ביום חמישי האחרון ארגון "גישה" הגיש עתירה דחופה בשם ילד בן חמש, שלפני שלוש שנים הגיע מעזה לגדה המערבית עם גידול סרטני אלים. בתקופה הזו אביו מת, ובבית החולים ברמאללה ביקשו להעבירו לטיפול דחוף ומציל חיים ביחידה מיוחדת בתל השומר שהסכימה לקבלו. אלא שבמנהל האזרחי השיבו שכתובתו של הילד רשומה בעזה ולכן לא יאפשרו לו לעבור.

השופט שדן בעתירה לא קבע דיון דחוף ונתן למדינה שבוע רק כדי להשיב. "פעם זה היה נגמר ב'בק־טו־בק', כשאמבולנס היה לוקח אותו מהמחסום אל בית החולים בישראל", אומרת עו"ד אסנת כהן ליפשיץ, מנהלת המחלקה המשפטית בארגון "גישה", שמתמקד בזכות התנועה בשטחים ובמיוחד אל ומתוך רצועת עזה.

הסיפור של הילד החולה ממחיש בעיניה את הזילות לחיי אדם, שאפשר לראות בכל מיני מופעים, ובהם האווירה הציבורית והדה־הומניזציה של הפלסטינים המחלחלת לפסיקה. הדברים מצאו את ביטוים גם אצל השופט, שרגע לפני ששלח בחזרה פלסטיני לעזה, קבע "שאין בעיה להחזיר אדם לשדה הקרב המדמם הזה", וש"לא הוכחנו שעזה מקום מסוכן. יש להם את המוואסי ולנו אין".

"השיטה המקובלת של השופטים היא להתעלם ולהפנות עורף, ולא להגן גם במקומות שבהם זה זועק לשמיים", אומרת כהן ליפשיץ. השופטים יושבים בתוך עמם, שחלקו עוין את ארגוני זכויות האדם

במקרה אחר שופט תהה מכוח מה בכלל יש לפלסטינים וארגוני זכויות אדם ישראלים שמייצגים אותם זכות עמידה: "אז היה מדובר באדם מבוגר שהגיע לבקר בעזה כמה ימים לפני שבעה באוקטובר ופשוט נתקע במהלך המלחמה בלי יכולת לחזור. השופט לא ראה סיבה לדיון דחוף, והמדינה תגיב כאשר תגיב.

"האדם הזה נמצא בעזה כבר מספיק זמן, לא משנה שכל יום מתים אנשים, שאין אוכל. השיטה המקובלת של השופטים היא להתעלם ולהפנות עורף, ולא להגן גם במקומות שבהם זה זועק לשמיים", אומרת כהן ליפשיץ. השופטים יושבים בתוך עמם, שחלקו עוין מאוד את ארגוני זכויות האדם, וקול ההמון מקבל את רשות הדיבור גם בתוך אולם בית המשפט.

פלסטינים מביטים על העיר עזה ממחנה הפליטים נוסייראת, 10 באוקטובר 2025 (צילום: Eyad BABA / AFP)

"בשניים מהדיונים בעתירה על סיוע לעזה אנשים התפרעו בקהל, איחלו שיאנסו וירצחו אותי, צרחו וקיללו וגידפו, ובית המשפט אפשר את זה ונתן לנציגים מהקהל לדבר כשאין סיבה שידברו. הם לא כפופים לכללים ודיברו בצורה גסה, האשימו אותי בבגידה כשאני לא יכולה לענות".

ליצחק עמית צעקו "עבריין" באולם, את בחברה טובה.
"כשאמרתי משהו, השיבו ש'הדיון מורכב והרגשות בוערים', כאילו: 'את יכולה להכיל את זה'. אני לא צריכה להכיל את זה ולהיות חשופה לדבר הזה בבתי המשפט. כשצועקים ליצחק עמית 'עבריין' הוא יכול לקום וללכת ולתת הוראות למשמר בתי המשפט להפסיק את זה, והם לא עושים את זה. אני לא בחברה טובה, כי אני באה עם מעט מאוד כוח ומתמודדת עם עוינות ציבורית וקשיים משפטיים".

"בשניים מהדיונים בעתירה על סיוע לעזה אנשים התפרעו בקהל, איחלו שיאנסו וירצחו אותי, צרחו וקיללו וגידפו – ובית המשפט אפשר את זה ונתן לנציגים מהקהל לדבר כשאין סיבה שידברו"

קטסטרופה פלסטינית

מרחב הפעולה של עובדים בזכויות אדם מצטמצם בזמן שהידיים מלאות בעבודה. "השנה השנייה למלחמה הייתה הקטלנית וההרסנית ביותר לפלסטינים מאז 1967", קובע דוח חדש ורחב היקף שמתפרסם היום על ידי "הפלטפורמה – ארגונים ישראליים למען זכויות אדם". בשנה החולפת מספר ההרוגים הוכפל, העקירה כמעט מוחלטת, הרעב הוביל לתמותה והפרות חריגות הפכו לשגרה.

קשה להכיל את ההיבטים השונים והמגוונים של הקטסטרופה הפלסטינית: בעזה נהרגו 67,173 תושבים שזהותם ידועה, ולפי הערכות כ־10,000 גופות מצויות מתחת להריסות, לצד מאות אלפי פצועים. האלימות, הגירוש והנישול תפסו תאוצה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. המדינה מפעילה כוח בלי בלמים ומפרה את הדין הבינלאומי באופן שיטתי.

נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית במליאת הכנסת, 20 באוקטובר 2025 (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

התיאורים של השנה ה־58 לכיבוש מתארים את מה שרובנו מעדיפים לא לדעת והתקשורת לא מתאמצת להראות. שלושה נציגי ארגונים שליוו את כתיבת הדוח משתפים בתובנות שעולות ממנו ומספרים על הצרת צעדיהם בתקופה שבה השיח הציבורי והממסדי הולך בכיוון ההפוך, בזמן שהפגיעה "בפלסטינים רחבה יותר, עמוקה יותר וחסרת תקדים בעוצמתה".

הדוח מזכיר בין השאר את השימוש במגנים אנושיים בעזה ("שאווישים"), כמו הקשיש שנשלח לטיהור בתים במשך שעות, ולאחר ששוחרר הוא ורעייתו נדרשו לעזוב את ביתם ונורו למוות בידי גדוד אחר שלא היה מודע להיותו חף מפשע. במצ"ח חוקרים כמה מקרים כאלה, ולא ידוע מה עלה בגורל החקירה. הפשעים רבים, והמערכת לא רוצה לחקור את החשדות ואת מדיניות ניהול האש.

"ישראל מתייחסת לדין ההומניטרי כבדיחה, מסגרת שלא מצויר בה כלום. היום אנחנו יודעים שלא היה יום בלי שבוצעו פשעי מלחמה מהגרועים ביותר, וזה ממשיך"

למנגנון התחקור המטכ"לי הגיעו יותר מאלף אירועים שקרו רק בתשעת החודשים הראשונים למלחמה, אבל הצבא לא פרסם את התוצאות. הוגשו עתירות רבות בנושאים הומניטריים קריטיים, וכולן הפכו למסע בירוקרטי מפרך של דחיות, המנותקות מהמצב בשטח. ההליכים היו רק מראית עין של ביקורת שיפוטית, שלמעשה נותנת כרטיס פתוח לפעילות – גם במחיר של פגיעה בחפים מפשע.

גם בהיעדר ביקורת שיפוטית, כהן ליפשיץ חושבת שאין לארגונים את הפריווילגיה לוותר על פנייה לבתי המשפט ולתבוע אחריותיות, או שזה יקרה בחו"ל: "ישראל מתייחסת לדין ההומניטרי כבדיחה, מסגרת שלא מצויר בה כלום. היום אנחנו יודעים שלא היה יום שעבר בלי שבוצעו פשעי מלחמה מהגרועים ביותר, וזה ממשיך היום.

פלסטינים נדחקים במרכזי חלוקת מזון בעיר עזה, 26 ביולי 2025 (צילום: AP Photo/Abdel Kareem Hana)

"אנחנו מלקטים פירורים ומנסים להיאחז במה שנשאר גם כשזה לא עובד, וגם כשקיבלו עתירות לא היה בהן סעד משמעותי – לא הורו למדינה לעשות כך או אחרת, אלא במקרה הטוב לקיים את החוק.

"אם לא ייחקרו הפשעים ומי שצריך לא ייתן את הדין – אין לנו קיום כחברה, וזה משהו שלא נוכל לעקוף אותו. הדבר יצטרך לקרות. אני מקווה שאם לא פה, אז לפחות בטריבונלים בינלאומיים, כי הסוגיות בינלאומיות".

