היסטוריונים שיבחנו בעתיד את מלחמת חרבות ברזל, יקבעו ככל הנראה שישראל ניצחה בשדה הקרב, אולם הפסידה "ביום שאחרי". במובן זה, ישראל לא שונה ממקרים אחרים בהיסטוריה, המלמדים כי לניצחון טקטי בשדה הקרב עשויה להתלוות תבוסה אסטרטגית.

לאחרונה התבשרנו, בין היתר, כי טורקיה וקטאר עתידות להיכנס לוועדה המבצעת של "מועצת השלום". רוב הפרשנים מסכימים כי הכנסת שתיים מבעלות הברית הקרובות ביותר של ארגון חמאס ללב מנגנון ניהול רצועת עזה, מהווה ניצחון לחמאס והפסד לישראל.

במילים אחרות, ייתכן מאוד שישראל תמצא את עצמה בסיטואציה מוכרת מההיסטוריה, שבה ניצחון צבאי הופך לכישלון מדיני מתגלגל. כך, במקרים רבים, הניצחונות הגדולים ביותר טומנים בחובם את זרעי הכישלון. מה שנראה באותה שעה כהישג אדיר, מתגלה בדיעבד כמהלך אסטרטגי כושל.

רוב הפרשנים מסכימים כי הכנסת טורקיה וקטאר, שתיים מבעלות הברית הקרובות ביותר של חמאס, ללב מנגנון ניהול רצועת עזה, מהווה ניצחון לחמאס והפסד לישראל. ניצחון צבאי שהופך לכישלון מדיני מתגלגל

לעיתים הניצחון משאיר אחריו ואקום שלטוני שמוליד כוח קיצוני ומסוכן יותר; לעיתים הוא מטפח יהירות שמובילה את המנצח לשורה של החלטות הרות אסון ולעיתים הוא מאחד את היריבים נגדך.

אביא מספר דוגמאות מההיסטוריה בהן ניצחון בשדה הקרב הפך בסופו של דבר לבעיה.

הניצחון יצר אויב מסוכן בהרבה

במשך כמעט כ-300 שנה נלחמו, לסירוגין, הרומאים והפרתים (פרשים נוודים מאזור טורקמניסטן אשר הקימו אימפריה שבסיסה באיראן) על השליטה במזרח התיכון.

בתחילה, ידה של פרתיה הייתה על העליונה, כאשר הרומאים, אלופי הלוחמה פנים אל פנים, לא יכלו להתחרות מול נושאי הקשת הרכובים של האימפריה הפרתית. עם זאת, במהלך השנים, הרומאים למדו, התפתחו, ויצרו טקטיקות לוחמה אפקטיביות כנגד הפרשים המהירים.

התוצאה הייתה מספר ניצחונות צבאיים בולטים של רומא, עד כדי שריפת בירת האימפריה הפרתית. ניצחונות הרומאים כה החלישו את הפרתים, עד שבתחילת המאה השלישית לספירה קרסה האימפריה הפרתית לחלוטין.

לעיתים הניצחון משאיר אחריו ואקום שלטוני שמוליד כוח קיצוני ומסוכן יותר; לעיתים הוא מטפח יהירות שמובילה את המנצח לשורה של החלטות הרות אסון ולעיתים הוא מאחד את היריבים נגדך

לכאורה, מדובר היה בניצחון מוחלט של רומא: יריבה עיקשת שניהלה מול רומא מאבק גבולות נעלמה מן הזירה. אלא שכאן בדיוק התברר המחיר של "ניצחון מוחלט". הוואקום שהותירה פרתיה לא נשאר ריק. על חורבותיה של פרתיה קמה במהירות האימפריה הפרסית הסאסאנית. כוח חדש, מאורגן, אכזרי יותר ושאפתני בהרבה.

במקום לסיים את המאבק על המזרח, מצאה עצמה רומא מול יריב מסוכן הרבה יותר. הגבול המזרחי הפך מזירה של עימותים נקודתיים למוקד מלחמה מתמשך, ששאב לגיונות, כסף ותשומת לב, שהכבידו מאוד על האימפריה הרומית בדיוק בשעה שבה נדרשה להתמודדות עם איומים חדשים גם במערב.

מבצע הקומנדו שהצית את אירופה

באישון לילה בחודש מרץ 1804 הורה נפוליאון בונפרטה על יציאתו לדרך של מבצע קומנדו. יחידה עילית של הצבא הצרפתי חצתה את הגבול ללא הכרזת מלחמה, נכנסה לשטחה של דוכסות באדן בדרום מערב גרמניה, וחטפה מביתו את הדוכס מאנייה לואי אנטואן, מראשי הגולים הצרפתיים המתנגדים לנפוליאון. הדוכס הועבר למתקן כליאה בצרפת, הועמד למשפט בזק שנמשך שעות ספורות בלבד, והוצא להורג בירייה.

אולם מה שהיה ניצחון טקטי מוחלט הפך תוך זמן קצר לאסון אסטרטגי. בתי המלוכה באירופה ראו בהוצאה להורג מסר אישי כי איש אינו חסין עוד. במקום להרתיע את אויבי צרפת, המהלך איחד אותם כנגדה. הוא סיפק את הדלק המוסרי והפוליטי להקמת הקואליציה השלישית נגד צרפת, שהובילה למלחמה עקובה מדם.

