רוחות סתיו ראשונות נושבות עכשיו ברחבה התל אביבית שהתרוקנה. שטחה של הרחבה אינו גדול: כ-5,000 מ"ר בסך הכול. במבט מרפרף היא לא מותירה רושם רב על המבקר שנקלע אליה, שלא כמו כיכרות מרכזיות ידועות בערי העולם.

זו לא כיכר שהונצחה בעבר בגלויות קיטשיות, תיירים לא עלו לרגל כדי להצטלם בה, וגם דור האינסטגרם והסלפי לא גילה בה עניין רב. לפני המלחמה זו הייתה עוד כיכר עירונית, די סתמית למראה.

הרושם הראשוני מטעה. זו מעולם לא הייתה עוד כיכר סתמית. כי סביב הרחבה המלבנית, שהצלע הארוכה שלה נמתחת לאורך שדרות שאול המלך בתל אביב, רוכזו בשטח קטן להפליא כמה מהיכולות, האוצרות, המוסדות וההישגים המרשימים ביותר של התרבות העברית והחברה הישראלית.

הרושם הראשוני מטעה. זו מעולם לא הייתה עוד כיכר סתמית. כי סביב הרחבה רוכזו בשטח קטן להפליא כמה מהיכולות, האוצרות, המוסדות וההישגים המרשימים ביותר של התרבות העברית והחברה הישראלית

במערב תחומה הכיכר על ידי ספריית בית אריאלה, שעל מדפיה כחצי מיליון ספרים, ושמורים בה הארכיון וחדר העבודה של אחד העם, אוסף הכרזות המלא של התאטרון העברי, ארכיון המחול העברי לדורותיו, ספריית העיתונות וכתבי העת מהמאה ה-19 ועד ימינו ועוד.

אלפים מתאספים בכיכר החטופים בתל אביב בבוקר שחרור 20 החטופים החיים האחרונים, 13 באוקטובר 2025 (צילום: מתניה טאוסיג/פלאש90)

מימין לספרייה יש מעבר רחב, המוביל היישר אל בית האופרה ואל התאטרון הקאמרי, שני מוסדות תרבות מרכזיים נוספים. מצפון תוחם את הכיכר בניין מוזאון תל אביב לאומנות – שבמרתפיו שמור אוסף האומנות הישראלית המקיף והגדול ביותר בעולם.

במזרח – בית המשפט המחוזי. המקום שאליו מגיע, כשהוא מגיע, ראש ממשלת ישראל, להגן על עצמו מפני אימת הדין, עד שאולי יצליח לשנות את החוק.

ובדרום, מעבר לכביש: גדר מכוערת למדי, מאחוריה מתנשא בניין משרד הביטחון ומפקדות הקריה, שתחתיהן – עמוק-עמוק באדמה – "הבור". המקום שממנו מנהלת ישראל את מלחמותיה.

המקום שממנו יצאו בשנתיים האחרונות ההוראות להפציץ את מתקני הגרעין באיראן, להחריב את רצועת עזה, לפגוע בדוחה בירת קטאר, להשמיד את מפקדתו של חסן נסראללה בלב ביירות שבלבנון, להרוס את בסיסי צבא אסד בסוריה ולהמטיר אש על צנעא שבתימן הרחוקה.

כלומר, הכיכר מוקפת בריכוז עוצר נשימה של מנגנונים מתוחכמים ומשוכללים שתכליתם שימור, תיעוד, הגנה, התקפה, השמדה, פרשנות, הנצחה, הסחת דעת והסתרה

כלומר, הכיכר מוקפת בריכוז עוצר נשימה ממש של מנגנונים מתוחכמים ומשוכללים שתכליתם שימור, תיעוד, הגנה, התקפה, השמדה, פרשנות, הנצחה, הסחת דעת והסתרה. כשחושבים עליהם כך, מתחילים לחוש בפעימה העוצמתית המשולבת שלהם, והכיכר אינה נראית עוד כמקום סתמי אלא יותר כסיפו של כור גרעיני.

