הבחירה ב"נתניהוז" כסדרת הטלוויזיה של העשור לא לוותה בהתלבטויות ובהיסוסים. לכולנו היה ברור שזו הבחירה המתבקשת, הבלתי נמנעת. בחירה שכמעט אין צורך לנמק אותה, כי היא מובנת מאליה.
לא הייתה עוד סדרת טלוויזיה ששינתה את הרגלי הצפייה, שהכניסה לשפה מטבעות לשון, ששלטה בטבלאות הרייטינג, שפיתחה פורמטים ייחודיים, ואשר בראה עולם טלוויזיוני הרמטי – שמצד אחד יש לו היסטוריה וכללים נוקשים, ומצד שני הוא פתוח להתכתבות יצירתית עם סדרות אחרות, מהעבר הרחוק ומההווה הקרוב.
"הנתניהוז" עשתה את כל הדברים האלה והרבה יותר.
איזו עוד סדרת טלוויזיה גיבשה סביבה חברי מועדון מעריצים כה גדול – "הביביסטים" – של מבוגרים המתנהגים כבני עשרה, אשר הפכו את "הנתניהוז" למרכז חייהם, לא החמיצו אף פרק בשידורים היומיים האינסופיים, ואפילו נלחמים ברשתות החברתיות את מלחמותיהם של גיבורי הסדרה, ממש כאילו מדובר באנשים אמיתיים? תופעה מדהימה.
עזבו את הביביסטים – "הנתניהוז" חייבת להיות סדרת העשור שלכם גם אם אתם נמנים על קומץ אניני הטעם, טוענים בכל הזדמנות שאתם בכלל לא עוקבים אחרי הסדרה, שנמאס לכם ממנה, ובכל זאת נהנים להתנשא על הדמויות השטוחות, לצטט בלעג את הדיאלוגים העילגים ולהרים גבה לנוכח תפניות העלילה הבלתי סבירות. יכול להיות שבלילות, כשאף אחד לא רואה, גם אתם מריצים בסתר תוכניות ישנות של "שש עם", פינות של גיא פלג וכתבות של עמית סגל?
גם אם אתם נמנים על המחנה הקטן הזה – ש"הנתניהוז" עצמם מרבים ללעוג לו, ולכנות אותו "החמוצים", בעוד אחד מהמהלכים המבריקים של הסדרה, שטשטשה בשיטתיות את הגבולות בין המציאות לטלוויזיה – אתם מן הסתם יודעים לדקלם בעל פה את כל משפטי המפתח ש"הנתניהוז" הכניסו לחיינו, מ"פרס יחלק את ירושלים" בעונה הראשונה והמעט נשכחת של הסדרה, דרך הפרק הדרמטי שבו שרה התפרצה בצרחות "פסי-כו-לו-גית אמ-איי, בי-איי, זהו!" ועד לסלוגן המפורסם – "סדרה על כלום, כי לא היה כלום ולא יהיה כלום" שחלחל מאז לכל מקום עד שנהפך לקלישאה.
אתם מן הסתם יודעים לדקלם בעל פה את כל משפטי המפתח ש"הנתניהוז" הכניסו לחיינו, מ"פרס יחלק את ירושלים" בעונה הראשונה והמעט נשכחת של הסדרה, ועד לסלוגן המפורסם – "סדרה על כלום, כי לא היה כלום ולא יהיה כלום" שחלחל מאז לכל מקום
זה הכוח הנדיר של סדרת טלוויזיה גדולה באמת. בסוף – אפילו אלה שלא סובלים אותה, מתמכרים.
ובעשור שחלף, כולנו התמכרנו. כולנו ניהלנו יחסי שנאה-אהבה עם המשפחה הטלוויזיונית יוצאת הדופן הזו; כולנו עקבנו אחרי מאבקיה, גם כשהם נראו לפעמים מופרכים ובלתי סבירים; כולנו נדרכנו בפרקי סיום העונה, שתמיד הצטיינו בתפניות עלילה מדהימות.
כולנו למדנו לחבב את המעגל שסובב את הגיבורים הראשיים, הכולל כמה מהדמויות המשונות והקיצוניות ביותר שנראו אי פעם בטלוויזיה; וכן – כולנו כוססים עכשיו ציפורניים במתח לקראת עליית העונה החדשה. ההדלפות היזומות מכיוון ההפקה רומזות שזו תהיה העונה האחרונה בהחלט של "הנתניהוז". נמתין ונראה. כבר למדנו בעבר שאסור לסמוך על ההדלפות המניפולטיביות האלה.
ברשתות החברתיות עסוקים כולם בניסיונות לנחש האם ואיך יצליחו הכותבים המעולים של "הנתניהוז" לסגור את כל קווי העלילה שנותרו פתוחים מהעונות הקודמות. גם אנחנו ננסה כאן להעריך – בזהירות המתבקשת – איך תסתיים העונה החדשה.
כולנו כוססים עכשיו ציפורניים במתח לקראת עליית העונה החדשה. ההדלפות היזומות מכיוון ההפקה רומזות שזו תהיה העונה האחרונה בהחלט של "הנתניהוז". נמתין ונראה. כבר למדנו בעבר שאסור לסמוך על ההדלפות המניפולטיביות האלה
עוד קודם – בואו ניזכר מה בעצם הפך את "הנתניהוז" לסדרת הטלוויזיה הגדולה של העשור. בעצם – למה להצטנע – מה הפך אותה לאחת מסדרות הטלוויזיה הגדולות בכל הזמנים.
כך – שלב אחרי שלב – נבנתה לנגד עינינו יצירת מופת טלוויזיונית, שכמוה לא ראינו.
העונות הראשונות: שכול וכישלון
"הנתניהוז" עלתה לאוויר לראשונה באמצע שנות התשעים, במקביל להצלחה הגדולה של "חברים" ו"סיינפלד". פרק הפיילוט, שגם שודר לבסוף כפרק פתיחת עונה כפול, היה סוחף, מפתיע, מבטיח ובעיקר – אמיץ מאוד.
הפרק כלל אלמנטים נועזים, שעד אז הטלוויזיה המסחרית נמנעה מלעסוק בהם. רומן מחוץ לנישואים, "קלטת לוהטת" מסתורית, השמצות פרועות בעלות אופי עדתי-גזעני ובעיקר: גיבור טלוויזיוני מסוג חדש. בנימין, המכונה ביבי. מוכר רהיטים לשעבר ממשפחה ציונית ימנית פטריוטית. בנו של היסטוריון קודר, שלא מצא את מקומו באקדמיה העברית, נסע לחפש את מזלו באמריקה, שכל את בנו הבכור והאהוב בפעולה צבאית נועזת – ונשבע לנקום.
