בכנס האחרון של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס נחשף השנה קו שבר חדש, עמוק ומדאיג סביב משבר האקלים.

לא עוד ויכוח בין "מאמינים" ל"כופרים" ולא מחלוקת על מדע. זהו פיצול פוליטי־עסקי בין שתי תפיסות שונות של תפקיד האקלים בקבלת החלטות כלכליות. חברות שלא יזהו בזמן אמת פיצול זה, עלולות לשלם על כך ביוקר.

הפיצול אינו בין מי שמכירים במדע למי שמכחישים אותו. הוא בין שתי תפיסות עסקיות. מצד אחד, רוב העולם העסקי הגלובלי, יחד עם רגולטורים אירופיים, בנקים, משקיעים וחברות ביטוח, מתייחסים לאקלים כסיכון פיננסי ותפעולי מוחשי.

בכנס הפורום הכלכלי בדאבוס נחשף פיצול מדאיג בסוגיית משבר האקלים. לא בין המכירים במדע לבין המכחישים אותו, אלא פיצול פוליטי־עסקי בין שתי תפיסות שונות של תפקיד האקלים בקבלת החלטות כלכליות

בהתאם, אותם אנשי העולם עסקי גלובלי כבר משלבים סיכוני אקלים בהקצאת הון, בתמחור ביטוח, בתכנון תשתיות, בניתוח שרשראות אספקה ובניהול סיכונים תאגידי. זו אינה אידאולוגיה, אלא פרקטיקה עסקית.

מהצד השני, חלקים מהשיח הפוליטי והעסקי בארצות הברית מאותתים על נסיגה מהתחייבויות מחייבות: פחות רגולציה, יותר דגש על עלויות וביטחון אנרגטי, ופחות נכונות להציב את האקלים בליבת ההחלטות. לא שלילת המציאות – אלא דחיקתה לשוליים.

כאן טמונה הסכנה. חברות רבות מפרשות את הפיצול כהזמנה לנוחות: אם יש שווקים מקלים יותר, אולי אפשר להאט עם פתרונות האקלים, לדחות או "לחכות לראות". זו טעות ניהולית חמורה.

בפועל, גם בדאבוס היה ברור שהסיכון האקלימי כבר מתומחר. חברות ביטוח מצמצמות כיסוי או מעלות פרמיות באזורים חשופים. בנקים ומשקיעים בוחנים חשיפה פיזית ואקלימית כחלק מתמחור האשראי. לקוחות רב־לאומיים דורשים חוסן ועמידות בשרשרת האספקה. מי שלא נערך, לא נענש בהצהרה פומבית, אלא בשקט: בעלויות, בתנאים, ובאובדן עסקאות.

בפועל, גם בדאבוס היה ברור שהסיכון האקלימי כבר מתומחר. חברות ביטוח מצמצמות כיסוי או מעלות פרמיות באזורים חשופים. בנקים ומשקיעים בוחנים חשיפה פיזית ואקלימית כחלק מתמחור האשראי, ועוד

עבור חברות ישראליות, הפיצול הזה חד במיוחד. הן פועלות בצומת שבין רגולציה אירופית מחמירה, שווקים אמריקאיים משתנים והון גלובלי שממשיך להחמיר דרישות. הן אינן יכולות "לבחור צד" בלי לשלם מחיר.

יתרה מכך, ישראל עצמה כבר ממחישה מה קורה כשסיכון אקלימי נשאר על הנייר: שיטפונות שפוגעים בפעילות, גלי חום שמעמיסים על תשתיות חשמל, ושיבושים שמעלים עלויות ומסכנים רציפות תפעולית.

במצב כזה, ההתנהלות המסוכנת ביותר היא פוליטיזציה של האקלים. חברות שממסגרות פעילות ממשל תאגידי, סביבה וחברה (ESG) כהצהרה ערכית, כאופנה חולפת או כעמדה פוליטית, מפספסות את העיקר. האקלים לא "נרגע" כשפוליטיקאים מחליפים מסר. הוא ממשיך להשפיע על ביטוח, מימון ותפעול.

הפח שבו עלולות חברות ליפול ברור: או שהן מאמצות רטוריקה מרגיעה מדי מתוך הנחה ש"הרגולציה תתרכך", או שהן נצמדות להצהרות סמליות במקום לבנות יכולת ניהולית אמיתית. בשני המקרים המחיר מגיע מאוחר מדי.

האלטרנטיבה החכמה מתחילה בהוצאת האקלים מהזירה הפוליטית והכנסתו לחדרי הניהול: אקלים הוא סיכון עסקי, נקודה. משם, ניתוח חשיפה בפועל, יישור קו עם סטנדרטים עסקיים גלובליים, וגמישות תקשורתית: אותה אסטרטגיה ניהולית, שפות שונות לשווקים שונים.

ישראל עצמה כבר ממחישה מה קורה כשסיכון אקלימי נשאר על הנייר: שיטפונות שפוגעים בפעילות, גלי חום שמעמיסים על תשתיות חשמל, ושיבושים שמעלים עלויות ומסכנים רציפות תפעולית

המסר מדאבוס היה חד: הפיצול הפוליטי אמיתי, אך הוא אינו מקל על חברות. להפך. הוא מגדיל את הסיכון למי שמתבלבל בין רעש פוליטי לניהול אחראי. חברות שיתעלמו מהאותות, או ינסו "ללכת בין הטיפות", עלולות לגלות שהאקלים לא חיכה להן, והשווקים גם לא.

עברי ורבין הוא מנכ"ל חברת Good Vision לאחריות תאגידית מקבוצת פאהן-קנה. מחבר הספר "אחריות תאגידית 2.0".  שימש כיו"ר פורום ה- ESG העולמי של רשת גרנט טורנטון.  יזם עסקי וחברתי המכהן כחבר וועד מנהל במספר ארגונים חברתיים. סא"ל במיל' בשירות פעיל, ששירת מעל 200 ימים ב'חרבות ברזל'. בעבר, שימש כיועץ לשמעון פרס, כשכיהן כשר החוץ וכשר לשיתוף פעולה אזורי.