לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שדוח המסקנות המערכתיות שפרסמה אתמול (ראשון) ועדת החקירה הממלכתית לחקר פרשת הצוללות וכלי השיט, בעניין בריחתן של ממשלות ישראל מאחריותן הביטחונית – מדבר בכמה רבדים. כמו גיבורים של סדרות דרמה טלוויזיוניות, שכאילו מדברים על דמויות מזדמנות, אך בפועל מתכוונים לומר משהו חשוב בהרבה על עצמם.

כאשר ועדת החקירה הממלכתית קובעת בדוח הביניים המערכתי שלה כי "במדינה דמוקרטית האחריות לביטחון המדינה היא של נבחרי הציבור – הדרג המדיני", היא מדברת לכאורה על תהליכי בניין הכוח הצה"לי ומדיניות הרכש הביטחוני, אך למעשה היא כותבת את שורת הפתיחה בדוח העתידי שאולי ייכתב על ידי ועדת החקירה הממלכתית לחקר השבעה באוקטובר ומלחמת עזה.

נקודת המוצא העומדת בבסיס דוח ועדת החקירה אמורה להיות מובנת מאליה, עד כי מביך שבכלל יש צורך להזכיר אותה. אך נוכח שיבוש המערכות הממשלתי שחווה מדינת ישראל זה כמה שנים, לא מיותר לציין שום עקרון יסוד משטרי.

נקודת המוצא העומדת בבסיס הדוח אמורה להיות מובנת מאליה, עד כי מביך שבכלל יש צורך להזכיר אותה. אך נוכח שיבוש המערכות הממשלתי שחווה מדינת ישראל זה כמה שנים, לא מיותר לציין שום עקרון יסוד משטרי

ולכן הוועדה מתעקשת להבהיר כי "הסמכות לקבוע את מדיניות הביטחון ולנהל את הסיכונים הביטחוניים נתונה לדרג המדיני, ומערכת הביטחון היא זו שמבצעת את מדיניות הממשלה".

במצב נורמלי, אמירות בנאליות כאלה מתאימות לשיעורי אזרחות בחטיבות הביניים. אך בישראל של ימינו, יש להניח שאף אם הוועדה הייתה כותבת שהשמש זורחת כל בוקר במזרח, הייתה מתעוררת על כך מחלוקת פוליטית.

שופטי ועדת החקירה הממלכתית לרכש כלי השיט (פרשת הצוללות) בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, 28 בדצמבר 2022 (צילום: ניר קידר)

ההחלטה להפריד את המסקנות המערכתיות של ועדת גרוניס מהדוח הצפוי בעתיד שיכלול מסקנות אישיות נגד המוזהרים המרכזיים, התקבלה כבר לפני חודשים רבים. זאת, בין היתר נוכח העיכוב שנגרם בשמיעת עדויותיהם של המוזהרים, שעתרו לבג"ץ בדרישה לקבל חומרים שונים, שנאספו בין היתר בחקירה הפלילית שהובילה למשפט המתנהל בתיק 3000 בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

ההחלטה להפריד את המסקנות המערכתיות של ועדת גרוניס מהדוח הצפוי בעתיד שיכלול מסקנות אישיות נגד המוזהרים המרכזיים, התקבלה כבר לפני חודשים רבים

הדיווחים האחרונים על ההתדרדרות, ולאחר מכן על ההתייצבות במצבו הבריאותי של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, העומד בראש ועדת החקירה הממלכתית, עיכבו את פרסום הדוח בימים אחדים, אך הוא התפרסם לבסוף אתמול.

הוועדה גיבשה שלושה טקסטים – תמצית של שלושה עמודים שהופצה כהודעה לתקשורת; דוח פומבי האוחז 27 עמודים; ודוח מלא ומסווג, הכולל חלקים סודיים, שהופץ לעיניהם של מקבלי החלטות במערכת הפוליטית והביטחונית בלבד.

הוועדה ראתה דחיפות רבה בהשמעת המסר המרכזי שלה בהקדם האפשרי: ממשלות ישראל לדורותיהן לא קבעו מעולם מדיניות או אסטרטגיה ברורה בנוגע לתפיסת הביטחון הלאומי. תפיסת הביטחון היא הבסיס לתכנון ארוך טווח של "בניין הכוח", ומכאן אמורים להיגזר היקף המשאבים וסדרי העדיפויות ברכש ביטחוני.

הסיבה לבריחה הממשלתית מקבלת החלטות היא הרצון לחמוק מאחריות. הכנסת הביעה לפחות בשני מקרים את מורת רוחה מהתנהלות זו של ממשלות ישראל. בשנת 2017 קבעה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי מדובר ב"כשל רב-שנים במערכת הישראלית, הנרתעת ממסמכי יסוד ומהגדרות פורמליות".