"אם לא ייחקרו הפשעים ומי שצריך לא ייתן את הדין – אין לנו קיום כחברה, וזה משהו שלא נוכל לעקוף אותו. הדבר יצטרך לקרות. אם לא פה, אז לפחות בטריבונלים בינלאומיים"

הציבור חייב לדעת

בצד העבודה המשפטית, ארגון "גישה" עובד מול הציבור הישראלי ומול דיפלומטים וציבורים אחרים, והפער בקשב ניכר. כהן ליפשיץ: "יש מגמה הפוכה בין ההתעניינות והנכונות לשמוע בקרב עיתונאים ודיפלומטים זרים לבין מה שקורה בציבור, בתקשורת ובבתי המשפט בישראל.

עו"ד אסנת כהן ליפשיץ (צילום: באדיבות המצולמת)

"אחרי זמן שהמלחמה נטתה לכיוונים יותר ג'נוסיידליים, הבנו שהשיח של 'אין חפים מפשע בעזה', שמגיע גם לילדים למות, מכה שורשים ומעמיק – ועם זה צריך להתמודד. אלה אמירות שמביעות עוינות שרואים אותה גם כאשר מנסים להעביר את חוק העמותות, וזה הלך יד ביד עם הרפורמה המשפטית, במטרה להצר את האפשרות של ארגוני זכויות אדם לפעול.

"העוינות לעבודה שלנו התגברה; היום אנחנו מתויגים כ'בוגדים', ומספיק שאומר משהו על הילדים בעזה כדי שיתפסו אותי כחותרת תחת קיומה של המדינה – יחד עם כל מילות הגנאי והאיחולים הקשים בספר של הציבור הישראלי".

היא חושבת שלא הגיע הזמן לדבר על היום שאחרי מצד אחד, ושלא צריך לחזור למה שהיה לפני המלחמה מצד שני: "מאז ההתנתקות היה ברור לנו שמדובר בשני מיליון בני אדם שישראל לא תספור אותם ולא תמלא את חובותיה, וראינו את זה מתדרדר.

"קודם צריך לעבור את השלב שבו הציבור יידע מה עשו. ביצענו פשעים נוראיים, ורוב האנשים עדיין לא חושבים ככה. ישראל צריכה למלא את חובותיה – היא כובשת בעזה ובגדה, וזה צריך להיפסק.

"הרעב נמשך, וכשיורד גשם אני בחרדה כי יש מחסור באוהלים. אין סיבה לא לפתוח שערים ולהכניס אוכל וציוד לתיקון תשתיות ולבתי חולים שיש בהם מחסורים איומים"

"אנחנו נלחמים בתפיסה שהכול נגמר; רואים את ההרג היום־יומי. הקו הצהוב הוא חתך עומק שרואים סביבו את הקושי. הרעב נמשך, וכשיורד גשם אני בחרדה כי יש מחסור באוהלים. אין סיבה לא לפתוח שערים ולהכניס אוהלים ואוכל וציוד לתיקון תשתיות ולבתי חולים שיש בהם מחסורים איומים.

"חיים פה שני עמים, וכל אחד יצטרך לנהל את עצמו, וזה לא יכול לקרות בלי מחויבות טוטאלית למשפט הבינלאומי ולקיחת אחריות שלנו".

פלסטינים במאהל באזור חאן יונס שהוצף מהגשם, 25 בנובמבר 2025 (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)

98 אסירים מתו במשמורת

אחד הקטעים המזוויעים בדוח מתאר את ההתעללות באסירים המוחזקים בתנאים תת־אנושיים. מספר העצירים המנהליים עלה ביותר מפי שלושה בשנה הנוכחית, לרמה של 3,577. לפחות 98 עצורים מתו ממניעת טיפול רפואי, התעללות ועינויים שהפכו לנורמה בכל גופי הביטחון ומתקני המעצר.

"בתי המשפט ממעטים להתערב בתופעה הזו, והממשלה ממשיכה לאשר פרקטיקות של התעללויות, ומדיניות של צפיפות נוראית ותחלואה וטיפול רפואי מתחת לכל ביקורת. מדובר במדיניות, וקשה להתחמק מהעובדה הזו", אומר נעם הופשטטר־גלמן, מנהל המחלקה הציבורית ב"הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל".

"גם אחרי שחרור האסירים בהסכם אנחנו עם יותר מ־9,000 אסירים ביטחוניים שחיים באותם תנאים, והמדינה לא מאפשרת לצלב האדום להיכנס, וביהמ"ש לא מחייב אותה"

"כ־94% מהאנשים מוחזקים בצפיפות של פחות משלושה מ"ר רבוע לנפש, הרבה פעמים גם עשרה או יותר בתא אחד. התלונות של נחקרים בשב"כ הכפילו את עצמן לרמה של 238 מקרים, ונפתחים תיקי בדיקה – אבל בשורה התחתונה יש אפס כתבי אישום. רואים מה קורה בצה"ל כשמעזים להעמיד לדין: במקרה אחד של התעללות זה נגמר בשבעה חודשי מאסר, ומקרה אחר הופך פה את כל המדינה.

"עוד שנה חלפה בהיעדר אכיפה, ויש משמעות לחלוף הזמן – ויש כאן פטור מאחריות וחסינות דה פקטו. גם אחרי שחרור האסירים בהסכם האחרון אנחנו עם למעלה מ־9,000 אסירים ביטחוניים שחיים באותם תנאים, והמדינה לא מאפשרת לצלב האדום להיכנס, ובית המשפט לא מחייב אותה.

אסירים ביטחוניים לקראת שחרור במסגרת הסכם הפסקת האש, 26 בפברואר 2025 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"המלחמה הסתיימה, אבל עבור האסירים היא עדיין נמשכת. מחצית מהם מוחזקים במעצר מנהלי ומגיעים מהגדה. אלף מהם מוחזקים כמחבלים ללא ראיות – וזו נורמה שהיא ביסודות המשטר".

למה לציבור צריך להיות אכפת מזה?
"נוצרות פה אקס־טריטוריות של חוק שמתקבעות, וזה כולל את חקיקת עונש המוות. הדבר האחרון הוא הנורמות שהן לא רק משפטיות אלא בחברה עצמה, שמברכת או הולכת עם הרעיון של עינויים ומוות עצורים, והיעדר הגנה לאוכלוסיות שלמות לתנאים סבירים לקיום אנושי בהרף חקיקה ובגיבוי כולל.

"ההרס המוסרי הוא הרס מעשי, ואין הפרדה ביניהם. חברה שמסכימה ומסכינה עם נורמות של עינויים ומוות במעצר הורסת גם את הפלסטינים וגם את עצמה – ויש דחיפות גדולה לעצור את זה"

"זו חברה שהנזק בה לא יודע גבולות ונמצאת במצב של הרס – כלפי חוץ ופנים. ההרס המוסרי הוא הרס מעשי, ואין הפרדה ביניהם. חברה שמסכימה ומסכינה עם נורמות של עינויים ומוות במעצר הורסת גם את הפלסטינים וגם את עצמה – ויש דחיפות גדולה לעצור את זה.

"בסערה העצומה של האלימות והאבל וההסתה שעברה עלינו יש הרבה אנשים שלא קל להם עם הנורמות האלה, ושהם לא חד־משמעיים בקשר למה צריך לעשות ואיך להתמודד עם מצב שהוא מטלטל וקשה.

כלי רכב שרופים במגרש גרוטאות שהוצת בידי מתנחלים בחווארה, ליד שכם שבגדה המערבית, 21 בנובמבר 2025 (צילום: JAAFAR ASHTIYEH / AFP)

"החובה שלנו כארגוני זכויות אדם היא לטלטל אותם ולהגיד: בואו נראה לאן הגענו. אם לא עשינו את זה עד עכשיו – בואו נתעשת, כי אחרת נהפוך לדבר אחר. בואו נחשוב מה אנחנו רוצים להיות, ושעם המצב הזה אנחנו לא מסכימים בשום מצב. אני רוצה להאמין שיש בחברה שלנו מספיק אנשים שזה קשה להם מספיק כדי להצטרף לתנועה הזו, שהיא לא קטנה".

"חיילים מרגישים צורך לדבר"

"הדוח הוא מראה קשה מאוד למדיניות כלפי השטחים הכבושים והעם הפלסטיני, ובשנתיים האחרונות יש החמרה רצינית", אומר אמיר זיו, מנהל המחלקה הפדגוגית ב"שוברים שתיקה", שאוספים ומפרסמים עדויות של חיילים בשטחים. "הקולות של החיילים מהשטח חשובים כי הם מאפשרים להבין איך נראות ההוראות ומה מדיניות הפעלת האש, ואת ההתדרדרות בשניהם.

"יותר חיילים מרגישים צורך וגם חובה לדבר ולהגיד מה קורה שם – בין אם אלה סדירים ומילואימניקים, או לוחמי חוד ביחידות הקצה של הלחימה"

"זה מתבטא ב'נוהל יתוש' – של שימוש בנתינים פלסטינים כ'מגנים אנושיים' – או בהוראות פתיחה באש ונוהל מעצר חשוד בגדה. ראינו את זה לפני כמה ימים בג'נין, כשמג"בניקים ירו בשני אנשים שרצו לעצור לאחר שכבר נכנעו – זו ממש דוגמת קצה לעזפיקציה של הגדה".

מה קצב הפניות של חיילים והאם הם מגיעים מחלק מסוים באוכלוסייה?
"זה שטף בסדר גודל של שלוש ספרות. מגיעים המון, ולוקח זמן לראיין אותם עם האמצעים העומדים לרשותנו. חיילים רוצים וצריכים לדבר על מה שקורה בגדה ובעיקר בעזה.

תיעוד של פלסטיני מרים את ידיו ככל הנראה במחווה של כניעה לפני שנורה בידי חיילים במהלך מבצע צבאי בג'נין, 27 בנובמבר 2025 (צילום: AFPTV / AFP)

"ברור שיש חלקים באוכלוסייה שלא יבואו לדבר איתי, אבל הספקטרום רחב והתרחב בשנתיים האחרונות, ככל שהמציאות נהייתה יותר אלימה והוראות הפתיחה באש יותר מתירניות, והרשינו לעצמנו לפעול בעוצמות שלא היו בעבר".

"יותר חיילים מרגישים צורך וגם חובה לדבר ולהגיד מה קורה שם – בין אם אלה סדירים ומילואימניקים, או לוחמי חוד ביחידות הקצה של הלחימה, או כאלה מסוללות ארטילריה ששירתו 12 קילומטרים מהרצועה ויש להם חלק פעיל בלחימה".

"ברור שיש חלקים באוכלוסייה שלא יבואו לדבר איתי, אבל הספקטרום רחב והתרחב בשנתיים האחרונות, ככל שהמציאות נהייתה יותר אלימה והוראות הפתיחה באש יותר מתירניות"

עד כמה לדעתך הציבור רוצה לדעת את זה?
"באופן מאוד בולט וברור, אחרי הטבח רוב הציבור נאטם בתחושות שאת חלקן אני יכול להצדיק – אבל ברור לי למה זה קרה.

"ככל שהזמן עובר ותחושות הנקם והפחד הקיומי מתפוגגות, או פחות עוצמתיות, וככל שחלק מההצדקות למה שעושים בעזה נעלמות – בין שזה הודות לעסקאות לשחרור חטופים או משום שעבר זמן וחלקים מהציבור מפסיקים להאמין לתירוצים לגבי למה מפציצים באופן חסר הבחנה – אז כן, הפתיחות עולה. זה עדיין לא מה שהייתי רוצה, אבל ליותר ויותר אנשים נהיה קשה יותר לא לראות מה נעשה בשמנו ברצועת עזה".

פלסטיני מפנה את חפציו מביתו במהלך פשיטת צה"ל במחנה הפליטים ג'נין, 27 בנובמבר 2025 (צילום: Zain JAAFAR / AFP)

אתה מגיע לבתי ספר?
"אין בעיה להיכנס לבתי ספר, ואין דבר שמונע מאיתנו לעשות את זה – חוץ מזה שלא מזמינים. אבל אם יש צוות חינוכי שרוצה, אנחנו יכולים ואפשר להזמין. אנחנו פועלים בהרצאות וסיורים בדרום הר חברון ובחברון עצמה, ומדברים גם על עזה והכיבוש כולו.

"אני פוגש המון ישראלים ממכינות, תנועות נוער, בתי ספר, סטודנטים וארגוני חברה אזרחית, ואנשים שאין להם שיוך ונרשמים לפעילות חינוכית. הכלי המרכזי הוא לחשוף מציאות דרך הגעה לשטח ועדויות, והפרסומים משחקים תפקיד חשוב – עם עדויות ממקור ראשון לאיך נראה הכיבוש".

"הבחירה בשירות משמעותי ישבה על תפיסה ששלום הוא אופציה, אבל זה לא יקרה בלי פרטנר. ממש האמנתי שאין שותף. התפיסה הזו החזיקה עד שהגעתי לחברון"

לתרבות יום א' בצבא כנראה לי תגיע.
"אין מערכת יחסים עם הצבא. אם אוזמן לתרבות יום א' או שיזמינו אותי לסיור בחברון לחיילים – אני אלך, אבל כיוון שהצבא מייצג מדיניות אין לי צורך בדין ודברים מיוחדים איתו".

אמיר זיו (צילום: דורי הופמן)

זיו בן ה־36 גדל בירושלים "כחילוני בעולמות השמאל בתקופת האינתיפאדה השנייה, שהייתה חוויה מאוד קשוחה". הוא התגייס כלוחם לנח"ל, יצא לפיקוד וחזר כמפקד לגדוד. את המעבר שלו עצמו מלוחם ומפקד לפעיל בארגון שמסתכל על הצבא בעין ביקורתית הוא מתאר כך: "הבחירה בשירות משמעותי ישבה על תפיסה ששלום הוא אופציה – אבל זה לא יקרה בלי פרטנר. ממש האמנתי שידינו מושטות ואין שותף, והתפיסה הזו החזיקה עד שהגעתי לחברון".

חברון היא נקודת האפס של זיו, והוא יצא משם אחרת ממה שנכנס: *שמרתי על 800 איש בלב עיר של 215 אלף פלסטינים, יחד עם עוד 600 חיילים.

"מצאתי את עצמי במשהו שלא מסתדר עם התפיסה של 'אנחנו עושים הכול והאויב לא רוצה': עושה צ'קפוסטים ועוצר אנשים אקראיים לבדוק תעודות זהות, ופולש לבתים בלילה כחלק מהפטרולים כדי 'להפגין נוכחות', ועוצר אנשים מאוד צעירים – הצעיר שבהם בערך בן 11.

"היו עוד המון פעילויות שיטור אינטנסיביות שלא התיישרו לנרטיב שגדלתי לתוכו, וזו נקודת המפנה שלי. המשכתי לשרת, ואחרי השחרור הבנתי שחסר לי פה חלק. אחרי עוד קו מילואים בהתנחלות בית חגי, שם היה לי מפגש אינטנסיבי עם נוער פלסטיני ופיזור אלים של הפגנה – התגלגלתי לסיור של 'שוברים שתיקה' בחברון, נתתי עדות והצטרפתי לארגון, ומאז אני חלק פעיל בו".

"מצאתי את עצמי במשהו שלא מסתדר עם התפיסה של 'אנחנו עושים הכול והאויב לא רוצה'. למשל, פולש לבתים ועוצר אנשים מאוד צעירים – הצעיר שבהם בערך בן 11"

"לא להתמודד לבד"

אף שהדוח המדובר מצייר את התמונה הקשה ביותר מאז 1967, זיו רואה בתקופה הנוכחית סדק קטן שיכול להנביט את השינוי, ובלי קשר להיבט הפוליטי קורא לחיילים לשתף במה שעבר עליהם: "על אף שזו באמת המציאות הכי קשה ואלימה שאני זוכר, ושהמצב הוא מדכא מאוד – אני כן חושב שיש מקום זהיר לאופטימיות.

"צריך לזכור שבחמש השנים האחרונות ציבור מאוד רחב בחברה הישראלית עובר תהליך פוליטי משמעותי, ואסור להקל בעובדה שישראלים ברחובות כמעט כל שבת, והתהליך הזה הוא גם פתח לרדיקליזציה פוליטית.

הפגנה מחוץ לביתו של הנשיא יצחק הרצוג נגד הענקת חנינה לראש הממשלה בנימין נתניהו, 30 בנובמבר 2025 (צילום: אריק מרמור/פלאש90)

"יותר ויותר אנשים יחברו את הנקודות בין התהליך שבו הממשלה מנסה להרוג את הדמוקרטיה לבין הדיקטטורה שאנחנו מפעילים בשטחים כבר 58 שנה. אי אפשר לנתק את הנקודות, ואם הדוח יעזור להם לחבר ולהבין שדמוקרטיה אמיתית תלויה גם בחופש ושוויון והגדרה עצמית לפלסטינים – הלוואי, אני מאוד מקווה.

"בתקווה שיהיו עוד חיילים וחיילות שיקראו את זה – אני מזמין אתכם לדבר, לשתף, וגם בלי קשר לא להחזיק את החוויה של השנתיים האחרונות לבד ולא לתת לזה להצטבר. אנחנו בפני גל משמעותי של PTSD ופציעה מוסרית ומורכבויות, והמאבק לשלום וביטחון הוא גם כדי שפלסטינים יקבלו זכויות להגדרה עצמית וגם לנו. אני מזמין כל חייל לדבר גם איתנו – ולא להתמודד עם זה לבד".