בשבוע הקרוב, ב-19 בנובמבר, ימלאו 48 שנים לאירוע שנראה כמעט נסי בעת התרחשותו, בסתיו 1977: נשיא מצרים אנואר סאדאת ביקר בישראל. הוא היה המנהיג הערבי הראשון שהגיע לביקור כזה.

הוא שהה שלושה ימים כאן אצלנו בירושלים ופתח תקופה חדשה בהיסטוריה של המזרח התיכון. ביקורו סלל את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים אשר נחתם ב-26 למרץ 1979. סאדאת ומנחם בגין, ראש ממשלתנו דאז, זכו בפרס נובל לשלום.

סאדאת שהה שלושה ימים בירושלים ופתח תקופה חדשה בהיסטוריה של המזה"ת. ביקורו סלל את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים ב-26 למרץ 1979. סאדאת ובגין, ראש ממשלתנו דאז, זכו בפרס נובל לשלום

וכך כתב דורון רוזנבלום ברשימה אקסטטית שפורסמה במוסף השבועי של "הארץ" ונשאה את הכותרת "נצנוצי שלום":

"איך קרב המטוס, איך נעצר, איך נפתחה הדלת, ואיך יצא ממנה השליש הצבאי המצועצע, ואיך הועברו כל המראות האלה אל כל רחבי כדור הארץ באמצעות לוויני חלל, כמו במחזה אפוקליפטי, שכמוהו טרם היה בתולדות האנושות. ושוב: איך התקרב המטוס, איך נפתחה הדלת".

דורון רוזנבלום, אז כוכב עיתונות זוהר בן 30, תיאר בכישרון עילאי את הביקור ההיסטורי. וכך נפתחה רשימתו המתפעמת ומפעימה:

"משל למה הדבר דומה: לקיר נופל, ליקיצה פתאומית, לאור בקצה מנהרה, לסוף טוב-הכל טוב, להחלמה מיידית, לבן מלך שהקיץ מחלום של גלות ושכחה, לסיומת, לתרועת ניצחון – למה לא? לעולם לעולם לא נשכח את הימים המתוקים האלה, בהם הפציע מרחוק האור הוורדרד, הקלוש עדיין, ההיולי, של הבהובי שלום.

לא עוד תרועת ניצחון של קרב חולף, לא עוד מחזה תעתועים של הפסקת אש שהסתיימה לטובתנו, לא המאור הקטן של ניצחונות פעוטים – אלא תחילת זריחתו של האור הגדול – הסיום האמיתי, הבלתי נמנע, שהמתין כל הזמן כמו מתנה מאחורי הגב, או כמו חצוצרה הממתינה מול השפתיים להשמיע קול גרנדיוזי למילים 'מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום ומבשר טוב. משמיע ישועה'… מרגע שהתחיל השלום להיוולד, או לזרוח, או לנבוט – אין דבר שיעמוד עוד על דרכו".

כך כתב דורון רוזנבלום: "לא עוד תרועת ניצחון של קרב חולף, לא עוד מחזה תעתועים של הפסקת אש שהסתיימה לטובתנו, לא המאור הקטן של ניצחונות פעוטים – אלא תחילת זריחתו של האור הגדול"

ההתרגשות שגאתה פה עם השבתם לישראל של אחרוני החטופים החיים הזכירה את תחושות התקווה והאקסטזה סביב ביקורו אצלנו של הנשיא סאדאת. גם יונתן גפן הפליא לבטא באותם ימים את התרוממות הרוח שהציפה אז את הציבור הישראלי. שירו "יהיה טוב" נראה לי ממש אייקוני. הוא מושמע כאן מדי פעם עד היום. דיוויד ברוזה הלחין ושר:

"אני מביט מהחלון
וזה עושה לי די עצוב,
האביב חלף עבר לו
מי יודע אם ישוב
הליצן נהיה למלך
הנביא נהיה ליצן
ושכחתי את הדרך
אבל אני עוד כאן

