בחירתו של זוהרן ממדאני לראשות עיריית ניו יורק אינה רק סיפור אישי – היא ביטוי לתהליך רחב של שינוי במפלגה הדמוקרטית וביחסה לישראל.

בתקופה האחרונה גבר העניין בישראל ובעולם בהתמודדותו של המועמד הדמוקרטי זוהרן ממדאני על ראשות עיריית ניו יורק – התמודדות בה אכן ניצח ביום שלישי. ממדאני הוא יליד אוגנדה, בן לאב מוסלמי מהודו, ונשוי לאשה ממוצא מוסלמי-סורי. בהרבה מובנים, ממדאני אמור להיות נערץ על ידי קהלים גדולים בישראל – צעיר כריזמטי המבטא עמדות מובהקות בנושאים חברתיים וכלכליים, אנרגיה ירוקה והגירה. כאשר ארה"ב מתמודדת עם מדיניות מפלה, דתית, ולאומנית, ממדאני מייצג קול רענן, אמיץ ובוטה.

ממדאני אמור להיות נערץ על ידי רבים בישראל – צעיר כריזמטי בעל עמדות מובהקות בנושאי חברה וכלכלה, אנרגיה ירוקה והגירה. לנוכח מדיניות מפלה, דתית ולאומנית בארה"ב, הוא מייצג קול אמיץ ובוטה

אבל מה שמושך עניין בישראל יותר מכל דבר אחר הן עמדותיו הביקורתיות כלפי ישראל, ובכלל זה האשמת ישראל ברצח עם בעזה, הגדרת מדיניות ישראל בשטחים כאפרטהייד, עידוד חרם כלכלי על ישראל והצהרה שאם בנימין נתניהו יגיע לניו יורק הוא ייעצר בגין פשעי מלחמה. כך אומר מי שנבחר השבוע לראשות העיר הגדולה ביותר בארה"ב, העיר עם האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בעולם (יותר אפילו מבכל עיר בישראל) שאף זכה (על פי סקרים ראשונים) לכשליש מקולות היהודים בעיר.  

אף שהנושא הישראלי תפס מקום בולט בקמפיין, הוא לא היה זה שהכריע את הבחירות. תושבי ניו יורק הצביעו על רקע יוקר המחיה, ההזנחה העירונית, בעיות ההגירה וגם הצבעת מחאה נגד הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ. אבל מי שרואה בממדאני "איום על ישראל" צריך להבין שהוא מייצג הלך רוח רחב במפלגה הדמוקרטית – לא חריג בתוכה, אלא אותנטי לה.

מחקר של מכון ברוקינגס בוושינגטון בחן את ההתבטאויות ואתרי האינטרנט של 1400 מועמדים דמוקרטים ורפובליקאים בבחירות המקדימות לקונגרס ב-2024 בהתייחסם למלחמה בעזה ולתמיכה האמריקאית בישראל. הממצאים מראים את הלך הרוח הביקורתי כלפי ישראל במפלגה הדמוקרטית.

כמעט כל ההתבטאויות בנושא של המועמדים הרפובליקאים הראו תמיכה בישראל ללא תנאי, בעוד חלק ניכר מהתייחסויות המועמדים הדמוקרטים קראו להפסקה מיידית של כל תמיכה בישראל או להתניית תמיכה בהפסקת הלחימה. ההבדלים בין שתי המפלגות גדולים הרבה יותר כאשר בוחנים את ההתבטאויות של אלו שניצחו בבחירות המקדימות והיו המועמדים של המפלגה בבחירות הכלליות.

תושבי ניו יורק הצביעו על רקע יוקר המחיה, ההזנחה העירונית, בעיות ההגירה וכהצבעת מחאה טראמפ. אבל מי שרואה בממדאני "איום על ישראל" צריך להבין שהוא מייצג הלך רוח רחב במפלגה הדמוקרטית – לא חריג בתוכה

ממצאים דומים עולים גם ממחקר שערכנו במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן על פעילות מחוקקים בקונגרס האמריקאי. מאז ה-7 באוקטובר 2023 הוגשו על ידי רפובליקאים בקונגרס עשרות הצעות חוק התומכות בישראל, לעומת מעטות מצד הדמוקרטים. עבור האחרונים, מדובר בנושא נפיץ העלול לפגוע בהם פוליטית או במקורות מימון, ולכן ההימנעות הפכה לאסטרטגיה. השותפות הבין־מפלגתית בנושאי ישראל כמעט ונעלמה – הדמוקרטים נמנעים, הרפובליקאים תומכים.

הפער בין מועמדים דמוקרטים ורפובליקאים משתקף גם בדעת הקהל. מחקר שערכנו במעבדה לחקר דעת קהל בארה"ב כלפי ישראל באוניברסיטת רייכמן מראה, כי מה שהיה פעם קונצנזוס של תמיכה בישראל בקרב מצביעי שתי המפלגות הפך, החל מתחילת המאה ה-21 (ולא החל מה-7 באוקטובר), לנושא מזוהה מפלגתית. בשאלת ההעדפה בין ישראלים לפלסטינים הפער בין מצביעי שתי המפלגות עומד היום על כ-50 נקודות האחוז.

מבין הדמוקרטים בעלי הדעה, יש רוב ברור בתמיכה בפלסטינים על פני ישראלים. בקרב הרפובליקאים התמיכה בישראלים גבוהה וברורה. אם חל איזשהו שינוי מאז ה-7 באוקטובר הרי הוא הירידה בתמיכה בישראל בקרב שני המחנות, כאשר בשניהם הירידה הדרמטית ביותר בתמיכה בישראל היא בקרב הצעירים.

המשמעות ברורה: ישראל הפכה לנושא מפלגתי. הציבור הדמוקרטי מביט בה בעין ביקורתית, והפוליטיקאים שלו מבטאים את אותה ביקורת. הציבור הדמוקרטי מעדיף מועמדים שנוקטים עמדה מוסרית חריפה נגד ישראל – והם, בתורם, מחזקים את המגמה. זהו מעגל שמזין את עצמו. בקרב הדור הצעיר של הפוליטיקאים, שאינם כבולים למנגנוני מימון מסורתיים ומדברים אל ציבור צעיר יותר, הביקורת על ישראל כבר הפכה לנורמה.

ישראל הפכה לנושא מפלגתי. הציבור הדמוקרטי מביט בה בעין ביקורתית, והפוליטיקאים שלו מבטאים את אותה ביקורת. הציבור הדמוקרטי מעדיף מועמדים שנוקטים עמדה מוסרית חריפה נגד ישראל

יש לתהליך הקיטוב ביחס לישראל סיבות רבות: מהתפיסה בשמאל בעולם שישראל אינה פועלת להשגת שלום ועד לשינויים הדמוגרפיים במפלגה הדמוקרטית האמריקאית, המייצגת כיום קואליציית מיעוטים אתניים שונים.

אך התהליך הוא גם תוצאה של בחירה מודעת של ממשלות נתניהו בעשור האחרון להעדיף את התמיכה המיידית של המפלגה הרפובליקאית בארה"ב על פני טיפוח יחסים עם מנהיגי שתי המפלגות.

מדובר בהימור שאולי הצליח לראש הממשלה בנימין נתניהו ונתן לו שקט לפעול – אך פגע בישראל. הנתק מהדמוקרטים, לעיתים תוך התרסה פומבית, הוא טעות אסטרטגית קשה שמסכנת את מעמדה של ישראל בארצות הברית.

ממדאני איננו תופעה יוצאת דופן; הוא תוצר של התהליך הזה. הדאגה אינה נובעת מעמדותיו כלפי ישראל, שככל הנראה השפיעו מעט על ההצבעה עבורו, אלא מהעובדה שעמדות כאלה כבר אינן חריגות במפלגה הדמוקרטית.

כפי שאמר הנשיא טראמפ בתגובה לתמיכת יהודים בממדאני – "יהודי שיצביע לו הוא טיפש". זו אולי אמירה גסה של מי שרואה בציבור היהודי מצביע חד ממדי, אך היא ממחישה מציאות חדשה: אמריקה נחלקת לשני מחנות, ושאלת ישראל מזוהה עם החלוקה בין המחנות. על פי החלוקה הזו ביקורת כלפי ישראל היא דבר שמצופה היום ממועמד דמוקרטי צעיר כממדאני (ובוודאי לא פוגעת בו).

העדפת המפלגה הרפובליקאית היא הימור שאולי הצליח לנתניהו – אך פגע בישראל. הנתק מהדמוקרטים, לעיתים תוך התרסה פומבית, הוא טעות אסטרטגית קשה שמסכנת את מעמד ישראל בארה"ב

יש להניח שהביקורת הזו גם תאפיין את ממדאני כאשר ייכנס ללשכת ראש העיר הגדולה בארה"ב ותהווה מודל לשאר המועמדים הדמוקרטים בשנים הבאות. התוצאה היא המשך כרסום מעמדה של ישראל בארצות הברית.

פרופ' אמנון כוורי הוא פרופסור חבר וראש המכון לחירות ואחריות בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.