מבט אווירי על כיכר החטופים בבוקר שחרור 20 החטופים החיים האחרונים, 13 באוקטובר 2025 (צילום: מתניה טאוסיג/פלאש90)

הכיכר שלא קרה בה דבר

הכיכר נולדה ב-1971, השנה שבה נחנכו בזה אחר זה מוזאון תל אביב לאומנות וספריית בית אריאלה שתוחמים אותה. ב-7 באוקטובר 2023 השתנה לתמיד גם גורלה, יחד עם גורל האומה.

הכיכר נולדה ב-1971, השנה שבה נחנכו בזה אחר זה מוזאון תל אביב וספריית בית אריאלה שתוחמים אותה. ב-7 באוקטובר 2023 השתנה לתמיד גם גורלה, יחד עם גורל האומה

מאחר שכיכר רבין – הזירה התל אביבית המרכזית הקודמת של עצרות עם, כנסים והפגנות – שועבדה לצרכי חפירת הרכבת הקלה, רחבת המוזאון נולדה מחדש כ"כיכר החטופים", ונהפכה לאחד מאתרי העלייה לרגל המוכרים, המסוקרים, המתועדים והמדוברים בעולם.

עכשיו, כשבזיכרוננו הקולקטיבי צרובים, כנראה לתמיד, האירועים הסוערים הרבים שהתרחשו בכיכר במהלך השנתיים האחרונות – תפילות ההורים המייחלים לשחרור ילדיהם, נאומי התודה הנרגשים של החטופים ששבו לחיק משפחתם בעסקאות הראשונות, השירים מפלחי הלב, החיבוקים, הדמעות, זעקות הכאב, "את כולם עכשיו!", האורחים רמי המעלה מחו"ל, קריאות הבוז למנהיגי המדינה – קצת קשה לזכור שעד לפני שנתיים זו הייתה לא יותר מסתם כיכר, כזו שחולפים על פניה מכאן לשם, כמעט בלי להבחין בקיומה.

ביולי 2022, קצת יותר משנה לפני שעלה הבוקר שבו השתנו חיינו והשתנו תולדות הכיכר, התקיים במוזאון תל אביב סימפוזיון מפוהק, שכותרתו הייתה "מה לעשות עם כיכר המוזאון?"

ספריית בית אריאלה בתל אביב, 2011 (צילום: ד"ר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקיויקי)

טניה כהן עוזיאלי, מנכ"לית המוזאון, פתחה את האירוע בהכרזה: "הכיכר לא מטופלת. בכיכר לא קורה כלום. הפונקציה הכי חשובה של כיכר היא לפגוש ולהיפגש. אבל כשאתה מגיע למרחב הזה, אתה רוצה לברוח. לאן? לתוך המוזאון במקרה הטוב. או בכלל לא להגיע".

כל כך הרבה דברים קרו מאז בכיכר. כל כך הרבה פגישות חשובות נערכו בה. כל כך הרבה סיבות להגיע אליה. כל כך הרבה סיבות לברוח ממנה.

האדריכלים שהשתתפו בכנס הציעו הצעות שונות, מהסוג שאדריכלים נוהגים להציע באירועים כאלה. כמו למשל, "להפוך את הכיכר למרחב מארח ופתוח לפרשנות בעיצוב מובהק המאפשר השתנות ופתיחות למגוון קהלים". או להקים באמצע הכיכר "מיצבים מרחביים" על גבי פיגומים ארעיים. או להפוך את הכיכר ל"מרחב לצעירים ותיירים, שיאפשר מוזיקה ואינטראקציות חברתיות".

האדריכלית גנית מייזליץ כסיף, שמשרדה הופקד על גיבוש חזון חדש לכיכר, הסבירה שאחת הבעיות המרכזיות של כיכר המוזאון היא שאין בה "שוטטות ספונטנית", והקהל שפוקד אותה הוא "קהל ממוקד מטרה"

האדריכלית גנית מייזליץ כסיף, שמשרדה הופקד על גיבוש חזון חדש לכיכר, הסבירה שאחת הבעיות המרכזיות של כיכר המוזאון היא שאין בה "שוטטות ספונטנית", והקהל שפוקד אותה הוא "קהל ממוקד מטרה". כלומר קהל שמגיע למוזאון, או לספרייה, או לתאטרון, ורק חולף דרך הכיכר.