הפרק כלל אלמנטים נועזים, כולל רומן מחוץ לנישואים, "קלטת לוהטת" מסתורית, השמצות פרועות בעלות אופי עדתי-גזעני ובעיקר: גיבור טלוויזיוני מסוג חדש. מוכר רהיטים לשעבר ממשפחה ציונית ימנית פטריוטית
בפרקי העונה הראשונה נבנתה דמותו של ביבי, כמעין דמות המשך טלוויזיונית לאחיו המנוח (שבעצמו כיכב עשרים שנה קודם באפוס ההוליוודי "מבצע אנטבה", שאף היה מועמד לאוסקר). על פי פרק הפיילוט, בעקבות מותו של האח הגיבור, החליט ביבי להיכנס לנעליו, ולהפוך בעצמו ללוחם נועז בטרור ואז למנהיג לאומי ובינלאומי.
הפרק הראשון – "הקלטת הלוהטת" שמו, שהיה פרק הווידוי על רומן מחוץ לנישואים – היה מהמם וגם זכה לרייטינג ללא תקדים. נשתלו בו רמזים על "הסכם" מסתורי בין ביבי לאשתו הנבגדת שרה, שמעולם בעצם לא התבררו, ומלווים את הסדרה עד היום, גם בעונותיה המתקדמות. רבים מקווים שבעונה האחרונה שתעלה בקרוב תיפתר סוף-סוף התעלומה הזאת.
העונה הראשונה של "הנתניהוז" הסתיימה באחד הפרקים המסחררים בתולדות הטלוויזיה, עם רציחתו של ראש הממשלה המכהן ואז ניצחונו הדחוק של הטירון הפוליטי בן ה-47 בבחירות.
אבל העונה השנייה – הידועה גם כ"עונת הקדנציה הראשונה" – כבר הייתה הרבה פחות מוצלחת. המבקרים קטלו. הקהל נטש. הרייטינג צלל. המפרסמים ביטלו חוזים. התסריטאים הסתבכו בתפניות עלילה מורכבות שמעטים הבינו (פרקי "פרשת בראון-חברון" למשל) והערוץ המשדר החליט להוריד את "הנתניהוז" ולהחליף אותה בסיטקום קצר המועד "שחר של יום חדש", שמעטים זוכרים.
התסריטאים הסתבכו בתפניות עלילה מורכבות שמעטים הבינו (פרקי "פרשת בראון-חברון" למשל) והערוץ המשדר החליט להוריד את "הנתניהוז" ולהחליף אותה בסיטקום קצר המועד "שחר של יום חדש", שמעטים זוכרים
אף אחד לא האמין אז, בסוף הניינטיז, ש"הנתניהוז" יחזרו בכוחות מחודשים, ויכבשו מחדש את לב הקהל. כשזה קרה ב-2009, זה נראה כמעט אקט של ייאוש – ניסיון להפיח רוח חיים בסדרת עבר כושלת. מעטים האמינו אז שאנו צופים בקאמבק הטלוויזיוני הגדול בכל הזמנים.
כדי להבין למה ואיך זה קרה, צריך להבין את המנגנונים הדרמטיים שמפעילים את הסדרה, ובעיקר את החופש הרב של יוצריה בעיצוב דמויות וקווי העלילה. קצת קשה להאמין, אבל היוצרים הישראלים של "הנתניהוז", שבתחילת הדרך חיקו בלי בושה סדרות אמריקאיות, הפכו בעצמם מקור השראה לכותבי הסדרה האמריקאית המצליחה "הנשיא הכתום הוא הטיפש החדש". המהפך הושלם.
הגיבורים: התכתבות מרתקת עם עשור של מארוול
בעונות הראשונות גיבורי "הנתניהוז" עדיין התנהגו כבני אדם רגילים. מעונה לעונה הם הפכו בהדרגה לדמויות קיצוניות ומופרעות, תוך התכתבות מרתקת, לפעמים מפעימה ממש, עם סרטי מארוול, שעיצבו את הדרמות הקולנועיות של העשור.
אלה לא היו רק הגוונים הסגולים בשערו של הגיבור ביבי. גם לא מותניה של הגיבורה שרה, שהלכו ונהפכו צרות, עד שלפעמים נראתה כמי שסיכה קטנה מחברת בין רגליה לפלג גופה העליון. זה היה המכלול כולו.
אלה לא היו רק הגוונים הסגולים בשערו של הגיבור ביבי. גם לא מותניה של הגיבורה שרה, שהלכו ונהפכו צרות, עד שלפעמים נראתה כמי שסיכה קטנה מחברת בין רגליה לפלג גופה העליון. זה היה המכלול כולו
למשל: הקמצנות החולנית, שחוברה לנהנתנות חסרת מעצורים. אם בעבר היה נדמה שהצופים לא יקבלו גיבורים כאלה – בעלי תכונות אישיות כמעט בלתי נסבלות – באו יוצרי "הנתניהוז" ופעם אחר פעם הוכיחו, שהם מיטיבים מכולם לזהות לאן נושבת רוח הזמן.
התברר שבעידן של הפרעת קשב קולקטיבית, בעידן של בינג' בנטפליקס ושל הרשתות החברתיות, הדרך היחידה להצמיד צופים למסך ואפילו להפוך אותם למעריצים מושבעים, היא בעזרת גיבורים פגומים. נוירוטיים. מרוכזים בעצמם. לפעמים אפילו רעי לב.
ערוצי הטלוויזיה המתחרים ניסו להציב מול "הנתניהוז" סדרות מתחרות עם גיבורים לכל המשפחה – זוכרים את "בוז'י בן השכן"? או את "ציפי ציפי בנג בנג"? אפילו את "יאיר החתיך"? כולן סדרות שהייתה להן עונה ראשונה לא רעה, ואז צלילה חופשית.
גם "בניחותא", הסדרה החדשה והמצליחה למדי עם בני גנץ, שלעת עתה מחזיקה מעמד עם רייטינג לא רע, עדיין צריכה להוכיח שהיא מסוגלת לשמור על יצירתיות בעונות ההמשך. זה המבחן הגדול.
שוב ושוב התברר – הצופים איבדו עניין בגיבורים נחמדים. צופי הטלוויזיה של המאה ה-21 רוצים את הגיבורים שלהם קיצוניים. חסרי מעצורים. משולחי רסן. בלתי צפויים. ו"הנתניהוז" סיפקה להם את זה בשפע. ולא רק בעזרת הגיבור הראשי.
האישה הרעה: המהפכה של שרה
דמותה של רעיית ראש הממשלה ב"נתניהוז" היא בלי ספק אחת מהברקות הליהוק והכתיבה הגדולות בתולדות הטלוויזיה.
נכון, זו דמות שטוחה למדי, על גבול הקריקטורה, שכמעט לא התפתחה מהעונות הראשונות. מהרגע הראשון שרה עוצבה כמין מכשפה קמצנית, שתלטנית ורודנית, שידה בכל. כמעט דמות מאגדות האחים גרים.
