כיצד כל אלה: מלחמת ששת הימים והיווצרות השאלה הפלסטינית, ההשתלטות הישראלית על הגדה המערבית, המלחמה לאחר השבעה באוקטובר 2023, השנתיים הארוכות של חרבות ברזל, "העולם כולו נגדנו" והמנהיגות הפלסטינית העתידית – כולן מתחברות. אם לא תבין האופוזיציה הישראלית שעלינו לפתור את הסוגיה הפלסטינית בדרכי שלום עבור עצמנו, מעמדנו ילך וידרדר. כן, עדיין יש לאן.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.