יהיה טוב
יהיה טוב, כן
לפעמים אני נשבר
אז הלילה
הו הלילה
אתך אני נשאר

ילדים לובשים כנפיים
ועפים אל הצבא
ואחרי שנתיים
הם חוזרים ללא תשובה
אנשים חיים במתח
מחפשים סיבה לנשום
ובין שנאה לרצח
מדברים על השלום

יהיה טוב

שם למעלה בשמיים
עננים לומדים לעוף
ואני מביט למעלה
ורואה מטוס חטוף
ממשלה של גנרלים
מחלקת את הנוף
לשלהם ולשלנו
ולא רואים ת"סוף

הנה בא נשיא מצרים
איך שמחתי לקראתו
פירמידות בעיניים
ושלום במקטרתו
ואמרנו בוא נשלימה
ונחיה כמו אחים
ואז הוא אמר קדימה,
רק תצאו מהשטחים.

יהיה טוב".

ביקורו אצלנו של הנשיא סאדאת חולל גם פריצת דרך בשידורי ערוץ הטלוויזיה הראשון המנוח, היחיד אז בישראל. בפעם הראשונה זכינו לשידורים בצבע. המעבר של הטלוויזיה הישראלית משידורי שחור-לבן לצבע היה הדרגתי ואיטי. אנשי הטלוויזיה דיברו בלגלוג על "צבע זוחל". המעבר הזה החל ב-1979 והושלם בפברואר 1983 כאשר גם מהדורת "מבט לחדשות" עטתה צבע. אז בא קץ למחיקון אשר היה מסיר את הצבע מתוכניות טלוויזיה צבעוניות שרובן היו מיובאות מחו"ל.

אירועים מיוחדים בלבד שודרו אצלנו בצבע במשך שנים מאז 1979. וביניהם תחרות האירוויזיון שהתקיימה בירושלים במרץ 1979, אליפות אירופה בכדורסל ב-1981 (נבחרת מכבי תל-אביב ניצחה), משחקי המונדיאל ב-1982. הסיקור בצבע של ביקור הנשיא סאדאת היה חריג בודד. הוא התחולל כמובן כ-1977.

ההתרגשות שגאתה עם השבת אחרוני החטופים החיים הזכירה את תחושות התקווה והאקסטזה סביב ביקור הנשיא סאדאת. גם יונתן גפן הפליא לבטא באותם ימים את התרוממות הרוח שהציפה את הציבור

*  *  *

ושוב אל רשימתו המופלאה של דורון רוזנבלום. מוצבות בה מספר שאלות. למשל:

"האם שינתה מדינת ישראל את מצב היהודים רק בכך שהפכה את היהודי הנרדף לבעיה קולקטיבית – לקובץ יהודים נרדפים יחד ומתרפקים זה על זה ב'שעות גדולות' של התגברות המצור? האם אותן 'השעות הגדולות' (מצבי חירום, מלחמות) שכה התפעלנו מהתנהגותנו בהן – הן אידיאל ואופטימום, או שהן רק מאירות ביתר שאת את האנומליה של חיינו?"

או שאלה נוספת בנוסח כה אופייני לדורון רוזנבלום:

"מהו בעצם חזון השלום הישראלי? מי שלא ידע שלום מימיו אינו יכול לדמיין שלום באמת ובתמים. השלום הוא מאומץ ונכסף כל כך (לפחות בעיני ילידי המדינה), עד שיצא מתחום כוח המשיכה של הנפש. הוא תפילה, הוא שיר, הוא פזמון – בעצם הוא רק מילה".

והנה שאלת המחץ החותמת את הרשימה. אותה שאלה עדיין רלוונטית כל-כך:

"המון דברים יחזרו לתקינותם הלא ידועה עדיין כאשר – ואם בכלל – תוכרע סוף-סוף השאלה: האם היינו כחולמים, או האם היינו כמתעוררים".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.