בשבוע שעבר נראה שעסקנו כולנו במה שנראה כדבר הנכון והחשוב ביותר שיש לחלוק עליו ולהתדיין בו. אני כמובן מדבר על עבודת האמנות של מאוריציו קטלן – אותה בננה שהדביק לקיר בעזרת סרט הדבקה כסוף.

עכשיו – אני יודע שכמורה לאמנות אני אולי לא עושה את עבודתי כראוי, אבל לא ממש התעניינתי באותה אודיסאה פוליטית, אקטואלית, תרבותית ואינטרנטית, שפרצה לה ביום בהיר אחד בעמודי החדשות.

אני כמובן מעודד שיח בנושא אמנות בדרך כלל, אבל כאשר אנשים שלא מתעניינים באמנות בדרך כלל משתמשים בידיעה מסוג זה רק כדי להתנגח בעולם האמנות, אני חושב על האופן שבו איכפת לנו רק אם אותה ידיעה תומכת בעמדה שבה אנחנו מחזיקים, ולא בתוכן שלה.

במילים אחרות, מול הטענה שהתקשורת משתמשת בנו ויוצרת מניפולציות כדי לשנות את דעת הקהל, אפשר לומר גם שאלו אנחנו שלפעמים בזים לניסיון של התקשורת לייצר שיח כלשהו, ומשתמשים בידיעות חדשותיות, כמו גם במחקרים, כנבוטים ואילי ניגוח במריבות שלנו בינינו ובין עצמנו.

כשהתבוננתי בבננה הזו ראיתי משל יפה ועצוב להתנהלות האנושית בעולם. כמו אותה ידיעה לפיה במדינה כלשהי החלו למכור בננות בקופסאות פלסטיק, גם כאן היה הפרי הזה כלוא בין שני מוצרים תעשייתיים ותרבותיים – סרט ההדבקה והקיר.

בבננה הזו ראיתי משל יפה ועצוב להתנהלות האנושית בעולם. כמו הידיעה לפיה במדינה כלשהי החלו למכור בננות בקופסאות פלסטיק, גם כאן היה הפרי הזה כלוא בין שני מוצרים תעשייתיים ותרבותיים – סרט ההדבקה והקיר

אלו ימים משונים, ואם כבר דימוי ויזואלי שהיה אמור לעניין את כולנו וגם בו חומר סינתטי ורעיל הכתים את הצורה של הטבע הלא אנושי, אז הנה אחד מוצדק:

בצפון הרחוק של רוסיה הגיעו עשרות דובי קוטב מורעבים לכפר קטן כדי לחפש אוכל. הקרח בינתיים נמס, ועכשיו אין להם איך לחזור לאזור מגוריהם. צפוי להניח שהמתח הזה בין בני האדם ובעלי חיים במצוקה עוד יביא למוות, ובינתיים כבר הספיק מישהו לרסס את אחד מהדובים האלו בספריי שחור.

תחת הסימפטום הזה, אחד מיני רבים, של התחממות גלובלית, הכחדה המונית ומצוקה הולכת וגדלה של בעלי חיים כמו גם של בני אדם, בריסוס המוזר שרוסס על גבו של הדוב, T-36, חבויה גם משמעות סמלית שאולי הוא, כמו מאוריציו קטלן, לא התכוון אליו. טי מינוס שלושים ושש, אותו ביטוי שמתאר את הצבתו של דד ליין מסוים – 36 שנים, חודשים, שבועות או ימים עד לנקודת האפס – ליום המושלם.

אם כבר דימוי ויזואלי שאמור לעניין את כולנו: בצפון רוסיה הגיעו עשרות דובי קוטב מורעבים לכפר קטן לחפש אוכל. הקרח בינתיים נמס, ועכשיו אין להם איך לחזור לאזור מחייתם. צפוי להניח שהמתח בין בני האדם ובעלי החיים במצוקה עוד יביא למוות

אולי זו פרשנות מוגזמת שלי לביטוי האמנותי האלים והמחריד של אותו אידיוט שכנראה דן את הדוב למות מרעב גם אם יצליח לחזור הביתה, לאחר שהרס לו את היכולת להסוואה. אבל בימים האלו לא תזיק לנו קצת פרשנות אמנותית לאירועים סביבנו.

אלו ימים משונים, ואל לנו לשבת לנו כאן בארץ המובטחת ולהסתכל בעצב על הנעשה ברוסיה הרחוקה כדי לראות כיצד הם מתחילים להשפיע על חיינו. בכתבה נוספת שפורסמה בימים אלו פורסם שמידי שתי שניות נאלץ אדם כלשהו לברוח מביתו בגלל אסון טבע.

שינויי אקלים אלו מהווים סכנה ממשית גם באזור המזרח התיכון החם, ויותר מכל מידע זה מנכיח את הסכנה האמיתית, כזו שמתרחשת ברגעים אלו ממש, סביבנו. לצד כל אלו, חדשות ישנות, פעילות ופעילים למען הסביבה נרצחים במטרה להשתיק את מאבקם החשוב.

לאחרונה פורסם שמידי שתי שניות נאלץ אדם לברוח מביתו בגלל אסון טבע. שינויי האקלים מהווים סכנה ממשית גם באזור המזרח התיכון החם. לצד אלו, חדשות ישנות, פעילות ופעילים למען הסביבה נרצחים במטרה להשתיק את מאבקם החשוב

בשנת 1999, בפתיחת תערוכתו, תלה האמן מאוריציו קטלן על הקיר את מאסימו דה קארלו, בעל גלריה במילאן, בעזרת סרט הדבקה כסוף שכיסה את גופו והחזיק אותו מרחף באוויר וצמוד לקיר. לעבודה קראו "יום מושלם" ובעיני, אולי אפשר לראות איך לאורך השנים קטלן מותח קו משווה בין האדם ובין הטבע (עם נציגתו הבננה) ומתייחס אליהם כשווים בעבודותיו. אולי כבר אז הוא ידע משהו שאנשים סביבו לא קלטו ואולי אני סתם מדמיין הקשרים שונים כרגע.

שמעתי פעם על אמן או אמנית שניגנו בעבודתם מוזיקה בקוטב, ללא שום אוזן אנושית שתשמע אותה. ואולי המאמץ שעבודת האמנות הזו – אותה כפייתיות להציג משהו אפילו כשאין אף נפש חיה בקהל, יכול להתכתב היום עם המשבר, עם האסון, ועם המחשבה שאולי, אם לא נרצה, עוד נגיע למצב שבו הקהל בכל העולם יהיה חייב לעסוק בהישרדות במקום באמנות. נכון לעכשיו, על פי התגובות לאותה בננה, אנחנו עדיין לא שם.

שמעתי פעם על אמן או אמנית שניגנו מוזיקה בקוטב, הרחק מאוזן אנושית. אולי הכפייתיות להציג משהו אפילו כשאין נפש חיה בקהל, יכול להתכתב עם המחשבה שאולי נגיע למצב שקהל העולם יעסוק בהישרדות ולא אמנות

בדיון שהקשבתי לו היום דיברו שני מומחים על הסכנה האקולוגית. אחד מהם השווה את הכשלון של מדינות העולם להגיע להחלטה כלשהי כדי להתמודד עם הסכנה לספינת הטיטניק שעומדת להתנגש בקרחון, ואין אף אחד שמסכים להיות מי שמוביל אותה אל חוף מבטחים.

חשבתי לעצמי על אותם תאגידים ואנשים שמרוויחים מכל מה שגורם לאסון הזה, ועל איך שהם מחייכים אלינו בניצחון ואומרים – תראו מה זה. לו בתקופה של הטיטניק היתה התחממות גלובלית, אולי לא היה בים אף קרחון שהיתה יכולה להתנגש בו.

פעיל למען בעלי חיים, ספרו הראשון - "ראו את החיה" יצא בהוצאת דרור וספרו השני - "חיה ללא תכלית" יצא בהוצאת רסלינג. מורה לאמנות שחי עם זוגתו אורי שביט ושני הכלבים בלה ולארי