זה היה אחד הימים המרגשים ביותר בחיי רבים במדינה ובחיי המדינה כמדינה. כשהשארתי הודעות קוליות חנוקות מדמעות לחברים בחו"ל אמרתי להם שזה אחד הימים היפים בחיי, אבל שאני מאחלת להם לעולם לא לחוות משהו דומה, משום שזו שמחה שמהותה היא הקלה אדירה. זה אושר שניקנה במחיר סבל גדול ומיותר.
אם אני הרגשתי כך, אני לא מצליחה להתחיל לדמיין מה חשו המעגלים הקרובים והמעורבים יותר, אם כי במדינת ישראל הקטנה, רבים רבים הם במעגל השני או השלישי של משפחת חטוף או שבוי.
אירוע שהחל לפני שנתיים בדיוק באירוע טרור אכזרי ואדיר ממדים, שצולם בכוונה תחילה במצלמות ושודר חי ברשתות החברתיות כדי להטיל מורא ופחד כחלק מלחימה פסיכולוגית, הסתיים באופן טלוויזיוני לא פחות.
אירוע שהחל לפני שנתיים בדיוק באירוע טרור אכזרי ואדיר ממדים, שצולם בכוונה תחילה במצלמות ושודר חי ברשתות החברתיות כדי להטיל מורא ופחד כחלק מלחימה פסיכולוגית, הסתיים באופן טלוויזיוני לא פחות
באמצע עברנו טקסי החזרת שבויים בהם הוצגו השבויים לעיני כל כסוסים בתחרות, שההישג הגדול בה הוא השפלה וסבל. צפינו במלחמה מאינספור זוויות, באינספור סרטים תיעודיים, אולפני פרשנים, וגם סאטירות שהקלו עלינו טיפה את ההתמודדות.
חמאס קיבל ביום השחרור האחרון את מנת המדיה שלו עם שיחות הטלפון להורים, אבל ההצגה האמיתית הייתה של העם המדהים הזה, שחיכה לשבים לאורך כל המסלול מהגבול ועד רעים, בבלומפילד, בבתי החולים, בכיכר החטופים.
אנשים בכו בבתים, אנשים בכו והתחבקו בכיכרות, הם התעטפו בדגלים ותופפו בתופים, הם הריעו למסוקים שנשאו בבטנם את החטופים, הם בכו ורקדו ובכו ורקדו. זה היה הניצחון של כל מי שלא ויתר לאדישות הממשלה ונילחם להשיב אותם הביתה.
עיריית תל-אביב החליפה כמעט בן לילה את שלטי החוצות ל"הביתה" עם סמל החטופים הצהוב, ושלטי ענק שאמרו "ברוכים הבאים" חיכו עם דגלים צהובים במקומות רבים בארץ. הפנים ההמומות של השבים לאור הפסטיבל העצום שנערך לכבודם, המילים על הלוח, ובעיקר חיבוקי האהובים, היו הקתרזיס האמיתי של כולנו, בהם צפינו שוב ושוב. אלו הרגעים אותם נרצה לזכור.
מדהים לחשוב, ששחרור החטופים התעכב כך שיסתכרן עם הגעתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. מעניין גם שמטוסו של טראמפ הקפיד לחוג מעל כיכר החטופים, כך שניתן יהיה לצלם את הקהל הרב שהריע לו (ובצדק). הנחיתה שלו תאמה בדיוק מופתי את הרגע בו קבוצת החטופים הראשונה התקבלה ברעים.
הפנים ההמומות של השבים לאור הפסטיבל העצום שנערך לכבודם, המילים על הלוח, ובעיקר חיבוקי האהובים – היו הקתרזיס האמיתי של כולנו, בהם צפינו שוב ושוב. אלו הרגעים אותם נרצה לזכור
רבים, הזועמים על הפקרת השבעה באוקטובר ויחס הממשלה לחטופים – לא יכלו להעביר ערוץ כשראש הממשלה בנימין נתניהו הפציע על המסך בשדה התעופה – כי הוא חלק אותו עם החטופים. הם לא יכלו להעביר ערוץ כשהוא נאם בכנסת כי הוא חלק אותו, כמה אירוני – עם עינב צנגאוקר, שחיבקה סוף סוף את מתן.
זו הייתה תצוגת תכלית של אגואים ואיש לא אמר זאת טוב מהם עצמם: נתניהו וטראמפ לא הזכירו את הפצועים ואת החללים, אבל היללו את עצמם ופרגנו זה לזה. טראמפ לא שכח לעשות סיבוב על ברק אובמה ועל ג'ו ביידן, וכנסת ישראל עם חברי מרכז הליכוד הקולניים ביציע – שכחו כנראה את נושאת המטוסים, ששלח ביידן ואת העובדה שהשלטון בארה"ב מתחלף בתדירות גבוהה וצחקו בקול.
צורת הנאום של טראמפ חורגת ומפרה כללים רבים של דיבור אפקטיבי, ובאופן מוזר – זה חלק מהקסם שלו עבור הקהל שלו. הוא מדבר באופן ספונטני ומספר בשפה פשוטה סיפורים, חלקם אישיים, דברים שלא היינו מצפים ממנהיג או מכל אדם אחר לומר בפומבי.
הוא דאג להחמיא ליאיר לפיד "הנחמד", סיפר על הפגישה שלו עם שלדון אדלסון "האגרסיבי" ואיך למד ממרים אדלסון על מצב החטופים והשבויים. הוא גם סיפר לנו כיצד הפעיל לחץ על נתניהו: "הם יזכרו ויאהבו אותך יותר אם תביא שלום מאשר אם תמשיך את המלחמה, העולם נגדך", הוא אמר לו.
לא חיי השבויים היו השיקול, וגם לא הרצון לבנות עבור העם שלו עתיד טוב יותר. "מכיר נפש בהמתו" ו"כל עוף למינו ישכון", כנראה שרק אנשים עם אגו גדול יכולים להבין אנשים עם אגו משלהם. במשך שנתיים זעקו המשפחות על סבל משפחותיהן ושיקול זה היה רלוונטי לעם. אולי הוא היה רלוונטי למנהיגים קודמים כמו מנחם בגין ויצחק רבין. נתניהו וטראמפ רוצים את ההיסטוריה.
זו הייתה תצוגת תכלית של אגואים ואיש לא אמר זאת טוב מהם עצמם: נתניהו וטראמפ לא הזכירו את הפצועים ואת החללים, אבל היללו את עצמם ופרגנו זה לזה. טראמפ לא שכח לעשות סיבוב על אובמה וביידן
ההפקה הנפוחה הזו לא גרמה לי להשראה ביום של שמחה והתרוממות נפש. היא גרמה לי לחוש ככלי במשחק שחמט של חבורת נרקסיסטים, שלא אכפת להם להקריב אותי ואת מי שצריך למען שמם.
טל קופרשטיין, אביו של בר קופרשטיין נפגע בתאונת דרכים והפך לנכה ואילם. במשך שנתיים אינסופיות הוא לימד את עצמו לדבר כדי שיוכל להיות לפה עבור בנו האהוב לאחר שזה נחטף. הוא קיבל את בר בעמידה על הרגליים ובזעקה שיצאה מהלב ונכנסה ללב: "אני יכול לדבר".
טל קופרשטיין, יתר המשפחות, וההמונים שלא ויתרו ונאבקו להשבת החטופים, הראו לכולנו מה כוחה של אהבה. היא זו שחדרה את מסך האדישות הנרקסיסטי והניעה את הממשל האמריקאי, שלחץ את נתניהו. הם רצו היסטוריה בשביל עצמם, אבל זו נוצרה בשל האהבה שלנו.
שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
לעד נזכור לדיקטטור הגדול דונאלד ג'יי טראמפ את הצלת חייהם, פשוטו כמשמעו של 45 ישראלים לפחות. מי שמציל במעשיו את חייהם של 45 איש ראוי לכל הכיבודים, הפרסים והמחמאות. טראמפ צריך לקבל פרס מיוחד (משום שאיננו אזרח ישראלי) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינת ישראל בטקס פרסי ישראל במוצאי יום העצמאות הקרוב. מרים אדלסון שפעלה לצידו ללא ליאות חייבת לקבל באותו טקס את פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. היא אזרחית ישראלית, ולכן חייבים להעניק לה את הכבוד הזה. פרס ישראל נוסף באותה קטגוריה צריך להעניק למטה משפחות החטופים, כקולקטיב. זה כמובן לא יקרה אם הדיקטטור, הצורר, הבוגד ורוצח החטופים ראש ארגון המחבלים ביבים שקרניהו יישאר בשלטון, אבל מותר לחלום, לייחל ולקוות!