גל ההכרות הגורף במדינה פלסטינית, המתחולל בשבועות האחרונים בזירה הבינלאומית, הוצג ברחבי העולם הערבי כהישג היסטורי. מנהיגים בירכו, ברחובות חגגו, וכותרות העיתונים קבעו כי "סוף־סוף הצדק מתגשם".

עם זאת, הבליץ המדיני סביב ההכרה במדינה פלסטינית איננו רק סיפור של מפות ודגלים חדשים. הוא חושף מחדש את המתח המרכזי שמלווה את העולם הערבי מאז נפילת הח'ליפות העת'מאנית: המתח בין האֻמַּה (أُمَّة – אומה, קהילת המאמינים המוסלמים) לבין ה-וַטַן (وَطَن – מולדת, לאום), כלומר, בין זהות אסלאמית כללית לבין זהות מדינתית לאומית מצומצמת.

הבליץ המדיני סביב ההכרה במדינה פלסטינית חושף מחדש את המתח המרכזי שמלווה את העולם הערבי מאז נפילת הח'ליפות העת'מאנית: המתח בין זהות אסלאמית כללית לבין זהות מדינתית לאומית מצומצמת

מחד גיסא, המהלך מקנה לפלסטינים לגיטימציה כ"מדינה" ומעמיד אותם לצד שאר מדינות ערב במפת העולם. מאידך גיסא, הוא מקבע את התפיסה שהסוגיה הפלסטינית היא סוגיה לאומית פלסטינית, ולא עוד "עניין של האֻמַּה". עבור רבים ברחוב הערבי, זהו ויתור מסוכן על ההגדרה של פלסטין כסוגיה אסלאמית כללית, ולא רק של מדינה אחת קטנה בגדה ובעזה.

האֻמַּה מול הוַטַן – מאבק בן מאה שנה

מאז קריסת הח'ליפות העות'מאנית בשנת 1924, העולם המוסלמי מתלבט בין שני מוקדי זהות: הזהות הלאומית־מדינתית (מצרי, ירדני, פלסטיני), או הזהות האסלאמית (מוסלמי כחלק מקהילת המאמינים המוסלמית). הוגים אסלאמיים כמו חסן אל־בנא (מייסד האחים המוסלמים) ו־סייד קוטב ראו במדינת הלאום יצירה מערבית מלאכותית שנועדה לפלג את האֻמַּה ולהחליש אותה. לעומתם, מנהיגים חילונים־לאומיים, כמו גמאל עבד אל־נאצר, קידמו את רעיון ה"וַטַן" במובן הפאן־ערבי, אבל עדיין במסגרת מדינות לאום נפרדות.

פלסטין, מאז ומעולם, שימשה כמראה למתח הזה. בעיני רבים, היא איננה רק טריטוריה כבושה או עם מדוכא, כי אם מבחן לאמונתו של כל מוסלמי. אלא שהכרה בינלאומית במדינה פלסטינית מתפקדת כסוג של צמצום – הפיכת סוגיה אסלאמית רחבה לסוגיה של גבולות, מוסדות, ונציגים רשמיים.

סעודיה והשימוש ב"פלסטין" ככלי פוליטי

סעודיה, שהציגה עצמה במשך שנים כמגינת המקומות הקדושים וכמנהיגת האֻמַּה הסונית, בחרה בשנים האחרונות לקדם פתרון שתי המדינות ולתמוך במדינה פלסטינית כחלק מעסקאות אזוריות.

פלסטין היא מראה למתח הזה. בעיני רבים היא לא רק טריטוריה כבושה או עם מדוכא, אלא מבחן אמונה מוסלמי. אלא שהכרה בינל' במדינה פלסטינית היא מעין צמצום – הפיכת סוגיה אסלאמית רחבה לסוגיה של גבולות

עבור בית המלוכה הסעודי, התמיכה במדינה פלסטינית היא קודם כול כלי פוליטי: אמצעי לשמור על יציבות פנימית, לרצות את הרחוב, ולנהל מו"מ מול ארה"ב וישראל. במילים אחרות – גישה של "וַטַן", לא של "אֻמַּה".

אלא שהציבור הסעודי – ובעיקר חוגים אסלאמיסטיים – רואה בכך בגידה. בעיניהם, סעודיה נוטשת את החובה הדתית להגן על פלסטין כחלק מהאֻמַּה, ומתרגמת אותה לעוד סעיף במשחק האינטרסים המדיני. התוצאה היא ניכור גובר בין השלטון לבין הרחוב.

לעומת זאת, חמאס שואב את הלגיטימציה שלו דווקא מהתפיסה ההפוכה: הוא מתעקש להגדיר את עצמו לא רק כתנועה פלסטינית, אלא כחלק מהאֻמַּה כולה. המאבק נגד ישראל, מבחינתו, איננו סכסוך גבולות אלא ג'יהאד שנועד לשחרר אדמה אסלאמית. לכן, כל הכרה במדינה פלסטינית בגבולות 1967 נתפסת בעיני חמאס כוויתור על עקרון יסוד: הפיכת פלסטין מעניין של האֻמַּה לבעיה מקומית של הוַטַן הפלסטיני.

הרחוב הערבי והפער מול ההנהגות

גם ברחוב הערבי – בירדן, במצרים, במרוקו – מתקיים פער דומה. מצד אחד, אנשים שמחים לראות את פלסטין מופיעה במפות של האו"ם, או על מסמכים רשמיים. מצד שני, רבים חשים אכזבה: ההכרה במדינה פלסטינית איננה מבטיחה חירות, איננה מחזירה פליטים, ואיננה פותרת את שאלת ירושלים. היא בעיקר מקבעת את פלסטין כעוד "וַטַן" קטן, חלש, התלוי בחסדי המעצמות.

