בדצמבר 2025 נשא ח'אלד משעל בדוחה נאום מתוכנן היטב בפני חבר הנאמנים של מוסד אל-קודס באיסטנבול. זהו נאום שאינו מסתפק בהצגת עמדה פוליטית או בתיאור מציאות מלחמתית, אלא מבקש לשרטט מחדש את גבולות המאבק הפלסטיני ואת זהותו.

משעל הציג בנאומו את עזה, ירושלים ואל-אקצא כציר אחד של סכנה קיומית כוללת, ומסגר את הסוגייה הפלסטינית כמאבק אזורי-אומתי רחב נגד פרויקט ישראלי-מערבי חובק מרחב.

מדובר בנאום של מיפוי איומים, שלילת חלופות מדיניות והצעת מפת דרכים אידיאולוגית-אסטרטגית, שבמרכזה הצבת ההתנגדות, ולא הדיפלומטיה, כמפתח היחיד להשבת הריבונות, הכבוד והעצמאות, לא רק לפלסטינים אלא למרחב הערבי-אסלאמי כולו.

משעל הציג את עזה, ירושלים ואל-אקצא כציר אחד של סכנה קיומית כוללת, מסגר את הסוגייה הפלסטינית כמאבק אזורי-אומתי רחב נגד הפרויקט הישראלי-מערבי, והציע מפת דרכים שעיקרה ההתנגדות ולא דיפלומטיה

במפת הדרכים של משעל, הסוגייה הפלסטינית משמשת ציר מארגן של זהות, ריבונות וכוח. ירושלים ואל-אקצא מוצבים לא רק כיעד טריטוריאלי אלא כ"סמל על": שחרורם משמעו שחרור פלסטין, ושחרור פלסטין הוא תנאי לשחרור האומה כולה מן הכפיפות, ההשפלה וההנדסה האזורית הישראלית והמערבית. מתוך תפיסה זו הוא בונה היררכיה ברורה של שלבים.

ברמה המיידית, משעל מדגיש סיוע הומניטרי, שבירת המצור ודחיית כל ניסיון לעיצוב מחדש של עזה, תוך שלילה מוחלטת של כל אפוטרופסות, מנדט או ניהול חיצוני. כאן מתבהרת תפיסה ריבונית חדה: העם הפלסטיני אינו "זקוק לניהול" אלא להגנה ולדרך לעצמאות, וכל שיח בינלאומי חלופי מוצג כהטעיה וכשלילת זכות ההכרעה העצמית.

ברמה האסטרטגית, משעל מציב את ההגנה על פרויקט ההתנגדות ונשקה כעיקרון יסוד. הוא קושר בין כבוד, ריבונות ועצמאות לבין כוח צבאי, ומבטל מראש את הלגיטימיות של הזירה הדיפלומטית-משפטית כנתיב בלעדי. הפסוקים הקוראניים: "והכינו להם ככל שתוכלו מן הכוח" ו"רצו כי תסיחו דעתכם מנשקכם ומכליכם", לצד הקביעות כי "השלום אינו נעשה אלא בידי החזקים" וכי "אלף פגזים של מילים אינם שווים פגז אחד עשוי ברזל", אינם קישוט רטורי אלא מסגור אידיאולוגי ברור: זכויות אינן מושבות באמצעות מועצת הביטחון אלא באמצעות כוח בשטח.

הקביעות כי "השלום אינו נעשה אלא בידי החזקים" וכי "אלף פגזים של מילים אינם שווים פגז אחד עשוי ברזל", אינם קישוט רטורי אלא מסגור אידיאולוגי ברור: זכויות אינן מושבות דרך מועצת הביטחון אלא בכוח בשטח

במקביל, משעל מרחיב את המאבק לכלל המרחב הפלסטיני: הגדה המערבית, אסירי הכלא וערביי 48' מוצגים כזירה אחת המאוימת בתהליכי ייהוד, גירוש ודמוניזציה. מכאן נובעת הדרישה לאחדות לאומית פלסטינית, לא כהמלצה מוסרית אלא כתנאי הכרחי לניצחון. אין סמכות בלעדית, אין הנהגה יחידה, ואין החלטות חד-צדדיות.

בתוך כך, משעל מציב את עזה כמרחב ההקרבה והיוזמה שממנו יצאו "סיף אל-קודס" (שומר חומות) ו"טופאן אל-אקצא" (מבול אל-אקצא). באמצעות המסגור הזה הוא ממיר את מחירה האנושי והחומרי הכבד של הרצועה למטבע תודעתי של הישג וכבוד, המדגיש את תרומתה הסמלית והצבאית, תוך ניתוק אחריותה של הנהגת חמאס מן ההרס והחורבן שנגזרו עליה.