אבל החסרונות הללו התגלו בהמשך כיתרונות גדולים. ככל שהכותבים הקצינו את דמותה של שרה, בחנו את גבולות הז'אנר והעזו להיות ניסיוניים יותר, הקהל רק הלך והתאהב בה. שרה הפכה לאחד העוגנים המרכזיים של הסדרה, ולפעמים אף האפילה על דמותו של ביבי.
מעטים זוכרים שבתחילת "הנתניהוז" שרה הוצגה כדיילת בלונדינית ממשפחה טובה, שמתחילה לבסס עצמה כ"פסיכולוגית ילדים בשירות הציבורי". התייחסו אליה אז כאל דמות שולית למדי, כמעט קישוט לגיבור הראשי. להפתעת כולם, התברר שדווקא סביב הדמות השולית הזו מתחיל להתפתח פולחן הערצה של ממש.
התסריטאים שמו לב שהיא הופכת לדמות קאלט והחלו להשתעשע איתה. הם הפכו אותה לאקסצנטרית יותר ויותר, לחובבת ניקיון כפייתית, למעסיקה שרודה בכל עובדיה (פרקי המאבקים המשפטיים שלה עם העובדים היו מהפרקים הקומיים הטובים ביותר של הסדרה).
עם הזמן, בעיקר בעונות האחרונות, היה נדמה שהתסריטאים כבר לא כל כך יודעים מה עוד אפשר לעשות עם דמותה של שרה. כשהם הוסיפו לצידה את המעריץ המתרפס בני ציפר, שמקפץ סביבה לכל מקום, מלווה עצמו בנגינה על לאוטה ושר לה שירי תהילה בלטינית למנגינות איטלקיות מסורתיות מתקופת הרנסנס, היה נדמה שהפעם הם באמת קפצו את הכריש.
עם הזמן, בעיקר בעונות האחרונות, היה נדמה שהתסריטאים כבר לא כל כך יודעים מה עוד אפשר לעשות עם דמותה של שרה. כשהוסיפו לצידה את המעריץ המתרפס בני ציפר, היה נדמה שהפעם הם באמת קפצו את הכריש
"עשו לי טובה, יש גבול לכל תעלול. זה כבר מגוחך לגמרי. קשקוש בלבוש", כתב אחד ממבקרי הטלוויזיה, "מישהו באמת סבור שאנחנו נאמין שדמות אבסורדית כזו, עורך מדור ספרות אנין בעל זהות מינית מטושטשת בעניבת פרפר, יהפוך למעריץ של האישה הוולגרית הזאת? הכללתו בסדרה חייבת לנבא את סופה הקרב".
זה אכן היה הסוף – של מבקר הטלוויזיה. העיתון שהוא עבד בו נסגר. "הנתניהוז" דהרו הלאה, לשבור שיאי רייטינג חדשים.
הפרקים הבלתי נשכחים של שרה:
"נעליים, ומקרר שיקרר לי את המוח" – אחד מפרקי השיא של העונה הראשונה. אחרי ששרה מסתכסכת עם עוזרת הבית ליליאן פרץ ("כל היום הייתי עסוקה בניילון חפצים"), שרה מתפרצת על עובדת הבית רחל יעקב. הפרק הסתיים בסצנה בלתי נשכחת, שלא הותירה אף עין יבשה, ונחשבת היום לשיעור חובה בכתיבה לטלוויזיה:
פנים. יום. מעון ראש הממשלה
רחל יעקב יורדת לקומה התחתונה. כשסיימה את המלאכה היא אורזת את הנעליים בשקית חדשה ונקייה ומעלה אותן לקומת המגורים.
נתניהו נוטלת את השקית, פותחת אותה בזעף ומטיחה את הנעליים על הרצפה.
שרה
אם ראש הממשלה היה רואה מה עשית לנעליים שלו, הוא היה שוחט אותך! את צבעת אותן ועכשיו את צריכה לשלם לי!
שרה מתחילה להשליך זוגות נעליים באשת משק הבית שעומדת נטועה על מקומה.
רחל יעקב
בסדר, אני אקנה לך אותן. אל תדאגי, אני אקנה אותן.
שרה
אבל אלה נעליים איטלקיות, איך תוכלי לקנות לי?
רחל יעקב
אני אסע לאיטליה ואני אקנה לך.
"יוצא לה קצף" – הפרק הנהדר שבו שרה דרשה ממזכירתו של אחד החברים המיליארדרים, שנהגו הפרטי יסיע באחת בלילה מבית המשפחה בקיסריה למעון ראש הממשלה בבלפור בירושלים את קצף הגילוח וסכין הגילוח החביבים על בעלה, שהתגלו בסוף הפרק כקצף וסכין של ג'ילט, שאפשר לקנות בכל סופרפארם.
"זה המרכך שאני אוהבת" – פרק קורע מצחוק שעוסק כולו במסען של מזוודות מלאות כביסה במטוס לחו"ל רק בגלל חיבתה של שרה למרכך המיוחד בבית המלון (פרק שחזרו אליו שוב בעונה האחרונה כשבני הזוג נסעו לפורטוגל עם 11 מזוודות מסתוריות, שלא הוברר מה יש בהן).
"טפו עליכם ועל החלות המגעילות שלכם" – הפרק שבו שרה ירדה מהמטוס באוקראינה לבושה בצבעי הדגל הלאומי והשליכה על הארץ את החלה המקומית שהוגשה לה כמנחה.
הבן יאיר: יורש העצר המרושע
דמותו של יאיר, הבן הבכור המכונה בסדרה גם "יורש העצר", הוצגה כבר בעונות הראשונות. אז הוא היה ילד בלונדיני חמוד ושובב. עם חזרתה של הסדרה, צברה הדמות שלו נפח מעונה לעונה, כולל קווי דמיון שמבקרים רבים כבר עמדו עליהם, לדמותו של ג'ופרי מ"משחקי הכס". יאיר נבנה כנסיך מפונק, בעל קווי אישיות סוציופתיים ונרקיסיסטיים.
בחוכמה שבדיעבד, פרק המפתח שבו החלה דמותו להתגבש היה הפרק שבו הוריו שלחו לו סושי לבסיס הצבאי ברכב שרד ממשלתי. זו הייתה רק עלילה צדדית בפרק מסובך בהרבה, וכל תשומת הלב שלנו הייתה עדיין נתונה להוריו. רק חדי העין בין הצופים שמו לב שיאיר מתחיל לצבור נפח משל עצמו.
הפרק הבלתי נשכח "אבא שלי סידר לאבא שלך עשרים מיליארד דולר" שהתרחש כולו בנסיעה לילית במכונית בין מועדוני חשפנות, בשוט אחד מרהיב, במעין מחווה מודעת לעצמה לסרטי שנות השבעים של מרטין סקורסזה, היה הפרק שבו יאיר נתניהו הפך מדמות משנה לגיבור מרכזי בסדרה הפופולארית.