רבים ברחוב הפלסטיני חשים אכזבה: הכרה במדינה פלסטינית אינה מבטיחה חירות, אינה מחזירה פליטים ואינה פותרת את שאלת ירושלים. היא בעיקר מקבעת את פלסטין כעוד "וַטַן" קטן, חלש, התלוי בחסדי המעצמות

במונחים אסלאמיים אפשר לומר שהבליץ המדיני דומה ל"תַקִיָּה" (تَقِيَّة) – הסתרת עמדות אמיתיות לשם הישרדות. מדינות ערביות מנסות להציג תמיכה בפלסטינים כדי לרצות את הרחוב, אך בפועל הן מבקשות להרוויח לגיטימציה בינלאומית, לשמר יחסים עם וושינגטון, או לפתוח דלתות מול ישראל. ההכרה הופכת, אפוא, לאקט של ניהול תדמית, לא של מחויבות אמיתית לאֻמַּה.

מה המשמעות עבור הפלסטינים עצמם?

עבור ההנהגה הפלסטינית ברמאללה, הכרה במדינה פלסטינית היא הישג עצום – היא מספקת לגיטימציה בינלאומית, פותחת אפשרויות להצטרפות לארגונים בין־לאומיים, ומקנה תחושת שוויון מול ישראל. אולם, בעבור חלק ניכר מהחברה הפלסטינית, ובעיקר בעזה ובמחנות הפליטים, זהו מהלך חלול. ללא שינוי בשטח – חירות, סיום המצור, זכות שיבה – ההכרה נתפסת כהישג דיפלומטי נטול שיניים.

לפני מספר שנים, היה זה דווקא איש דת פלסטיני ודרשן במסגד אל-אקצא, בשם עסאם עמירה, המזוהה עם הארגון הפאן-אסלאמיסטי "חזב א-תחריר", שטען כי לפלסטינים אין זכות היסטורית בארץ ישראל, וכי פלסטין היא "כפירה חדשנית" שנוצרה על ידי הסכם סייקס-פיקו כדי למנוע את עליית האסלאם, שהוא הזהות הפוליטית התקפה היחידה.

הוגה הדעות הרוסי, אלכסנדר דוגין, התייחס לסוגיית הפיצול והיעדר הקוהרנטיות המאפיינים את העולם הערבי-מוסלמי בעידן המודרני. לטענתו, שורשי המצב הנוכחי נעוצים בנטישת מודל הח'ליפות האסלאמית, אשר הגיע לשיאו בתקופה העבאסית (1258-750 לספירה).

מדינות ערביות מציגות תמיכה בפלסטינים לשם ריצוי הרחוב, אך בפועל מבקשות לגיטימציה בינל', לשמר יחסים עם וושינגטון, או לפתוח דלתות מול ישראל. ההכרה הופכת לאקט תדמיתי, לא מחויבות אמיתית לאֻמַּה

דוגין טוען כי האחדות הפוליטית והדתית שאפיינה את העולם המוסלמי תחת הח'ליפות העבאסית – ממרוקו במערב ועד לאזורי המזרח הרחוק – יצרה תשתית לפריחה תרבותית, פילוסופית ומדעית חסרת תקדים, תוך חיזוק מעמדו של האסלאם כציוויליזציה מאוחדת.

עם זאת, לפי תפיסתו, העולם המוסלמי בן זמננו חדל להיות ישות מאוחדת, בשל התפוררותו למדינות לאום סוברניות, תהליך שערער את הרעיון המסורתי של מטרייה פוליטית-דתית משותפת בדמות הח'ליפות האסלאמית.

בזירה הרחבה יותר, הבליץ המדיני עשוי להחריף את הקרע בין שני מחנות:

• מחנה האֻמַּה – בהובלת איראן, חמאס, חזבאללה ותנועות אסלאמיסטיות, המדגישות את המאבק הדתי־קהילתי.
• מחנה הוַטַן – בהובלת מצרים, ירדן, סעודיה, ומדינות המפרץ, הרואות בפלסטין סוגיה לאומית שצריך לנהל מול העולם.

שני המחנות הללו אינם רק אידיאולוגיים אלא גם פוליטיים: המחנה הראשון רואה בהכרה במדינה פלסטינית איום על הלגיטימיות של המאבק המזויין; המחנה השני רואה בה הזדמנות לייצוב אזורי ולשימור בריתות בינלאומיות.

בסופו של דבר, השאלה המרכזית נותרת בעינה: האם ההכרה במדינה פלסטינית מקרבת את פתרון הסכסוך או שמא היא רק עוד צעד בדרך להפיכת סוגיה אסלאמית־קהילתית רחבה לבעיה של עם קטן, מגודר ומוחלש?

המחנות לא רק אידיאולוגיים אלא גם פוליטיים: מחנה אחד רואה בהכרה במדינה פלסטינית איום על לגיטימיות המאבק המזויין; המחנה השני רואה בה הזדמנות לייצוב אזורי ולשימור בריתות בינלאומיות

התשובה, כך נראה, טמונה לא במסדרונות האו"ם אלא ברחוב הערבי, שימשיך לדרוש לראות בפלסטין לא רק דגל בין דגלים, אלא את לב ליבה של האֻמַּה כולה.

מור שפירא היא מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן וחוקרת במכון MEMRI לחקר תקשורת המזרח התיכון. מומחית לשפה הערבית, התקשורת הערבית והאסלאם. רותמת את הידע שלה בערבית ובתשע שפות נוספות, ואת בקיאותה בתרבות הערבית כדי לתמוך במאמצי צה"ל במלחמה. הופיעה רבות בתקשורת בערוצים כאן 11, דמוקרTV, מכאן 33 (ערבית).