משבר האלימות והפשיעה בחברה הערבית אינו רק כישלון מתמשך של המדינה – הוא עשוי להיות אחד הגורמים המכריעים במערכת הבחירות הקרובה. לראשונה מזה שנים, השאלה אינה רק כיצד יש להיאבק בפשיעה, אלא האם היא תהפוך לציר פוליטי מרכזי, שיניע שותפות יהודית־ערבית ויוביל למהפך שלטוני.

כדי שזה יקרה, צריכה להיות התגייסות פוליטית רחבה של הציבור הערבי, והתחייבות ברורה מצד האופוזיציה לשותפות שלטונית אמיתית סביב יעד אחד וברור – הצלת חיים.

משבר האלימות והפשיעה בחברה הערבית אינו בעיה מגזרית ואינו תופעת שוליים. מדובר בכישלון מתמשך של המדינה כלפי כחמישית מאזרחיה – כישלון שגובה מחיר יומיומי בחיי אדם, מפרק קהילות שלמות ומערער את תחושת הביטחון של החברה הישראלית כולה. זהו משבר שאינו יכול להישאר בשולי סדר היום הציבורי, ובוודאי שלא מחוץ לשיח הפוליטי־בחירותי.

כדי שסוגיית האלימות והפשיעה בחברה הערבית תוביל למהפך שלטוני, נדרשת התגייסות פוליטית רחבה של הציבור הערבי, והתחייבות ברורה של האופוזיציה לשותפות שלטונית אמיתית סביב יעד הצלת החיים

כידוע, שיעורי הרצח והאלימות בחברה הערבית הגיעו בשנים האחרונות לרמות חסרות תקדים, בעוד שיעורי הפיענוח נותרו מבישים. אין מדובר בחוסר ידע או בהיעדר כלים. מדינה שמצליחה להפעיל יכולות מודיעיניות, משטרתיות וטכנולוגיות מתקדמות כמעט בכל זירה אחרת, מגלה, לכל הפחות, אוזלת יד, ולעיתים חוסר רצון של ממש, כשמדובר באזרחיה הערבים.

האלימות אינה תוצר של "תרבות", כפי שנוח לחלק מהפוליטיקאים לטעון, אלא תוצאה ישירה של תת־פיתוח, הזנחה ואפליה רבת־שנים: עוני, הדרה ממוסדת, סדרי עדיפויות מעוותים של המשטרה, וקריסה עמוקה של האמון בין המדינה לאזרחיה הערבים.

הכישלון הזה אינו רק תוצאה של חוסר יכולת – הוא תוצר של מדיניות. הממשלה הנוכחית, ובמיוחד אותם שרים המופקדים לכאורה על שיפור מצבה של החברה הערבית, פועלים בניגוד מוחלט לחובתם המיניסטריאלית.

השר לביטחון לאומי, שר האוצר והשרה לשוויון חברתי משתמשים במשבר האלימות כתירוץ לפגיעה נוספת בחברה הערבית: קיצוץ תקציבים, הקפאת תוכניות אזרחיות, העדפת צעדי ראווה כוחניים, והשלטת ענישה קולקטיבית ושיטור מתעמר במסווה של "משילות".

במקום להתמודד עם גורמי העומק של הפשיעה, השרים הללו מתעללים בחברה הערבית ומנצלים את האלימות כדי לקדם מדיניות של החלשה, דה־לגיטימציה והצגת הציבור הערבי כולו כאיום. זו אינה אוזלת יד – זו אידיאולוגיה.

במקום להתמודד עם גורמי העומק של הפשיעה, השרים מתעללים בחברה הערבית ומנצלים את האלימות כדי לקדם מדיניות של החלשה, דה־לגיטימציה והצגת הציבור הערבי כאיום. זו לא אוזלת יד – זו אידיאולוגיה

באופן פרדוקסלי, דווקא השר לביטחון לאומי, על סגנונו האגרסיבי והגזעני וכשלונו המקצועי הקולוסלי, מגדיל את ההשפלה והזעם ברחוב הערבי ומחדד בקרב רבים את ההבנה שאיתמר בן גביר חייב ללכת הביתה.

כאן בדיוק נכנסות הבחירות הקרובות לתמונה. המאבק בפשיעה בחברה הערבית יכול וצריך להפוך לנושא מרכזי במערכת הבחירות – ולמנוף פוליטי לשינוי שלטוני. אלא שכדי שזה יקרה, האופוזיציה אינה יכולה להמשיך להתייחס לציבור הערבי כמאגר קולות מובן מאליו.

שיעור ההצבעה בחברה הערבית הוא גורם מכריע בסיכוי למהפך, אך הציבור הערבי לא ייצא בהמוניו לקלפי רק מתוך רצון "להפיל את בנימין נתניהו". הוא אינו רל"ביסטי במהותו, אלא זקוק להצעה פוליטית חיובית, קונקרטית ומחייבת  .תקווה.

תקווה כזו תיראה כתוכנית רצינית שמגובה בכוונה פוליטית אמיתית ובהצבעה על דמויות אמינות המיועדות להוציאה את הפועל. מבלי להציע חבילה כזו, הקריאות להשתתפות בבחירות כדי "להציל את הדמוקרטיה" (שכידוע פסחה לא פעם על האזרחים הערבים גם בשנות הזוהר שלה) יישארו ללא מענה.

ההחלטה העקרונית של המפלגות הערביות לרוץ יחד בבחירות, שהוכרזה ביום ההפגנה העממית חסרת התקדים בסכנין, היא צעד חשוב, המשדר הבנה של גודל השעה בכלל ובפרט הצורך האקוטי למגר את הפשיעה ההורסת את החברה הערבית.

באופן פרדוקסלי, דווקא השר לביטחון לאומי, על סגנונו האגרסיבי והגזעני וכשלונו המקצועי הקולוסלי, מגדיל את ההשפלה והזעם ברחוב הערבי ומחדד בקרב רבים את ההבנה שבן גביר חייב ללכת הביתה

האיחוד הוא תנאי הכרחי אבל לא מספיק. כעת נדרשת תנועה מקבילה מצד המפלגות הלא־ערביות באופוזיציה: הושטת יד פומבית לרשימה הערבית המשותפת והתחייבות להזמינה לשותפות קואליציונית סביב יעד ברור: מיגור הפשיעה והצלת חיים.

אמנון בארי-סוליציאנו משמש מנכ"ל שותף ב"יוזמות אברהם" מזה שני עשורים. בעל מומחיות בנושאים הבאים: שיטור, אכיפה ופשיעה בחברה הערבית; ערים ואזורים מעורבים; יחסי רוב-מיעוט במקומות עבודה ומרבים משותפחים; פוליטיקה ערבית.