כיכר המוזאון בתל אביב ב-2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

"משוטטים ספונטניים הם כידוע לכל אורבניסט מתחיל, ליבת העירוניות", הסבירה אסתר זנדברג, כתבת האדריכלות הוותיקה של עיתון "הארץ", "אלא שלרחבת המוזאון לא מגיעים משוטטים פשוט מפני שאין מי שישוטט שם. שדרות שאול המלך שעל גדותיו נמצא המתחם, לא מעודדות שוטטות. זוהי לא שדרה אלא אוטוסטרדה בתחפושת. ומי שעובר בה הם בעיקר כלי רכב. לעוברי אורח אין מה לחפש שם"

כמו ששר ג'ון לנון – החיים האורבניים הם מה שקורה כשאדריכלים וכתבי אדריכלות מתכננים תוכניות לעיר העתיד. כשחוזרים ומעיינים במסקנות יום העיון ההוא (מיולי 2022!) מגלים למרבה התדהמה, שכל ההמלצות שהוצגו בו יושמו תוך חודשים ספורים, אפילו בלי שהיה צורך להקים ועדה בין-תחומית כמקובל.

כיכר המוזאון שינתה את שמה ל"כיכר החטופים והנעדרים", הוקמו בה שלל מיצבים מרחביים על גבי פיגומים ארעיים, היא הפכה מגנט לצעירים ולתיירים, התקיימו בה הופעות מוזיקה רבות ושלל אינטראקציות חברתיות. הכיכר נהפכה בבת אחת למרכז ההתרחשות של תל אביב, ללב הפועם של ישראל ולאחת הכיכרות המפורסמות בעולם.

כיכר המוזאון שינתה את שמה ל"כיכר החטופים והנעדרים", הוקמו בה שלל מיצבים מרחביים על גבי פיגומים ארעיים, היא הפכה מגנט לצעירים ולתיירים, התקיימו בה הופעות מוזיקה רבות ושלל אינטראקציות חברתיות

המציאות האכזרית התגלתה גם כאדריכלית עירונית מתוחכמת.

הכיכר של עקדת יצחק

עד ל-7 באוקטובר 2023 חלשה על הכיכר עבודת אומנות מרכזית אחת – קודרת, כבדה ומגושמת, שנדמה עכשיו שהיא מותחת עד לקצה הסיבולת את מלוא הסמליות שניתן להעמיס על פסל פלדה חלוד אחד.

הפסל "עקדת יצחק" של מנשה קדישמן בכיכר המוזאון בתל אביב (צילום: דור קדמי)

זהו פסלו של הצייר והפסל מנשה קדישמן, שחזר לישראל משהות של 13 שנים בניו יורק, זמן קצר אחרי שנחנכה הכיכר בתחילת שנות השבעים. ב-1973, עם פרוץ מלחמת יום כיפור, הוא גויס למילואים ושירת כנהג אמבולנס.

בסופה של אותה שנה הגיע לישראל הפסל האמריקאי ג'ורג' סיגל, שבחר באמן הישראלי המבטיח ובבנו הצעיר בן קדישמן כמודלים לפסלו "עקדת יצחק" (פסל המוצג היום לא רחוק משם, בביתן הלנה רובינשטיין לאומנות בת זמננו של המוזאון). בפסלו של סיגל, קדישמן האב היה אברהם, וקדישמן הבן – יצחק.

תשע שנים מאוחר יותר, כשבן קדישמן גויס לצה"ל עם פרוץ מלחמת לבנון, התמלא מנשה קדישמן רגשות אשם על כך שחזר לישראל ואילץ את בנו "להיות ישראלי", כדבריו, ולצאת כמוהו למלחמה. קדישמן החליט לפסל את הגרסה שלו לעקדת יצחק.