זה היה פרק "צוואר בקבוק" קלאסי, מהיפים מסוגו. פרק שמתרחש כולו בלוקיישן אחד, שונה מהלוקיישנים הרגילים של הסדרה, וכולל דמויות שלא הכרנו קודם (במקרה הזה בנו של הטייקון קובי מימון, מאבטח שב"כ, והנהג המסתורי שהקליט את השיחה הלילית). זה היה פרק שנכתב בווירטואוזיות יוצאת דופן, התכתב עם רוח MeToo# של התקופה, ולא לחינם גרף באותה עונה את כל הפרסים האפשריים.
בסצנה – שעירבה מוטיבים מ"הסופרנוס", "הקרדשיאנס" ו"הזאב מוול-סטריט" – גילינו שהחבר המצחקק הלווה ליאיר 400 שקל לחשפנית, אבל בעצם חייב לו הרבה יותר, כי אביו של יאיר, ראש הממשלה, העניק מאות מיליוני דולרים לאביו של החבר – טייקון מסתורי שקיומו רק נרמז עד אז בפרק "מתווה הגז", אך בעצם לא היינו בטוחים כלל שהוא קיים.
בסצנה – שעירבה מוטיבים מ"הסופרנוס", "הקרדשיאנס" ו"הזאב מוול-סטריט" – גילינו שהחבר המצחקק הלווה ליאיר 400 שקל לחשפנית, אבל בעצם חייב לו הרבה יותר
זו הייתה בלי ספק אבן דרך טלוויזיונית, במלוא מובן המילה.
הבן הטוב: הגבריות החידתית של אבנר
עוצמתו וייחודיותו של הבן אבנר נבנתה ב"נתניהוז" כניגוד המושלם לאחיו הפרוע ולאימו הנלעגת. דמותו של אבנר היא דמות אנושית, מצניעת לכת ומכמירת לב; מעין חניך צופים שנקלע בעל כורחו למסיבת רווקים פרועה ומתבונן בחבריו עושים שורות.
לדמות של אבנר תפקיד חשוב בסדרה, שקל מאוד להחמיץ: הוא מזכיר לנו שיכול היה להיות גם אחרת. שהעניינים לא היו חייבים להידרדר ככה. המשפחה לא קוללה כבר בפרקים הראשונים (כפי שרבים סבורים בטעות), אלא הלכה מדחי אל דחי מתוך בחירה.
יוצרי הסדרה מיעטו להשתמש בדמותו של אבנר וקשה להאשים אותם. הוא לא התאים לאווירה הכללית של "הנתניהוז", ובוודאי מתקשה להשתלב בעונות האחרונות, הפרועות. אולי זו הסיבה שהדמות לא פותחה ונותרה מעט שטוחה. מדי פעם שילבו אותו בפרקים שנתפרו במיוחד למענו, בדרך כלל סביב השתתפות פומבית בחידוני ידע. פעם חידון התנ"ך, פעם תוכנית הטריוויה "המרדף", אבל לא הרבה מעבר לזה.
רבים ממעריצי הסדרה מקווים שאחד מפרקי עונת הסיום הקרבה יוקדש לעימות חזיתי בין יאיר לאבנר – אך הסיכויים לכך נמוכים עד קלושים. אפילו הפרק החלש יחסית, שבו אבנר יצא לטיול באוסטרליה וניו זילנד כשהוא מלווה בשני מאבטחי שב"כ, שהתחלפו כל הזמן, לא הוסיף ממד אפל או מסתורי לדמותו, שנותרה מוארת וחביבה, כמעט כאילו אינו חלק מהאנסמבל המקורי של "הנתניהוז".
אם דמותו של יאיר תזכה לספין-אוף ולסדרה משלה, כפי שרבים מעריכים, סביר להניח שדמותו של אבנר תשולב גם בה, בתנאי שלא יפרוש עד אז כליל ממשחק, כפי שנרמז לא פעם במדורי הרכילות.
אם דמותו של יאיר תזכה לספין-אוף ולסדרה משלה, כפי שרבים מעריכים, סביר להניח שדמותו של אבנר תשולב גם בה, בתנאי שלא יפרוש עד אז כליל ממשחק, כפי שנרמז לא פעם במדורי הרכילות
הבת הנעלמת: קו עלילה שמעולם לא פותח
כבר בעונה הראשונה נרמז כי לביבי יש בת בכורה בשם נועה, בתו מנישואיו הראשונים לד"ר למיקי ארן. קשה לדעת מה התכוונו התסריטאים לעשות איתה. בפורומים של מעריצי הסדרה באינטרנט הרבו לדון בחוסר קונטיניואיטי (המשכיות) שקשור לדמותה של נועה.
זכור במיוחד אותו פרק מרושל, שבו תמונתה של נועה צצה ונעלמה מאחורי גבו של אביה, בלי הסבר. כדי להתגבר על המבוכה, בפרק העוקב אמר ביבי שהתמונה נשלחה למסגור, ומאז היא בעצם לא חזרה. פדיחה.
היו כמה פרקים שבהם נרמז שביבי נפגש עם נועה בדירות מסתור שונות, והייתה תחושה שנבנית דרמה שתהיה חייבת להיפתר בהמשך. זה לא קרה. יכול בהחלט להיות שהחילופים התכופים של תסריטאים בעונות האחרונות אחראים למחדל. קשה לדעת. ואולי גם זה יהיה קו עלילה שייסגר בווירטואוזיות בעונה האחרונה?
קאיה: הברקה מעוררת הזדהות
זה היה בנאלי מהרגע הראשון, אך גם חמוד. מה שהתחיל כפרק חנוכה קלאסי – ילדי המשפחה מקבלים כדמי חנוכה כלבה יפהפייה ומיד נשבים בקסמה – הכניס לסדרה את אחת הדמויות הבלתי צפויות והאהובות בתולדותיה. הכלבה קאיה.
ברור שהיא נקשרה מיד בעבותות של אהבה לאבנר התמים וטוב הלב, שטיפל בה במסירות. אך מהר מאוד גם היא הושפעה מהאווירה האגרסיבית בבית והחלה בעצמה לנשוך את המבקרים בו. היא לא כיכבה בפרקים רבים (זכור במיוחד הפרק שבו יאיר יוצא איתה לטיול ומסרב לאסוף אחריה את הקקי). מותה המסתורי העציב מאוד את הצופים הצעירים שנקשרו אליה.
המעבר לדיגיטל: הצלחת העשור
אי אפשר להבין לעומק את ההצלחה יוצאת הדופן של "הנתניהוז" בלי להבין את אחד ההישגים הגדולים של הסדרה: המעבר החלק לדיגיטל. יוצרי הסדרה זיהו בזמן שהקהל הצעיר נודד מהפלטפורמות הוותיקות – בעיקר הטלוויזיה – לצריכת תוכן בדיגיטל. הם ארזו מחדש את תכני הסדרה, ועברו בצורה מושלמת מסאונדבייט לקליקבייט ומניוז לפייק ניוז.