לכאורה, מדובר היה בניצחון מוחלט של רומא: יריבה עיקשת שניהלה מול רומא מאבק גבולות נעלמה מן הזירה. אלא שכאן בדיוק התברר המחיר של "ניצחון מוחלט". הוואקום שהותירה פרתיה לא נשאר ריק

לא פלא ששר החוץ של צרפת באותה עת, שארל-מוריס דה טליראן, הגיב על החטיפה וההוצאה להורג במשפט שנכנס להיסטוריה: "זה גרוע מפשע, זו טיפשות". טליראן הבין מיד את מה שנפוליאון סירב לראות, המהלך אולי פתר בעיה נקודתית, אך הוא שבר את כללי המשחק והפך את צרפת ממעצמה מאיימת, למדינה הנתפסת כפורעת חוק.

השפלת צרפת עלתה לגרמניה ביוקר

בשנת 1870 פרצה מלחמה בין הקיסרות הצרפתית, בראשות נפוליאון השלישי (אחיינו של נפוליאון הגדול) – לבין פרוסיה, אז המדינה החשובה ביותר בגרמניה. המלחמה הסתיימה בניצחון מוחלט של הפרוסים. הצבא הפרוסי הביס את הצרפתים במהירות, נפוליאון השלישי נפל בשבי, ופריז נכנעה לאחר מצור עקוב מדם.

בעקבות ניצחונם, הפרוסים הטילו על צרפת תנאים קשים ביותר ובכללם, ויתור על השטחים של מחוזות אלזס-לורן וכן פיצוי כספי עצום.

אולם הפרוסים לא הסתפקו בזאת, אלא ליוו הכול במהלך סמלי ומשפיל במיוחד – בינואר 1871 הוכרז על איחוד גרמניה והקמת הקיסרות הגרמנית החדשה דווקא בארמון ורסאי, המקום שמייצג יותר מכל את הגאווה הצרפתית.

הפרוסים לא הסתפקו בשטחים ובפיצוי כספי עצום, אלא ליוו הכול במהלך משפיל – בינואר 1871 הוכרז על איחוד גרמניה והקמת הקיסרות הגרמנית החדשה דווקא בארמון ורסאי, שמייצג את הגאווה הצרפתית

מאז אותה עת ועד לסוף מלחמת העולם הראשונה, הקדישה עצמה צרפת לנקמה. השבת אלזס-לורן הפכה למטרה לאומית, כמעט אובססיה קולקטיבית של העם הצרפתי. בהמשך לכך, השקיעה צרפת משאבים רבים בבניית צבא חדש, בחיזוק מערך הבריתות שלה, ובהמתנה להזדמנות שבה תוכל להפוך את התוצאה. הניצחון הפרוסי, אם כן, לא יצר יציבות, אלא "חוב היסטורי" שהלך ותפח.

יתרה מכך, הניצחון הצבאי על צרפת היה כה מוחלט, עד שהגרמנים החלו להאמין במיתוס של עצמם: שהם בלתי מנוצחים ויכולים לגבור על כל גורם שיעמוד נגדם. הנה כי כן, אותו "ניצחון מוחלט" של 1871 הפך לאחד הזרעים שהצמיחו את העימות הגדול הבא: מלחמת העולם הראשונה.

המלחמה האמיתית מתחילה אחרי "הניצחון המוחלט"

בסופו של דבר, "ניצחון" הוא לא רק שאלה של כמה שטח נכבש או כמה מחבלים הושמדו, אלא של מה קורה ביום שאחרי. כך ההיסטוריה מלמדת שמי שמכריע אויב עד עפר עלול לגלות שהוא יצר אויב חדש, נחוש ומסוכן יותר; שהמפעיל כוח בלי גבולות עלול לאחד נגדו את כל העולם, וכי מי שמאמין שהוא בלתי מנוצח, בדרך כלל כבר עושה את הטעות הבאה.

כאן חוזרת השאלה הישראלית, הכואבת והאקטואלית – מה שווה באמת ניצחון צבאי, אם "היום שאחרי" מעניק השפעה גדולה דווקא לבעלות הברית הקרובות ביותר של חמאס? מה שווה הישג טקטי, אם בזירה המדינית נוצרת מציאות שמשמרת את חמאס ככוח שממשיך לקבוע עובדות?

עד לסוף מלחה"ע ה-1 הקדישה עצמה צרפת לנקמה. הניצחון הפרוסי לא יצר יציבות, אלא "חוב היסטורי" שתפח. יתרה מכך, לנוכח הניצחון הצבאי המוחלט – הגרמנים החלו להאמין במיתוס שהם בלתי מנוצחים

בסופו של דבר, ההיסטוריה לא שואלת רק מי ניצח בקרב. היא שואלת מי ידע לסיים את המלחמה. ההבדל בין שני הדברים, כפי שהוכיחו רומא, נפוליאון וגרמניה, הוא לעיתים ההבדל בין הישג זמני לבין תבוסה מתגלגלת.

עודד ארבל הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים ותואר שני בהיסטוריה של העת העתיקה. מומחה בכתיבת תוכן משפטי לעורכי דין. עוקב בדאגה אחר התהליכים הגלובליים המתרחשים בימנו, לאור מאורעות שונים שהתרחשו לאורך ההיסטוריה האנושית.