זה הפסל שהתבונן בשנתיים האחרונות על ההורים שהגיעו להילחם על גורל ילדיהם, שנעקדו במנהרות עזה. זה הפסל שהתבונן במוצאי שבת גם בסטיב ויטקוף, ג'ארד קושנר ואיוונקה טראמפ, שהגיעו לכיכר

זה הפסל שהתבונן בשנתיים האחרונות על ההורים שהגיעו להילחם על גורל ילדיהם, שנעקדו במנהרות עזה. זה הפסל שהתבונן במוצאי שבת גם בסטיב ויטקוף, ג'ארד קושנר ואיוונקה טראמפ, שהגיעו לכיכר כדי לבשר על שחרור החטופים ועל סוף המלחמה.

הפסל "עקדת יצחק" של מנשה קדישמן משתלב בפעילות כיכר החטופים, 12 באוקטובר 2025 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

זה השלישי בסדרת פסלי "עקידת יצחק" שפיסל קדישמן בשנות השמונים, כשהפך את נושא העקידה למוטיב מרכזי ביצירתו. "עקדת יצחק אינה סמל מופשט בעיניי", הוא הסביר אז, "היא חלק מהביוגרפיה שלי ושל בני דורי, כשם שאולי תהיה גם חלק מהביוגרפיה של ילדיי אחריי".

הפסל שהוצב בכיכר המוזאון שנהפכה לכיכר החטופים מורכב משלושה חלקים: האיל, פניו של יצחק המת, ושתי נשים מקוננות. כולם עשויים מסגסוגת של פלדת קורטן, שמחלידה מבחוץ ונראית גסה ומחוספסת אך גם בעלת עוצמה. זה החומר ששימש גם את אנדרטת השואה של יגאל תומרקין, שהוצבה בכיכר מלכי ישראל שנהפכה לכיכר רבין. אולי החומר שמייצג את הישראליות עצמה.

בניגוד ל"עקדת יצחק" של ג'ורג' סיגל, אברהם אבינו, גיבור סיפור העקידה, לא נוכח כלל בפסלו של קדישמן שגילם אותו. דווקא האיל הוא הדמות הבולטת בפסל.

נשות הפלדה המקוננות ניצבות בצד, מביטות ביצחק המת ובוכות כשהן חבוקות זו בזרועותיה של זו, כמו כל האימהות המקוננות על ילדיהן המתים או החטופים משחר ההיסטוריה

הוא ניצב מעל יצחק המת. קרניו מתעקלות למעלה ועיניו חלולות, ריקות, מבעיתות. נשות הפלדה המקוננות ניצבות בצד, מביטות ביצחק המת ובוכות כשהן חבוקות זו בזרועותיה של זו, כמו כל האימהות המקוננות על ילדיהן המתים או החטופים משחר ההיסטוריה.

שירה אלבג, אמה של התצפיתנית לירי אלבג שנחטפה לעזה בשבעה באוקטובר, בכיכר החטופים בתל אביב ב-11 בנובמבר 2023 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

בפסלו של קדישמן, שלא כמו בסיפור המקראי, יצחק לא ניצל ממוות. האיל לא היה מי שהציל אותו אלא דווקא מי שהרג אותו. תשובה אפשרית לשאלה "לאן נעלם אברהם?" – האבא שהיה מוכן להקריב את בנו – היא שאולי הוא ירד לבור בקריה שמעבר לכביש, לנהל משם את המלחמה.

באתוס הישראלי שבתוכו קדישמן פעל ויצר לא היה עדיין מקום לאימהות המקוננות או הנאבקות על גורל ילדיהן. הרי אפילו בסיפור המקראי של "עקדת יצחק" נפקד מקומה של שרה. הסיפור התנ"כי מתחולל בין האל הגברי שמוריד פקודה לאבא שלוקח את הבן אל העקידה.

באתוס הישראלי שבתוכו קדישמן פעל ויצר לא היה עדיין מקום לאימהות המקוננות או הנאבקות על גורל ילדיהן. הרי אפילו בסיפור "עקדת יצחק" נפקד מקומה של שרה

את האימהות המקוננות על יצחק, קדישמן אימץ מהעולם הנוצרי דווקא. מסצנת הפייטה, ההורדה מהצלב, עם האם המקוננת על ישו. במעשה האומנותי החתרני הזה, קדישמן העמיד את הנשים במרכז הסיפור. וכך, אשת הפלדה החלודה שלו הקדימה בארבעים שנה את בואה לכיכר של עינב צנגאוקר.