בשיא הסדרה הועלו חלק מתכניה לדיגיטל עוד לפני ששודרו בטלוויזיה, במסגרת מדיניות ה"דיגיטל פירסט" של הסדרה (לדוגמה הפרק הבלתי נשכח "הערבים נוהרים לקלפיות", שהתחיל בכלל בדיגיטל ואז שולב כקו עלילה בסדרה המקורית).
אף סדרה מלבד הנתניהוז לא השכילה לעשות את המעבר לדיגיטל בהצלחה כזו.
ראויה לציון ההצלחה של יוצרי הסדרה לעבור בצורה חלקה לגמרי מביבי אשף המדיה של העונות הראשונות, זה שחזר מאמריקה אחרי שלמד שם איך להשתמש בטלוויזיה לצרכיו, אל יורש העצר, הבן יאיר, שנבנה בעונות האחרונות כאשף ניו-מדיה וכ"אושיית רשת" בפייסבוק ובטוויטר, כשהוא מוקף בשני נושאי כליו בעלי השמות החנוך-לויניים, לוק ואוריך.
כתיבה עלית: ניצוצות של גאונות
אחת ההצלחות המרשימות ביותר של "הנתניהוז" היא היכולת של כותבי הסדרה לשזור דווקא בסדרה פופולרית, הפונה לקהלים רחבים, מוטיבים הלקוחים ממיטב היצירה הקלאסית. באתרי המעריצים הרבים של הסדרה יש שרשורים ארוכים המוקדשים לזיהוי הציטוטים שהסדרה משלבת מכל ז'אנר אפשרי.
אחת ההצלחות המרשימות של "הנתניהוז" היא היכולת של כותבי הסדרה לשזור מוטיבים הלקוחים ממיטב היצירה הקלאסית. באתרי המעריצים הרבים של הסדרה יש שרשורים ארוכים המוקדשים לזיהוי הציטוטים שהסדרה משלבת מכל ז'אנר אפשרי
התנ"ך כמובן (דוד המלך, שלמרות כל פשעיו החמורים, נותר מנהיג פופולרי), הטרגדיה היוונית (ביטן-אמסלם-זוהר-רגב כמקהלה יוונית מודרנית, שמשקיפים על המתרחש מהצד ומחווים דעה – המכונה ב"נתניהוז" "דף המסרים" – כדי לעזור לצופים לגבש דעה), האודיסאה (מסעות חובקי עולם – זכור המסע המשותף של ביבי ושרה לחומת סין והפרק הסוריאליסטי שבו שרה נסעה לבדה לדרום אמריקה, מסיבות מסתוריות שמעולם לא הוסברו, ואולי יתגלו בעונת הסיום).
אפשר למצוא ב"נתניהוז" מחוות לגרגנטואה ופנטגרואל של רבלה (נהנתנות ביזארית, ממש כמו בסיפור ניגוב הישבן בפלומת אווז חי), "יוליסס" לג'יימס ג'ויס (קלטות המשפחה מהדהדות את מונולוג פה הג'ורה של מולי בלום), דיסטופיות אפלות כמו 1984 של ג'ורג' אורוול ו"מראה שחורה", דיונים משפטיים מתישים כמו אצל קפקא, סצינות גרוטסקיות חנוך לויניות ("פסי-כו-לו-גית"), ואינספור מחוות לסרטי המאפיה לדורותיהם.
וכמובן: שלל אזכורים, ציטוטים ומחוות ל"משחקי הכס", "בית הקלפים" ו"הכתר", ואפילו מחוות לסדרות נחותות יותר כמו "הקרדשיאנז" (בפרקים הקורעים עם ניקול ראידמן, השף שגב משה, סנדרה רינגלר ומושיק גלאמין) או סרטי הבורקס של שנות השבעים (עם דמות הסלפסטיק המגוחכת של נתן אשל המציץ ומצלם מתחת לחצאיות בלשכת רה"מ, נתפס, מסולק, אבל מצליח לזחול בחזרה אל מתחת לסינרה של שרה).
התמלילים והקלטות: פורמט מנצח
אחד הפיתוחים המקוריים של "הנתניהוז" – פורמט תמלילי החקירות – התחיל כמעט במקרה בעונות הראשונות, אבל מרגע שהתסריטאים הבינו כמה הוא פופולרי, הם חזרו אליו שוב ושוב. למעשה, כמעט בכל פעם שהסדרה נתקעה, היו אלה התמלילים שחילצו אותה, תמיד בקולו המוכר והאהוב של גיא פלג.
אחד הפיתוחים המקוריים של "הנתניהוז" – פורמט תמלילי החקירות – התחיל כמעט במקרה, אבל מרגע שהתסריטאים הבינו כמה הוא פופולרי, הם חזרו אליו שוב ושוב, תמיד בקולו המוכר והאהוב של גיא פלג
אחת השמועות שהופצו על עונת הסיום היא שביבי מבקש בצוואה שלו, שתיחשף בפרק הסיום, שגיא פלג יאמר עליו קדיש אחרי מותו (דמיינו את המלים "יתגדל ויתקדש שמה רבא" בקולו של גיא פלג, ותבינו איזו סצנה עוצמתית זו תהיה).
גם מוטיב הקלטות חוזר לאורך כל עונות "הנתניהוז". זה התחיל, כמובן, עם "הקלטת הלוהטת" שמעולם לא נחשפה אבל הניעה מהלך עלילתי מורכב ביותר (הודאה פומבית בניאוף, השפלת יריב פוליטי, רמז להסכם סודי עם האשה הנבגדת שסלחה).
בהמשך היו לנו "קלטת הצרחות של שרה", קלטת ליל המועדונים של יאיר וכמובן – קלטת נתניהו-ומוזס, עוד פרק "צוואר בקבוק" מופתי שבו שני האנשים החזקים במדינה נסגרים בחדר אחד, מפרגנים זה לזה "אתה רב אמן… לא, אתה רב אמן…" וסוגרים עסקת שביתת נשק מסובכת.
השליכו עוגן: האתנחתות האהובות הקבועות
לכל עונה של "הנתניהוז" היו עוגנים קבועים שכולנו למדנו לחכות להם.
אהובים במיוחד היו פרקי "ביבי באמריקה": נואם בקונגרס או באו"ם או מול השדולה הפרו-ישראלית איפא"ק. אלה היו פרקים שבניגוד לכל הגיון טלוויזיוני מקובל צולמו דווקא באנגלית, מה שלא פגע בפופולריות שלהם. להיפך: התברר שהצופים הישראלים אוהבים שהגיבורים שלהם מדברים אנגלית "ברמה של סדרה אמריקאית".