עזה מוצגת לא רק כזירת עימות, אלא כמרחב טעון משמעות מוסרית ואומתית: כבוד האומה הערבית-המוסלמית מצד אחד, ומצפון האנושות מן הצד האחר. עזה היא מראה כפולה – לאומה על כבודה, ולעולם על כשלי מצפונו, ולכן, לשיטתו, אינה ראויה להזדהות רטורית או חמלה חולפת בלבד, אלא לעמדה, לאחריות ולמעשה.

ברמה הערבית-האסלאמית, משעל קורא לאימוץ אסטרטגיה כוללת המבוססת על דחייה מוחלטת של נורמליזציה וזיהוי ישראל כאויב קיומי לכלל האזור. הוא מציב את האומה המוסלמית, את הכוח ואת ההתנגדות כחלופה למערכת הבינלאומית, לדיפלומטיה וליוזמות מדיניות.

משעל מרחיב את המאבק לכלל המרחב הפלסטיני: הגדה המערבית, אסירי הכלא וערביי 48' מוצגים כזירה אחת המאוימת בתהליכי ייהוד, גירוש ודמוניזציה. מכאן נובעת הדרישה לאחדות לאומית פלסטינית

הבחירה שלו בצלאח א-דין ובסיף א-דין קֻטֻז כמודלים לחיקוי אינה מקרית. השניים מגלמים במורשת האסלאמית את דמות המנהיג המשחרר: כזה שקם בשעת סכנה קיומית, מאחד את האומה ומוביל אותה מנקודת משבר לניצחון היסטורי. באמצעותם, משעל טוען לרצף היסטורי: אם בעבר הובסו אויבים שנתפסו כבלתי מנוצחים, ניתן ואף חובה לשחזר את המודל גם בהווה.

ברמה הבינלאומית-המערבית, משעל קורא לנצל את תנופת הדה-לגיטימציה העולמית כדי להטיל מצור משפטי, פוליטי, תקשורתי וכלכלי על ישראל. זהו ניסיון להעתיק את שדה המאבק מן השוליים אל מרכז הזירה הבינלאומית, תוך גיוס הרחוב, האקדמיה והמערכת המשפטית העולמית, ובמקביל, חיסול יוזמות מדיניות כמו אלה שמקדמות צרפת וסעודיה. בעיניו, לא הקהילה הבינלאומית היא מקור הסמכות אלא האומה המוסלמית בלבד.

לדברים אלה יש משמעות מיוחדת נוכח הבמה שממנה הם נישאים: דוחה ואיסטנבול – שני מרכזים גיאו־פוליטיים המספקים לחמאס לגיטימציה, הגנה וגב פוליטי, שאותם הוא מתקשה למצוא בזירה הפלסטינית, הערבית והבינלאומית. במובן זה, שתי הערים אינן רק מארחות את משעל אלא מפעילות אותו ככלי תודעתי-פוליטי שנועד לאתגר את גבולות הדה-לגיטימציה של חמאס ולהלך אימים על המערב, במטרה לכפות את ההכרה בו כשחקן לגיטימי ובלתי נמנע.

*  *  *

לסיכום, משעל מציע פרויקט תודעתי-אסטרטגי כולל: מעבר מתפיסה פלסטינית מצומצמת לפרויקט אומתי רחב, שבו ההתנגדות, האחדות, דחיית הסדר הקיים והמאבק הרב זירתי מתלכדים לכדי חזון אחד. זהו ניסיון למקם את חמאס ופלגי ההתנגדות לא רק כהנהגה פלסטינית אלא ככוח מחולל סדר אזורי חלופי.

ברמה הבינלאומית-המערבית, משעל קורא לנצל את תנופת הדה-לגיטימציה העולמית כדי להטיל מצור משפטי, פוליטי, תקשורתי וכלכלי על ישראל. זהו ניסיון להעתיק את שדה המאבק מן השוליים אל מרכז הזירה הבינלאומית

ואם תרצו, באירוניה, ייתכן שזהו גם מסר מכוון לוושינגטון: הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, שמעריך מנהיגים "קשוחים" ושיח של כוח והרתעה, עוד עשוי למצוא בדמותו של משעל ובנרטיב שהוא נושא שפה אטרקטיבית מוכרת, גם אם עטופה באידיאולוגיה עוינת.

ד"ר רונית מרזן, חוקרת חברה פלסטינית בקבוצת המחקר תמרור- פוליטוגרפיה ובאוניברסיטת חיפה.