"ערב טוב שותפיי ושותפותיי למצוקה ולשברון הלב שאוחז בכולנו", כך פתח הרב דניאל אפשטיין את דבריו באחת מהפגנות המוצ"ש בירושלים. לאחר מכן הוא ציטט פסוקים רבים מן התורה, ובפרט מעשרת הדיברות (לא תרצח, לא תגנוב, לא תישא את שם ה' לשווא).

לאחר הדברים האלה, הודה הרב אפשטיין שחלק מחבריו ותלמידותיו לשעבר כבר אינם מדברים עמו משום שהם משייכים אותו ל"שמאל רדיקלי". עצוב לשמוע עד כמה רחוק יֵלכו אנשים כדי לסתום את אוזניהם מפני כל טענה שעלולה לערער, אפילו במעט, את האמת של הצד שאליו הם משייכים את עצמם.

הרב אפשטיין מודה שחלק מחבריו ותלמידותיו לשעבר כבר אינם מדברים עמו, כי הם משייכים אותו ל"שמאל רדיקלי". עצוב לשמוע עד כמה רחוק יֵלכו אנשים כדי לסתום את אוזניהם מפני כל טענה שעלולה לערער

באשר לעצמי, אינני באה לשנות את דעתו של איש. הנקודה שאני כן מבקשת להבהיר היא ההכרה בקיומם של צדדים, ורבים מהם. הרי עצם השימוש במונח "קיטוב" על-מנת לתאר את המציאות הנוראה של ימינו – מצביע על כך שמה שקורה כעת אינו טבעי, שמשהו השתבש, כי במצב רגיל ובריא אין שני קולות בלבד אלא מגוון רחב של דעות. כך אמור להיות במדינה דמוקרטית ובטח במדינה דמוקרטית יהודית.

הרי היהדות מכירה ותומכת בריבוי דעות. "כשם שיין חשבונו שבעים, כך יש שבעים פנים בתורה" – כתוב במדרש. יש הרואים את המספר "שבעים" כהגזמה, אבל אחרים טוענים שמדובר בהמעטה דווקא, וכי בכל פסוק יש שבעים אלף אלפי אלפים רבבות פירושים. כך או כך, הרעיון ברור: בעולם של בני אנוש אין לאף אחד מונופול, לא על האמת, לא על פירוש התורה, לא על האופן הנכון להיות יהודי.

גם המונח "השקפה דתית" בא להמחיש הבנה זו. השקפה דתית היא מערכת רעיונית שמנסה להבין את המציאות ולהתאים אותה לתפיסה מסוימת של התורה. אולם במשך הדורות התפתח דפוס שבו כל השקפה שאינה תואמת את ההשקפה התורנית ה"נכונה" הוגדרה כהשקפה "זרה" ואף "פסולה". לדוגמה, יהודי חרדי יגדיר את האידאולוגיה של הדתי לאומי כהשקפה זרה. בדומה לכך, קבוצות בעלות השקפה קיצונית נוהגות להגדיר השקפות מתונות יותר כפסולות.

אולם בימינו ובמקומנו אנו עדים לעליית מדרגה בהקשר זה. לא זו בלבד שבעלי השקפות דתיות מסוימות מתייחסים אל עצמם כנושאי היהדות האמיתית היחידה, אלא שהם גם מוכנים להקריב את חיי אחיהם בשם השקפה זו. 

בימינו ובמקומנו אנו עדים לעליית מדרגה: לא זו בלבד שבעלי השקפות דתיות מסוימות מתייחסים לעצמם כנושאי היהדות האמיתית היחידה, אלא שהם גם מוכנים להקריב את חיי אחיהם בשם השקפה זו

החרדים, למשל, סומכים על יהודים אחרים שיילחמו ויקריבו את חייהם כדי שהם (החרדים) יוכלו לשמור על אורח חייהם.

בדומה לכך, המתנחלים הקיצוניים עושים ככל יכולתם לקדם את רעיון "ארץ ישראל השלמה", לא רק באמצעות פגיעות בגוף וברכוש של פלסטינים חפים מפשע אלא גם במחיר של פגיעה בבני עמם — בין אם כחיילים שנאלצים לעמוד מולם ובה בעת להגן עליהם מפני אויבנו, בין אם כחטופים (לא שוכחים את הקריאות להקריב אותם) — וכן בפגיעה בשם הטוב של רוב אזרחי המדינה הנחרדים ממעשיהם.

אלה ואלה מתנהלים כאילו הם היהודים היחידים בעולם שזכאים לפרש את התורה ואת המציאות. בהקשר זה, הם אינם שונים בהרבה מקבוצות ישראליות (מימין ומשמאל) שפונות לכל מיני גורמים בחו"ל על-מנת לקדם רעיונות שלא הצליחו לקדם בדרכים דמוקרטיות מקובלות במישור המקומי.

המשותף לקבוצות אלה הוא שהן מתנהגות באופן הסותר את הרוח העמוקה, הן של הדמוקרטיה, הן של היהדות, שמכירה בריבוי דעות, בפירושים שונים לתורה ובקיומם של השקפות מגוונות.

המשותף לחרדים ולמתנחלים הקיצוניים, הוא שהם מתנהגים באופן הסותר את הרוח העמוקה, הן של הדמוקרטיה, הן של היהדות, שמכירה בריבוי דעות, בפירושים שונים לתורה ובקיומם של השקפות מגוונות

יש לעודד את הוויכוח בין דעות אלה ולהוקיע כל ניסיון לכפות בכוח ובדרכים פסולות דעה אחת על המחזיקים בדעה אחרת.

ד"ר אומי (נעמי) לייסנר היא חוקרת עצמאית, בעלת תארים אקדמיים במשפטים ובלימודי מגדר. במחקר, בהוראה ובכתיבה היא שמה את הדגש על זכויות נשים, בעיקר בהקשרים של בריאות ופריון. דרום- אפריקאית בעבר, היא גרה מזה שנים עם משפחתה בירושלים.