פרקי "ההצהרה הדרמטית" שובצו בדרך כלל לקראת סופי עונות, והתבססו בדרך כלל על מונולוג כתוב היטב ועל תצוגות משחק וירטואוזיות של השחקן שמגלם את ביבי.
פרק "ההשמצה הארסית", תמיד לפני פרק סיום העונה שבאופן מסורתי היה "פרק בחירות", כשבכל פעם התסריטאים מפגינים יצירתיות ומצליחים לבדות עלילות מסובכות שבהן ביבי לא מצליח לנצח את הבחירות אבל בכל זאת נשאר ראש ממשלה. סיומה של העונה הנוכחית, עם שלושה פרקי בחירות עוקבים – מסמן כנראה שאזלו לסדרה הרעיונות הטובים.
פרקי "ההצהרה הדרמטית" שובצו בדרך כלל לקראת סופי עונות, והתבססו בדרך כלל על מונולוג כתוב היטב ועל תצוגות משחק וירטואוזיות של השחקן שמגלם את ביבי
שבירת הכללים: עשירים ועניים, שחורים ולבנים
יוצרי "הנתניהוז" לא פחדו מהרגע הראשון לשחק עם הכללים. לבחון ולהגמיש את הגבולות, למתוח אותם ואף לחצות אותם.
לפני "הנתניהוז", העולם של סדרות הטלוויזיה התחלק לטובים ולרעים, לעניים ולעשירים. העניים הוצגו על פי רוב כאנשים ישרים בעלי עמוד שידרה ואינטגריטי, שנדרשים בסדרה לעבור מסע, עומדים במבחן העליון של ויתור על עושר תמורת שמירה על עקרונותיהם, וכך זכו באהדת הקהל ועל הדרך לימדו את כולנו לקח על יושרה ופשטות.
לעומתם, העשירים הוצגו כרודפי בצע, נהנתנים חסרי מעצורים, שתמיד נחשפו בקלונם ולא פעם גם באומללותם.
"הנתניהוז" חריגה במובן הזה. בעולם של "הנתניהוז", העשירים שולטים במדינה ובעמדות הכוח והעניים נרמסים לחלוטין, מתים בהתקפות טילים ובחדרי מיון עמוסים, אבל ממשיכים להעריץ את עוצמתו ועושרו של האיש שחייו כה שונים משלהם, ובכל זאת הם רואים בו אחד משלהם.
בעולם של "הנתניהוז", העשירים שולטים והעניים נרמסים לחלוטין, מתים בהתקפות טילים ובחדרי מיון עמוסים, אבל ממשיכים להעריץ את האיש שחייו כה שונים משלהם, ובכל זאת הם רואים בו כאחד מהם
מעונה לעונה הפכו התסריטאים אמיצים יותר. מי יכול לשכוח את הפרק שבו ראש ממשלה לעג בבוז לאישה בפריפריה שהתלוננה שחסרים חדרי מיון במילים "את משעממת אותנו". בעבר, רגע טלוויזיוני כזה היה הורס לחלוטין את היכולת להזדהות עם הגיבור. אבל ב"נתניהוז" לא רק שזה לא קורה – כבר בפרק העוקב, אותה אישה "משעממת" הפכה למעריצה נלהבת של ראש הממשלה!
פרקי קרוס-אובר
יחד עם הגיבור שהגיע מאמריקה ייבאה "הנתניהוז" לא מעט אלמנטים מהמסורת הטלוויזיונית האמריקאית. למשל, פרקי הקרוס-אובר – פרקים שבהם מפגישים כוכבים ומצליבים עלילות לקו עלילה משותף מסדרות אהובות שונות שמשודרות במקביל. "היפים והאמיצים" פוגשת את "צעירים חסרי מנוח", למשל.
גם כאן נעשה שימוש בטריק הפופולרי להעלאת הרייטינג. למשל, כשפרקי "הקלינטונז" ו"הנתניהוז" (מהעונה הראשונה) הצטלבו בפרשת הקלטת, או כשדונלד ומלניה טראמפ, מסדרת הטראש הפוליטית "אתה מפוטר" בכיכובם, ביקרו בארץ או חנכו את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים – אקט שהתברר באחד מפרקי ההמשך כחלום שקאיה חלמה לפני מותה.
אחד מפרקי הקרוס-אובר המבריקים ביותר היה פרק האיחוד המפתיע עם סדרת העבר "המוזסים", סדרת העשור מהניינטיז. ואיזה פרק קרוס-אובר מפואר זה היה! כמה אומץ צריך כדי לוותר על פירוטכניקה ועל הפקה יקרה וללכת דווקא על הפורמט הקאמרי, הצנוע: ביבי ונוני, שני הגיבורים הראשיים של שתי הסדרות המצליחות, סגורים בחדר אחד ומדברים על הכול. בלי חשבון.
פרק לפנתיאון.
פינת הטראש: ליצני החצר של שרה
טעמה הטראשי של שרה היה מאפיין בולט שלה כבר מהעונה הראשונה, שבה הכריזה על עצמה כי היא יפה יותר משכנתה בילדות ומיס תבל לשעבר, רינה מור.
בעונות האחרונות הוסיפו לשרה פמליה מופלאה, שכוללת דמויות ביזאריות כמו הסטייליסטית סנדרה רינגלר ובעלה, השף המהמם שגב משה, שלוהק כשף המשפחתי; הספר המעלף, ז'אן כהן; ניקול ראידמן, אשת אוליגרך ובוגרת ריאליטי מנצנץ שהפכה למלבישה קוטור; מושיק גלאמין, מעין סלב שיפוצים, שאיש לא יודע בדיוק מה הוא עושה, ולאף אחד גם לא איכפת; ואלירז שדה – עוד בוגר ריאליטי שהפך לסוחר ירקות ואז ברא עצמו מחדש כמומחה לדיני חוזים ולמשפט חוקתי.
בשם האב: הקו האינטלקטואלי שנזנח
חלק מההבניה הפסיכולוגית של גיבור הסדרה, שהביע לא פעם את שאיפתו להותיר חותם על ההיסטוריה (ביקש להיזכר כ"פרוטקטור אוף איזראל"), עוברת דרך דמות אביו עם השם הסימבולי בנציון. היסטוריון אינטלקטואל, אחד מעורכי האנציקלופדיה העברית ופעיל בתנועה הרוויזיוניסטית, בנציון היה איש האליטה הימנית שהרגיש דחוי על ידי הממסד האקדמי בארץ ונסע עם משפחתו ללמד בארה"ב.
מי יכול לשכוח את הפרק שבו הורה נתניהו לבנות בונקר תת-קרקעי נגד טילים גרעיניים – עם תקרה בעובי 3.5 מטרים בטון ודפנות בעובי שנע בין מטר ל-1.8 מטרים – בעלות של מיליונים, רק כדי לשמור את כל כתבי האב, אותם תרם בנו לספריה הלאומית?
