קראתי את המאמר בעניין, אבל נדמה לי שהוא מחמיץ שאלה בסיסית.
לא ראיתי עדיין את "נז"א", ולכן אינני יכול להעיד על איכותו כסרט או על כל פרט המופיע בו. גם אינני זקוק לו כדי להגיע למסקנותיי. במשך כשלוש שנים בצה"ל עסקתי בעצמי בהקצאת מטרות לתקיפת מחבלים – לפני מלחמת לבנון הראשונה, במהלכה ואחריה. במהלך המלחמה הנוכחית עקבתי והצלבתי באופן עצמאי מידע פומבי על מערכות יצירת המטרות, שעות ומקומות התקיפה, דפוסי הפגיעה במשפחות והרכב ההרוגים לפי גיל ומין. עוד לפני ששמעתי על 24 המרואיינים בסרט הגעתי בעצמי למסקנות דומות לגבי שיטות התקיפה.
משום כך, מבחינתי השאלה איננה אם "להאמין" ל־24 המקורות האנונימיים. השאלה היא אם העדויות המיוחסות להם מתיישבות עם ראיות חיצוניות ודפוסים שאפשר לבחון גם בלעדיהם. מה שקראתי עד כה על הסרט אכן מתיישב עם תמונה שכבר גיבשתי קודם לכן.
המאמר מותח בצדק ביקורת על מקורות אנונימיים ודורש מהם אימות, הקשר ומקור נוסף. אבל משום מה אותו רף אינו מופעל תמיד כלפי צה"ל. כאשר דובר צה"ל אומר ש"לוונדר" היא רק כלי עזר, או שמפקדים ולא אלגוריתמים מאשרים תקיפה, הדברים מוצגים כמשקל נגד משמעותי לעדויות. אלא שאם מפקדים הם שאישרו את התקיפות שתוצאותיהן מתוארות – האם הדבר מקל על חומרת הטענות, או דווקא מחמיר אותן? הרי במקרה כזה האחריות אינה של אלגוריתם אוטומטי, אלא של בני אדם שקיבלו החלטות. אלה דבריו של הגוף שעל התנהלותו נסובה הבדיקה – לא אימות עצמאי שלה. המאמר עצמו אף מכיר בכך שבתחילת המלחמה הוקלו הכללים ואושרו תקיפות נגד פעילים זוטרים גם במחיר סיכון גבוה יותר לאזרחים.
גם הביקורת על האנונימיות מקבלת משמעות אחרת לאחר שצה"ל הודיע על בחינת צעדים משפטיים ועל חקירת מקור הדלפת החומרים ששימשו את הסרט. במצב כזה, הסתרת הזהות אינה בהכרח פגם עיתונאי; היא עשויה להיות תנאי בסיסי לכך שאנשים מתוך מערכת ביטחונית יסכימו בכלל לדבר. האנונימיות אינה מוכיחה שהם צודקים – אבל גם אינה מפריכה אותם.
ובעיניי יש כאן בעיה רחבה יותר. אם התגובה המערכתית לטענות חמורות היא קודם כול לחפש את המדליפים ולבחון צעדים נגדם, במקום לחקור באופן עצמאי את המעשים הנטענים, הדבר אינו בהכרח מגן על חיילי צה"ל. בהקשר של עקרון המשלימות במשפט הפלילי הבינלאומי, דווקא רצונה ויכולתה של ישראל לחקור בעצמה חשדות אמיתיים ולהעמיד לדין במקרה הצורך הן חלק מרכזי מן ההגנה מפני התערבות של בית הדין הבינלאומי.
לכן תגובתו החריפה של הרמטכ"ל, שכללה בחינת צעדים משפטיים וחקירת הדלפות עוד בשלב שבו אמר שלא צפה בסרט במלואו, עלולה לפעול דווקא בכיוון ההפוך: להחליש את הרושם שהמערכת הישראלית מוכנה לבחון ברצינות חשדות המועלים כלפי אנשיה.
וכאשר גם העיתונות הישראלית דורשת חשדנות מן המקורות המבקרים את הצבא, אך אינה מפעילה בעצמה את אותה חשדנות כלפי גרסת הצבא, ראוי לשאול אם היא ממלאת במלואה את תפקידה כמנגנון ביקורת עצמאי.
אין בכך כדי לקבוע שכל טענה ב"נז"א" נכונה. יש בהחלט מקום לבדוק את טענת ה־500, את התרגומים, את מקור הידיעה של כל מרואיין ואת אופן העריכה. אבל הבדיקה צריכה להיות סימטרית: אם עד אנונימי נדרש לראיות – גם הכחשת דובר צה"ל נדרשת לראיות.
כתב צבאי חי מטבע עבודתו בתוך מערכת יחסים מתמשכת עם דובר צה"ל; דווקא משום כך מצופה ממנו להקפיד במיוחד שלא להפוך את גרסת הדובר לאימות עצמאי של גרסת הצבא.