ישיבת הקבינט המדיני-בטחוני בירושלים, 11 בדצמבר 2025 (צילום: מעיין טואף/ לע"מ)

הפעם השנייה הייתה לפני כחצי שנה, אז התקבל בכנסת חוק אסטרטגיית הביטחון הלאומי, שאותו יזמו חברי הכנסת גדי איזנקוט ויולי אדלשטיין.

החוק מחייב את המטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה לגבש, עם כינונה של ממשלה חדשה, את הצעת האסטרטגיה המדינית-ביטחונית של המדינה. זו תכלול את היעדים המדיניים והביטחוניים הנדרשים להבטחת קיומה, עוצמתה וביטחונה של המדינה, וגם את האתגרים ומפת האיומים, בראייה שנתית ורב-שנתית. הממשלה או הקבינט הביטחוני חייבים לאשר את האסטרטגיה הביטחונית בתוך חמישה חודשים מעת כינון הממשלה.

במונחים של הטלת אחריות על בעלי תפקידים במצב הנורמטיבי הקודם, יש בכך כדי להסיר מעליהם, במידת מה, את האחריות. כאילו טרם חקיקת החוק לא היה ברור שהממשלה היא זו שצריכה לקבוע את תפיסת הביטחון

לכאורה, חקיקתו של חוק חדש מלמדת על לקונה – חסר חקיקתי שהיה צורך במילויו. במונחים של הטלת אשמה או אחריות על בעלי תפקידים במצב הנורמטיבי הקודם, יש בכך כדי להסיר מעליהם, במידת מה, את האחריות. כאילו טרם חקיקת החוק לא היה ברור שהממשלה היא זו שצריכה לקבוע את תפיסת הביטחון, ושעליה – ולא על הדרג המבצע הצבאי – מוטלת האחריות לכל כשל ביטחוני.

ועדת גרוניס מבהירה שלא כך הדבר. הממשלה היא הנושאת באחריות לביטחון הלאומי, והעיקרון הזה לא נולד עם חקיקתו של חוק אסטרטגיית הביטחון, אלא קיים עוד מימי ראשית ימי המדינה.

דוד בן-גוריון כתב עוד בשנת 1955 כי "ארגון הצבא ועיצוב דמותו – הן בסמכותן היחידה של הרשויות האזרחיות: הממשלה, הכנסת והבוחרים". וחוק יסוד הצבא, שנחקק ב-1976, קובע מפורשות כי הצבא נתון למרות הממשלה. ובמילים אחרות – הממשלה אינה יכולה להסתתר מאחורי כתפיו הרחבות של צה"ל.

דוד בן־גוריון עם יגאל אלון ויצחק רבין, בזמן מלחמת העצמאות (צילום: לע"מ, ויקיפדיה)

בחירתה של ועדת גרוניס להפריד את הדוח העוסק במסקנות מערכתיות מהחלק העתידי, שעניינו מסקנות אישיות נגד המעורבים המרכזיים בפרשה – היא בחירה ראויה לציון.

גם אם הטריגר הנקודתי לבחירה זו נעוץ בעיכוב שחל בשמיעת עדויותיהם של המוזהרים ובגיבוש פרק המסקנות האישיות, התוצאה היא הפרדה בין עיתוי הדיון הציבורי, הפוליטי והמערכתי המתבקש בתיקונים הנדרשים, לבין העיסוק באחריותם האישית של מי שכשלו.

או במילים אחרות: צריך להפריד בין מסקנות העוסקות באחריות ממשלות ישראל לדורותיהן, שלאורך שנים רבות מאוד חמקו מחובתן לגבש וליישם את תפיסת הביטחון האסטרטגית של המדינה; לבין מסקנות העוסקות באחריותה של ממשלה אחת ויחידה – זו שהייתה בשלטון בעת שהתקבלו ההחלטות בדבר רכישת צוללת שישית, בדבר רכישת ספינות קרב כאלה ולא אחרות.

צריך להפריד בין מסקנות העוסקות באחריות ממשלות ישראל לדורותיהן, לבין מסקנות העוסקות באחריותה של ממשלה אחת ויחידה – זו שהייתה בשלטון בעת קבלת ההחלטות

וגם הבחירה הזו משמשת קדימון למסקנותיה של ועדת חקירה עתידית לחקר מלחמת עזה. זהו איננו מחזה גנרי, שבו הגיבורים נטולי פנים. במרכז האירועים הללו שר ביטחון ספציפי, ראש מל"ל ספציפי, וגם ראש ממשלה ספציפי. לכולם פנים ושמות.