זה היה פרק מטאפורי מבריק, שהמחיש היטב את ההוויה הפרנואידית של משפחת נתניהו והצורך הכפייתי בהנצחת פועלו של האב הדחוי.
נראה שהסדרה, בעונותיה הראשונות, ניסתה לקרוץ לקהל אליטיסטי ואינטלקטואלי יותר, אך בהדרגה הבינה שקהל הבית שלה עממי יותר ולכן הועלמה אט אט דמותו של האב, והשרביט האינטלקטואלי הועבר לבני ציפר, דמות מצחיקה, פופית וקמפית בהרבה מהאב כבד הראש.
משפטי המחץ: השפעות גומלין על התרבות הישראלית
חלק גדול מהקרדיט על דמותו המדויקת של גיבור הסדרה, מגיע לכותבים שהתאימו אותו לעידן הפרעת הקשב הקולקטיבית. כמי שלמד להפעיל קהלים, דמותו של נתניהו מסונכרנת להפליא עם הפרעת הקשב הזו, והוא יודע לנסח מציאות מורכבת ורבת פנים בעזרת משפטי מפתח קצרים וקליטים ושימוש בגימיקים, שכולם נספגו לתמיד בתרבות הישראלית הפופולרית.
"לא יהיה כלום כי לא היה כלום" – משפט המחץ שהפך למוטו של הסדרה כולה.
"סיגרים וחמגשיות" – לייצוג ארגזי סיגרים, שמפניות ורודות, ויסקי ותכשיטים במאות אלפי שקלים, וארוחות שף במקביל למבשלת בסכומים דומים.
"שתיים וחצי כתבות בוואלה" או "סיקור אוהד זה לא שוחד" – לייצוג שנים של שליטה אגרסיבית בתקשורת כדי להשיג סיקור מחמיא, תמורת הטבות רגולטוריות במיליארדים.
"הערבים נוהרים לקלפיות" – ואז ההתנצלות על המשפט, ואז החזרה עליו בווריאציות שונות, שהתעלו זו על זו.
"או טיבי או ביבי".
"השמאל שכח מה זה להיות יהודים".
"יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו".
"מה? מה פתאום?"
וכמובן קריאת הקרב הבלתי נשכחת מסוף העונה השנייה: "הם מ-פ-ח-דים".
עיצוב, ארט ופרופס: מינימליזם יצירתי
בחירות אביזרים ועיצוב מרתקות תרמו תרומה מכרעת להצלחה המסחררת של "הנתניהוז", וזיכו אותה בצדק בשלל פרסי עיצוב לאורך העשור. הדיוק ותשומת הלב הקפדנית בבניית הסט, הירידה הקפדנית לפרטים הקטנים, ההברקות מלאות ההומור והיצירתיות.
השיער: השיער של ביבי הפך בסדרה לגיבור בפני עצמו. בניגוד לכל מה שהיה מקובל בטלוויזיה (שמור על הגיבור שלך, עצב אותו כך שיזהו אותו תמיד, מצא לו מאפיינים ויזואליים בולטים ואז דבוק בהם), יוצרי "הנתניהוז" התפרעו עם דמותו של ביבי, בעיקר עם שיערו שהחליף צבעים, לפעמים אפילו באותו פרק!
השיער של ביבי הפך בסדרה לגיבור בפני עצמו. בניגוד לכל מה שמקובל, יוצרי "הנתניהוז" התפרעו עם דמותו של ביבי, בעיקר עם שיערו שהחליף צבעים, לפעמים אפילו באותו פרק!
הקהל הסתגל במהירות ולמד לעקוב אחרי השינויים ואפילו לצפות להם. השאלה מה יהיה צבע השיער בעונה הבאה ליוותה כל עליית עונה של "הנתניהוז", ותמיד הפתיעה. מי האמין שהצופים יסכימו לקבל דמות של ראש ממשלה שבתחילת הפרק שיערו סגול-חציל-בלאדי ובסוף הפרק שיערו אפור-עכבר?
סטיילינג: גם דמותה של שרה עברה מהפכים סגנוניים מרהיבים, שכללו תוספות שיער מחומצנות, דיאטה של שומרי משקל, שמלות הדוקות מדי שהפכו אותה לתואמת סנדרה רינגלר, ואותה שמלה בלתי נשכחת מפרק פתיחת העונה החמישית, שבה שרה לבשה לטקס ההשבעה בכנסת ערימה של צמיגי מישלן.
אביזרים: גם כאן הופגנה יצירתיות מרשימה. ארגזי סיגרים. בקבוקי השמפניות הוורודות. ערימות גלידת פיסטוק, וכמובן: נעל השוקולד הבלתי נשכחת בפרק "ארוחת הערב עם מה שמו, היפני" שבמסגרתו הוזמן ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, לארוחה חגיגית בבית ראש הממשלה, ושף הבית הגיש לו לתדהמתו קינוח בצורת נעל משוקולד – כאילו כדי ללעוג לתרבות שבה הצבת נעל על שולחן מוגדרת כ"הבעת זלזול שמצדיקה יציאה למלחמה".
כמובן שבסיום הקומי של הפרק התברר שלא היה כאן כל ביטוי לחוסר כבוד, כי לשף שגב משה בכלל לא היה מושג על התרבות היפנית, ולמעשה הוא היה בטוח שהאורח בכלל "קוריאני, או סיני, משהו כזה".
זכור גם הפרק המופלא בו ניקול ראידמן מטופפת על עקביה בעקבות מושיק גלאמין, ונכנסת לבדוק את המטבח הרעוע בבלפור ופוצחת במונולוג מזהיר על החרפה והמצוקה שמשפחת נתניהו נאלצת לחיות בה, וכשהיא פותחת בדרמטיות את התנור, היא מגלה שם את הביסקוויטים שעובדות משק הבית של מעון רה"מ מחביאות – תזכורת מבריקה לפרק שהוקדש כולו לעדויות שונות של העובדות, על הרעבתן בידי שרה.
זכור גם הפרק המופלא בו ניקול ראידמן פותחת בדרמטיות את התנור ומגלה שם את הביסקוויטים שעובדות משק הבית של מעון רה"מ מחביאות – תזכורת לפרק שהוקדש כולו לעדויות העובדות שהורעבו בידי שרה
גם פרק "ארכיון הגרעין האיראני" הצליח להוציא את המקסימום מארט דל במתכוון, שהמחיש הצלחה במבצע מודיעיני מורכב וסודי באמצעות כמה מדפים מאיקאה עם קלסרים ריקים מכוסים בסדין.
ושיא השיאים: ציור הפצצה בסצנת הנאום בעצרת הכללית של האו"ם. קלאסיקה מודרנית של השגת מירב האפקט בעזרת אמצעים דלים ביותר.
הופעות האורח הבלתי נשכחות
"הנתניהוז" שילבה תמיד ובהצלחה גדולה הופעות אורח מפתיעות ומרגשות.