לידתה של כיכר החטופים

בשבועיים הראשונים אחרי ההלם הכבד מנשוא של שבעה באוקטובר, פעולות המחאה המהוססות הראשונות התמקדו קודם בכיכר הבימה ואז, כשהמקום היה צר מלהכיל, ברחוב קפלן בתל אביב, מרחק עשר דקות הליכה מכיכר המוזאון.

משפחות החטופים המוחזקים בעזה באחת ההפגנות הראשונות בכיכר החטופים בתל אביב, 24 באוקטובר 2023 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

זה היה הגיוני. רחוב קפלן הפך זירת מחאה בשנה הסוערת שקדמה לשבת השחורה, והוא גם נמצא מול שערי הקריה בתל אביב. המקום שבו מתקבלות ההחלטות.

מהר מאוד התברר שזה הולך להיות סיפור ארוך, וקשה יהיה להתמיד ברחוב קפלן, בהיעדר תשתית מתאימה למחאה ארוכת טווח. בני משפחות החטופים העבירו את זירת הפעילות המרכזית שלהם לצד השני של הקריה בתל אביב, לרחבת המוזאון.

ב-24 באוקטובר 2023 נערך במקום טקס סמלי שבשיאו הופרחו לאוויר מאות בלונים, שסימלו את החירות שנגזלה באלימות, והכיכר מותגה מחדש – אולי לתמיד – כ"כיכר החטופים והנעדרים".

ב-24 באוקטובר 2023 נערך במקום טקס סמלי שבשיאו הופרחו לאוויר מאות בלונים, שסימלו את החירות שנגזלה באלימות, והכיכר מותגה מחדש – אולי לתמיד – כ"כיכר החטופים והנעדרים"

כעבור שבוע הוקמה בכיכר "עיר אוהלים" זמנית מטעם משפחות החטופים והנעדרים, עם מאהלים לקיבוצים השרופים של הנגב המערבי, מאהל של משפחות הטבח בפסטיבל הנובה, ועוד.

משפחות החטופים בעזה מקימות עיר אוהלים בכיכר מוזאון תל אביב, 3 בנובמבר 2023 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

מוזאון תל אביב וספריית בית אריאלה, שעוד היו סגורים לקהל בשלב ההוא של המלחמה, התגייסו לספק למשפחות החטופים, הנעדרים והמפונים את הצרכים הפיזיים הבסיסיים והחיוניים – חדרי שירותים, מים זורמים, חללי מפגש ממוזגים או מחוממים, מקלט באזעקות הרבות, רשת חשמל, תשתית אינטרנט.

המציאות שתוארה על ידי האדריכלים המודאגים רק שנה קודם, התהפכה על פיה. עכשיו המוזאון והספרייה היו שוליים, והקהל נהר בהמוניו לא אליהם אלא כדי להיות בכיכר.

המציאות שתוארה על ידי האדריכלים המודאגים רק שנה קודם, התהפכה על פיה. עכשיו המוזאון והספרייה היו שוליים, והקהל נהר בהמוניו לא אליהם אלא כדי להיות בכיכר

סביב "עקדת יצחק" של קדישמן החלו לצוץ בזה אחר זה מיצבי אומנות, שנועדו למשוך תשומת לב עולמית למצוקת העקודים והעוקדים החדשים. הראשונה והבולטת שבהן הייתה יוזמה של משפחות החטופים – הצבת שולחן שבת ארוך שכמו ממתין לחטופים הרבים (אז עוד נמנו 251 חטופים, שגורל רבים מהם לא היה ידוע באותו שלב).

השולחן הזה הפך מהר מאוד לסמל שזכה לווריאציות שונות בעולם, שעוד נחרד אז מממדי האסון בישראל, והזדהה עם הכאב של משפחות החטופים.

משפחות החטופים מעמידות שולחן ארוחת שבת ליותר ממאתיים כיסאות ריקים המסמלים את החטופים המוחזקים בעזה בכיכר החטופים, 21 באוקטובר 2023 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

זמן קצר אחרי הצבת שולחן החטופים הארוך, הוצב לידו מיצב אילם ומצמית של מאות כסאות כתר פלסטיק צהובים, שנהפכו אף הם לאחד הסמלים הבולטים של מאבק המשפחות.

ואז החלה נהירה של אומנים לכיכר. כבר בתחילת נובמבר 2023, חודש אחרי הטבח, נערך במקום יריד של עמותת "יוצרים סביבה", שבמסגרתו הגיעו עשרות ציירים וציירות לצייר פורטרטים של החטופים, שיוענקו להם כשישובו הביתה בשלום.

כבר בתחילת נובמבר 2023, חודש אחרי הטבח, נערך במקום יריד של עמותת "יוצרים סביבה", שבמסגרתו הגיעו עשרות ציירים וציירות לצייר פורטרטים של החטופים, שיוענקו להם כשישובו הביתה בשלום

הפסלת אורלי הומל הקימה מיצב של מתקני שעשועים לילדים, שבנויים כאילו הם נבלעים בבת אחת בבטן האדמה. פסלו האיקוני של קדישמן הוקף במאות מראות קטנות, כמספר החטופים.

כל העבודות הללו נוצרו בכוונה כדי להציע דימוי מובהק, שמובן מייד בלי מאמץ פיענוח, כזה שיתועד שוב ושוב במצלמות המשוכללות של המבקרים האקראיים בכיכר, ואז ישוכפל ויופץ אלפי פעמים ברשתות החברתיות, כדי להזכיר כל העת את מי שאסור לשכוח.

מיצב הכיסאות הצהובים בכיכר החטופים בתל אביב, 9 בנובמבר 2023 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

חודשיים מאוחר יותר, בתחילת 2024, כבר הייתה "כיכר החטופים" של תל אביב שם דבר בעולם. בינואר 2024 הוצב בכיכר מיצב של מנהרה באורך 30 מטרים, שנועדה להמחיש למבקרים במקום את האימה שעוטפת את מי שנכלא בבטן האדמה.

הרחבה שתוארה על ידי באי כנס האדריכלים כמקום ש"אין מה לעשות בו" הפכה לאתר עלייה לרגל, שבו קהילה שהלכה וגדלה משבוע לשבוע, נאבקה על דמותה של החברה הישראלית. המוזאון והספרייה – שני אתרי תרבות עירוניים, שמה שמאפיין אותם בימי שיגרה הוא החובה לשמור על שקט מופתי – הפכו לחומות המגוננות על אתר התכנסות שבו אנשים זועקים מדם ליבם.

המוזאון והספרייה – שני אתרי תרבות עירוניים, שמה שמאפיין אותם בימי שיגרה הוא החובה לשמור על שקט מופתי – הפכו לחומות המגוננות על אתר התכנסות שבו אנשים זועקים מדם ליבם

"המרחב הריק לכאורה הפך לכלי קיבול ארעי לכאב הפרטי והקיבוצי שאין להכילו. לחוסר האונים, לאי הידיעה, לתחושת הדחיפות ולזמן המזדחל", כתבה בהשתאות האומנית וחוקרת האומנות ד"ר עפרי כנעני בינואר 2024, אחרי שביקרה בכיכר, והוסיפה:

"שאלתי את עצמי כיצד יכול אזור הספר הזה, התחום במוסדות ציבור, לשמש מרחב להתנגדות. איך יכולים אומניות או גופים אזרחיים לפעול שם באופן שאין לו מתכון מנצח. באופן שבו הציבור מגלה דברים שלא ידע על המדינה ומוסדותיה, והמוזאון מגלה אותם יחד עם הציבור".

מבקרים בכיכר החטופים מנגנים על פסנתר לכבוד חזרתו של אלון אהל, 12 באוקטובר 2025 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

קריסה מתמדת, השתאות ופחד

גם במוזאון – מוסד שמעצם טבעו אינו בנוי להגיב למהדורות החדשות ונושא עיניו אל הנצח – התלבטו אז איך להתמודד עם המצב החדש והמוזר, שבו דווקא הרחבה שמול הכניסה נהפכה למוקד פעילות אומנותית אינטנסיבית.

את הפתרון הציע מוחמד אבו סאלמה, אומן פלסטיני מוסלמי יליד הכפר קרע שחי כמה שנים בכפר עזה כשלמד במכללת ספיר. הוא העמיד במרכז המוזאון מיצב מרשים הנקרא "אשד" ונראה כמו קרני אור או גלידי קרח היורדים מתקרת המוזאון, ומתגלים מקרוב כ-13 אלף שרשראות דקיקות של כדוריות זעירות, מהסוג שמשתמשים בהן לענוד דסקיות צוואר.

השרשראות הללו, רדי-מייד ישראלי מובהק, נושאות בדרך כלל דסקיות של חיילים. במהלך המלחמה הן נהפכו לאחד מסמלי הזיכרון והמאבק האזרחי, עם התפוצה הגדולה של דסקיות החטופים.

השרשראות הללו, רדי-מייד ישראלי מובהק, נושאות בדרך כלל דסקיות של חיילים. במהלך המלחמה הן נהפכו לאחד מסמלי הזיכרון והמאבק האזרחי, עם התפוצה הגדולה של דסקיות החטופים

מי שיורד לקומה התחתונה ונעמד מתחת למפל השרשראות המפעים, מגלה שבניגוד לשרשראות הצוואר, השרשראות של אבו סאלמה לא מסתיימות בדסקיות, אלא מרחפות בחלל העצום, ונקטעות קצת מעל ראשי המבקרים.

"אשד", יצירה של מוחמד אבו סאלמה במוזאון תל אביב (צילום: אורית פניני)

אבו סאלמה – אחד ממעצבי הבמה והתאורה העסוקים בישראל – האיר את אשד השרשראות שלו באורות צהובים ולבנים וליווה אותן בפסקול עוכר שלווה של שקשוק פיסות מתכת. המיצב כולו משתקף ברצפת המוזאון שמתחתיו, מה שיוצר את התחושה המטרידה של צניחה לתהום שאין לה סוף.

בהודעה של המוזאון על פתיחת "אשד" לציבור נכתב כי המיצב המרשים של אבו סאלמה מציע לכולנו אתגר "להקיף אותו, לבחון אותו מכל זווית ואז בהדרגה לחוות את עוצמתו" וכן שהוא כולל "תקווה כנה כי מציאות החיים תשתנה, שהמלחמה תסתיים וכולם ישובו חזרה".

בהודעה של המוזאון על פתיחת "אשד" לציבור נכתב כי המיצב המרשים של אבו סאלמה מציע לכולנו אתגר "להקיף אותו, לבחון אותו מכל זווית ואז בהדרגה לחוות את עוצמתו"

בהודעת המוזאון נמסר עוד כי הוא יהיה פתוח לציבור מ-24 במאי 2024 ועד 18 באוקטובר 2025. כלומר עד סוף השבוע הזה שבו – בצירוף מקרים סמלי במיוחד – כל החטופים החיים באמת שבו לביתם. האומנות והמציאות שוב נכרכו יחד.

"השרשראות תלויות בצפיפות, מסודרות בקפידה כמעט מתמטית, במסה גדולה המאיימת ליפול בשטף אדיר ומייצרת כוח. התעתוע טמון באפקט הכפול והמנוגד של המיצב: מרחב יפהפה, נוצץ ושטוף אור, המכיל בתוכו אפשרות מתמדת של קריסה. המתח הזה מזמן חוויה הנעה בין השתאות לפחד", נכתב על "אשד" בהודעה של המוזאון.

מרחב יפהפה המכיל בתוכו אפשרות מתמדת של קריסה ומזמן חוויה הנעה בין השתאות לפחד – האין זה גם סיכום תמציתי ומדויק של חיינו בישראל?