אני מכיר את הארגון היטב – ארגון פחדן וצייתן.
נציב שב"ס מחליט והארגון כולו מיישר קו.
וכשנציב שב"ס הוא עושה דברו, בנאמנות מוחלטת, של השר הממונה – בן-גביר – כך נראית רמת הציות לחוק ולבג"צ: אפס אחד גדול.

הזכות לבחור לכנסת מעוגנת בחוק יסוד: הכנסת. סעיף 5 לחוק היסוד קובע כי כל אזרח ישראלי בן שמונה עשרה ומעלה זכאי לבחור לכנסת. חוק הבחירות לכנסת מתנה את האפשרות לבחור תוך שימוש במושג תושבות.
חוק יסוד גובר על חוק רגיל. יש להחזיר את הזכות לבחור על פי חוק היסוד.
את הבעיה איך בוחרים בחו"ל אפשר לפתור, כבר מזה זמן, באמצעות מערכת בחירות דיגיטלית. באמצעות מערכת כזו ניתן להצביע מכל מחשב המחובר לאינטרנט, גם כאשר האזרח שוהה מחוץ למדינה, באמצעות תעודת זהות דיגיטלית או אמצעי זיהוי מאובטח אחר.
אסטוניה מפעילה הצבעה מקוונת ארצית כזו – i Voting, מאז 2005. אזרח אסטוני יכול להצביע בתקופת ההצבעה המוקדמת מכל מחשב המחובר לאינטרנט, מכל מקום במדינה ולאו דווקא בקלפי שבמקום מגוריו, וגם כאשר הוא שוהה מחוץ למדינה.

מי שמשחק במשחקי טרמינולוגיה הוא הכותב עצמו.
כשהוא בוחר בניסוח הסביל "מהטריטוריה שעברה לשליטתה ב-1967…" הוא מעלים מהקוראים את העובדה הפשוטה: ישראל כבשה את השטח בכוח צבאי במלחמה; הוא לא "עבר לשליטתה" כבמטה קסם.
המונח 'יהודה ושומרון' נכון היסטורית וגאוגרפית מנקודת המבט היהודית-ישראלית. לעומתו -'הגדה המערבית'(West Bank) הוא אינו רק הכינוי שבפי תושביו הפלסטינים, אלא השם המקובל בפי העולם כולו. הבחירה של הכותב לבחון את השם "הנכון" אך ורק מבעד לפרספקטיבה של היסטוריה לאומית היא בחירה סובייקטיבית לחלוטין.
אילו היה בוחר במדד אובייקטיבי אחר – כמו מבחן התפוצה או המבחן המשפטי – הוא היה מגלה שבמרבית מדינות העולם, בתקשורת הבינלאומית ובכל הדיונים והטקסטים של המשפט הבינלאומי, האזור מכונה 'הגדה המערבית'. השימוש במונח זה אינו "ניכור", אלא התכתבות עם השפה המשפטית והדיפלומטית של העולם.
מכאן, שהאשמת השמאל הישראלי ב"אובדן זהות, ניכור וניתוק מהזיקה לערכי היהדות" אינה אלא אימוץ עיוור של טיעוני הימין הלאומני, הטוען לבלעדיות על הזהות והזיקה לארץ. זוהי שוב אותה תפיסה ימנית מוכרת: מי שאינו מסכים איתנו – אינו אלא בוגד ש"שכח מה זה להיות יהודי".
לפנינו עוד דוגמה נפלאה, ומעציבה, לדרך שבה איש שמאל מאמץ את מסגור הטיעונים של הימין כדי לתקוף את המחנה שלו עצמו. והוא עוד מטיף על הנטייה של השמאל "להתאבד"…

הנחת היסוד של כל מנהיג מדיני וגם של המפקד הצבאי חייבת להיות שהמודיעין לעולם יכול לטעות.
ולכן – השאלה איך נערכים למקרה שהמודיעין אכן טעה בהערכותיו – היא באחריות מלאה של המפקד הצבאי ועוד יותר של המנהיג המדיני.
ואם המנהיג המדיני מעורב עד צוואר בהנחיות לדרג הצבאי, שמתבססות על ההערכה המדינית שלו כמנהיג – על אחת כמה וכמה שהוא אחראי-על לתוצאות.