זכור היטב הפרק סביב ביקורו של נשיא ארה"ב ברק אובמה, שכלל את הסצנה הנפלאה בה האורח הסיר תוך כדי הליכה נמרצת את המקטורן ותלה אותו על כתפו בנונשלנטיות, כשביבי נשרך אחריו ומחקה אותו בגמלוניות.
זכור גם "הפרק ההודי" שבו נרנדרה מודי, ראש ממשלת הודו, טייל עם ביבי על חופי הים התיכון, כששניהם מקפלים מכנסיים ומשכשכים את רגליהם במים, וברקע מירי רגב, דודי אמסלם ודוד ביטן לבושים בסארי ובקורטה פיז'מה מקפצים ושרים את הלהיט מהסרט הבוליוודי "דיל טו פאגאל היי".
וכמובן – הופעת האורח של טראמפ ומלניה, עם סצינת הסלפי המשעשעת של אורן חזן, דמות קומית שלא חידשו לה את החוזה ונפלטה מהסדרה.
המיליארדרים והשוגר דדיז: זוהר וקמצנות
בכל מה שקשור למעגל המיליארדרים שמקיף בסדרה את ביבי, אפשר לראות את האקסצנטריות והעומק הפסיכולוגי של "הנתניהוז", ששוב ושוב לא מהססת לבדוק גבולות וללכת רחוק יותר מכל סדרה לפניה.
דמותו של ביבי אמנם נבנתה בסדרה כסוג של אבא – "אבי האומה", "ליגה אחרת", "מר ביטחון", "מומחה טרור" – כזה שסוגדים לו וסולחים לו על הכול. אבל לאותו "אבא גדול" השאירו התסריטאים בחוכמה רבה צד אינפנטילי, נזקק, תלותי, רופס: מיליארדרים שמתפקדים כ"שוגר-דדיז".
מפנקים, מרעיפים מתנות, מפרנסים, מספקים ביטחון ותומכים בו כלכלית, מעניקים דמי כיס, ובהם שלדון אדלסון, המיליארדר הזועף שנוסע לכל מקום בקלנועית; ספנסר פרטריץ', שזכה בסדרה לכינוי "המונית האווירית" כי הטיס את ביבי ממקום למקום; וכמובן: בן הדוד המסתורי, נתן מיליקובסקי, שכמו דמות האמא של האווי וולוויץ מ"המפץ הגדול" מעולם לא נראה בעצם בסדרה עצמה ורק הוזכר בה כל הזמן.
ובדרך צעדו בסך הנוכל הצרפתי ארנו מימרן, שבעונה הרביעית מימן לנתניהו חופשות מפנקות באלפים הצרפתיים והזרים לו כספים לחשבון קרן למימון פעילות ציבורית, ואז הסתבך בפרשת "העוקץ של המאה" בצרפת; והמיליארדר ג'יימס פאקר, שסידר לראש המוסד כרטיסים להופעה של אשתו דאז, הדיווה מאריה קארי, ובמקביל הוציא את יורש העצר יאיר לחגיגות על יאכטות מפוארות ברחבי העולם.
דמויות אורח נוספות בגזרת הטייקונים כללו את ארנון מילצ'ן, טייקון הוליוודי עם עבר מסתורי ב"מוסד"; טייקון התקשורת הנופל שאול אלוביץ' ואשתו, ועוד ועוד.
העונה הבאה: עונת הסיום הסופית בהחלט?
כמו כל עונה, גם העונה הנוכחית של "הנתניהוז" הסתיימה במה שמכונה בעגת הטלוויזיה "קליף-האנגר". הפעם, כאמור, נראה שהתסריטאים החלו לאבד כיוון. שלושה כתבי אישום שהתחברו לשלוש מערכות בחירות? איך הם יצליחו לצאת מזה, בלי להרוס את כל ההישגים של הסדרה עד כה?
בלתי אפשרי לחלץ משהו מחברת ההפקה של "הנתניהוז". ניסינו. גם בכירי הערוץ המשדר בבונקר. התסריטאים נשלחו להסתגר במלון מבודד שנשמר על ידי השב"כ. לא ברור אם ההדלפות שמסתובבות ברשת מבוססות על מידע ממשי, נועדו לשרת את ההפקה, מתפקדות כמסך עשן או שהן סתם משאלות לב של מעריצים. ומאחר שגם לנו אין מידע ממשי להישען עליו, לא נותר אלא לשאול את כל השאלות הקשות שכל מעריצי "הנתניהוז" מתחבטים בהן.
גם העונה הנוכחית של "הנתניהוז" הסתיימה ב"קליף-האנגר". הפעם נראה שהתסריטאים החלו לאבד כיוון. שלושה כתבי אישום שהתחברו לשלוש מערכות בחירות? איך הם יצליחו לצאת מזה, בלי להרוס את כל ההישגים של הסדרה עד כה?
האם אנו עומדים בפני עונת סיום מאכזבת, סטייל "משחקי הכס", או שהסדרה שליוותה אותנו שנים, תסתיים במפץ גדול ובלתי נשכח?
האם, למשל, יצליחו התסריטאים לסגור בעונה אחת גרנדיוזית את כל הקצוות שנשארו פתוחים מהעונות הקודמות? האם תקוים ההבטחה שחוזרת על עצמה בכל אחת מהעונות, מהעונה הראשונה, לטילים איראניים בלב תל אביב? האם יתגלה סוף-סוף מי עומד מאחורי "פרשת הצוללות"?
האם יוצרי הסדרה יפתחו עד הסוף את מוטיב ההידרדרות המוסרית והאישית שנרמז לאורך כל העשור האחרון ויסיימו את הסדרה בפרק קודר, שבו שערי הכלא ייסגרו על ביבי בעוד בנו ואשתו נשארים בחוץ ונשבעים להמשיך להילחם למענו? או שהם שוב יחזרו לפתרון העלילתי הקל, ששירת אותם בכל העונות הקודמות, ייחלצו את ביבי איכשהו מכל התסבוכות שאליהן נקלע, וישאירו אותו בשלטון, מה שיאפשר להם להמשיך את הסדרה לעונות נוספות?
כך או אחרת, "הנתניהוז" תמשיך להשפיע על הטלוויזיה שלנו וימשיכו לצמוח לה חיקויים בארץ ובעולם. כבר עתה, בודקים בחברת ההפקה את ההיתכנות של סדרה חדשה באותו פורמט, "הסערז", עם גאולה כתחליף זוהר לשרה וגדעון כתחליף ימני רדיקלי לביבי. הסיכויים שהסדרה תירכש לשידור בזמן הקרוב קלושים – ובכל מקרה, ספק רב אם אי פעם נראה שוב על המסך סדרה בקנה מידה של "הנתניהוז".
"הנתניהוז": פתיח הסדרה
מוזיקה: אמיר בן-דוד
עיצוב, עריכה ואנימציה: אלון משי
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם