את כניסתו לחיים הפוליטיים ב-2019 השיק בני גנץ עם סרטון "ספירת הגופות". על רקע תמונות של הרס, התגאה אז מי שביקש להיות אלטרנטיבה לשלטון הימין, במספר הפלסטינים שנהרגו תחת פיקודו.

שש שנים מאוחר יותר, כשהפך בעצמו לגופה פוליטית, הוא מנסה להחיות את הקריירה הפוליטית שלו בסרטון אחר, המבקש להחרים את הנציגים הפוליטיים של החברה הערבית בישראל.

התנהלותו המגושמת של גנץ וחוסר ההיגיון הפוליטי שבה, משקפים בבהירות את האופן שבו פועל המרכז הפוליטי בישראל: הוא נשען על מצביעי שמאל, אך מחזק באופן עקבי את הנחות היסוד של הימין ומעביר אליו בוחרים.

שש שנים אחרי סרטון "ספירת הגופות" שלו, כשהפך בעצמו לגופה פוליטית, גנץ מנסה להחיות את הקריירה הפוליטית שלו בסרטון אחר, המבקש להחרים את הנציגים הפוליטיים של החברה הערבית בישראל

ניסיון ההתנערות של גנץ מ"גוש השינוי" ונשיאת דגל ההדרה של השותפים הערבים אינם רק טקטיקת בחירות, אלא תמצית המהות של מנהיגי המרכז הישראלי.

מפלגות המרכז בישראל בנויות על הונאת קהל המצביעים. הן משכנעות את הבוחרים של השמאל-מרכז כי מנהיגיהן – שלא פעם מגיעים ממחנה הימין – יביאו מנדטים מהמחנה השני וכך יחוללו שינוי פוליטי. בפועל הן עושות את ההיפך, וכאשר הן מסיימות את תפקידן ההיסטורי הן מתפרקות ונעלמות (למעט חריגים כמו "יש עתיד" ששרדה בזכות בידול סקטוריאלי מול החרדים).

מפלגת המרכז הראשונה, ד"ש (התנועה הדמוקרטית לשינוי), קמה על בסיס הבטחה לליברליזציה ומלחמה בסיאוב של מפא"י. היא שאבה אליה כוחות דמוקרטיים שביקשו לתקן את המערכת, ובמקום לבנות אלטרנטיבה, הובילה אותם היישר לממשלת מנחם בגין והעניקה לגיטימציה למהפך. היא שרפה את האנרגיה של הכוחות הליברליים בשמאל שביקשו לקדם שינוי אזרחי, וכאשר התפוגגה – הותירה את הימין חזק ומבוסס.

מפלגת קדימה שכללה את השיטה. הציבור שהצביע לקדימה היה שייך ברובו המכריע למחנה השמאל, אך קיבל מדיניות ימין שהעדיפה מהלך חד צדדי על פני הסדר מדיני. יועצו הקרוב של אריאל שרון, דב ויסגלס, הודה בזמנו ביושר שההיגיון מאחורי ההתנתקות היה "להכניס את התהליך המדיני לפורמלין". המטרה הייתה להציל את ההתנחלויות בגדה המערבית ולמנוע לחץ בינלאומי להקמת מדינה פלסטינית. המחיר היה הנסיגה החד צדדית מעזה. שוב, הקולות שהביא השמאל שימשו לקידום מדיניות ימין מובהקת.

ניסיון ההתנערות של גנץ מ"גוש השינוי" ונשיאת דגל הדרת השותפים הערבים – אינם רק טקטיקת בחירות, אלא תמצית המהות של מנהיגי המרכז הישראלי. מפלגות המרכז בישראל בנויות על הונאת קהל המצביעים

במבט על המפה הפוליטית הנוכחית, ברור שהאופוזיציה איננה שמאל, אלא מורכבת מקבוצה גדולה המתנגדת למדיניות הממשלה, שמבקשת להחליף את ראש הממשלה בנימין נתניהו. אבל כאשר מוחקים לשם כך עמדות ערכיות ותפיסות עולם, וכאשר המועמדים אינם מציגים דבר מלבד יכולתם להחליף את נתניהו, ההונאה עלולה להיות מסוכנת.

הזיכרון הקצר של הציבור הישראלי אינו קלישאה. ממשלת השינוי והתנהלותו האחראית של נפתלי בנט בתוכה, בנו אותו כפוליטיקאי אחראי היכול לייצג את המרכז. אלא שמי שנשען על קולות הערבים ועל נציגים אותנטיים של שמאל ערכי, לא יכול היה לפעול כפי שהוא מאמין באמת. נזכיר שגם תחת האילוצים האלו, פעלה ממשלת השינוי "עשר מעלות ימינה" מממשלות הימין שקדמו לה, כפי שאמר אז ביושר מוסי רז.

אז מה היה עושה בנט אילולא היה נתון למציאות פוליטית מורכבת? ב-2019, הרבה לפני שיריב לוין הכריז על ההפיכה המשטרית, הובילו בנט ואיילת שקד את קמפיין הימין החדש תחת הסיסמה: "שקד תטפל בבג"ץ, בנט יטפל בחמאס". המשוואה ברורה. בנט היה גם הראשון שדיבר בגלוי על סיפוח רשמי ודחף את "חוק ההסדרה" להכשרת גזל קרקעות פלסטיניות. אז נכון, בממשלת השינוי הוא הפגין ממלכתיות, אך ראוי להזכיר פרט חשוב נוסף: הממשלה ההיא קמה בחטא של הונאת בוחריו שלו מימין.

כאשר מצביעי השמאל-מרכז, שנהרו בעבר לבני גנץ, נוהרים כעת לבנט כפתרון "אסטרטגי", הם מזיזים את כל המפה ימינה איתם. בדיוק כפי שהיום מתייחסים לשרון כאחד ממנהיגי השמאל – גם מדיניות הימין של בנט תיצבע בצבעי המרכז ותשנה את התוכן של המושג.

מי שמצביע לבנט כדי "להציל את הדמוקרטיה", מפקיד אותה בידי מי שפעל באופן מוצלח בהרבה מיריב לוין כדי לפרק אותה. זוהי אינה אסטרטגיה, אלא כניעה מוחלטת שמשאירה את המחנה ללא דרך וללא מבט לעתיד – אפילו לא לעתיד הקרוב.

מי שמצביע לבנט כדי "להציל את הדמוקרטיה", מפקיד אותה בידי מי שפעל באופן מוצלח בהרבה מיריב לוין כדי לפרק אותה. זוהי אינה אסטרטגיה, אלא כניעה מוחלטת שמשאירה את המחנה ללא דרך וללא מבט לעתיד

לפעמים הימין משמיע את הטענה כאילו "החרמת נתניהו" היא החטא הקדמון שיצר את הכאוס. לפי נרטיב זה, הסירוב של המרכז שמאל לשבת עם נתניהו דחק את הליכוד לזרועות איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', ולכן הפתרון הוא "להפסיק עם החרמות" ולהתאחד. אלא שנתניהו חיזק את בן גביר וסמוטריץ' מתוך בחירה אסטרטגית, ובמקביל – עלייתם מצביעה על תהליכי עומק של העמקת הגזענות בישראל, תהליכים שהלכו והתגברו אחרי השבעה באוקטובר.

לעומת זאת, החרם האפקטיבי, העמוק וההרסני ביותר בפוליטיקה הישראלית הוא דווקא זה שמוטל על החברה הערבית, שנבחריה אינם נחשבים כשרים להיות חלק מהקואליציה. זהו חרם המשותף לימין, למרכז, ולעתים גם לשמאל הציוני שרועד מהימין ומפחד מ"הכתמת" הלגיטימיות שלו. כאן טמון המשבר הפוליטי המתמשך: ההדרה המבנית של 20% מאזרחי המדינה ממוקדי קבלת ההחלטות.

כל מי שמאמין בדמוקרטיה צריך לתמוך בשיתוף מלא של הציבור הערבי בשלטון, אבל מעבר לכך, המתמטיקה הפוליטית פשוטה: כל עוד מחנה המרכז שמאל פוסל את המפלגות הערביות כשותפות מלאות להרכבת ממשלה, אין כל היתכנות לשינוי שלטוני. חזרתה המבורכת של הרשימה המשותפת לזירה עשויה, באופן אירוני, להגביר את השיתוק הפוליטי – לא בגלל המפלגות הערביות, אלא בגלל הסירוב היהודי לשתף עמן פעולה.

הפתרון דורש אומץ אזרחי: ההבנה שהאזרחים הערבים הם השותפים הטבעיים והלגיטימיים של המחנה הדמוקרטי. לא כ"גוש חוסם", לא כרשת ביטחון חיצונית, ולא כברירת מחדל, אלא כשותפות פוליטית ממוסדת, גלויה וגאה. חברה דמוקרטית נמדדת ביכולתה לראות בכל אזרחיה שותפים שווים לעיצוב העתיד.

הפתרון דורש אומץ אזרחי: ההבנה שהאזרחים הערבים הם השותפים הטבעיים והלגיטימיים של המחנה הדמוקרטי. לא כ"גוש חוסם", לא כרשת ביטחון חיצונית, ולא כברירת מחדל, אלא כשותפות פוליטית ממוסדת, גלויה וגאה

כל עוד השמאל והמרכז ימשיכו להחרים את שותפיהם הטבעיים, עוד אלף הפגנות שבועיות במוצ"ש לא יעזרו והסיכוי שמדינת ישראל תמשיך להתקיים כמדינה ליברלית יישאף לאפס וזה יהיה סופה הסופי בהחלט של מדינת ישראל הדמוקרטית. 

אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".