הלימבו הפוליטי בישראל מכיל אנשים שהם למעשה בתרדמת המאופיינת בשיתוק ושקיעה לא מודעת אל התהום. ולא רק זאת, הם מבצעים פעולות שמאיצות את השקיעה הזאת. ברברה טוכמן הגדירה זאת כאיוולת. אנחנו מגדירים אדם הנמצא במרחב הלימבו כלימבוציט. כולנו לימבוציטים, וכמובן שאנחנו לא מודעים לכך.

כולנו רואים את גן העדן שמשווק לנו על ידי פוליטיקאים ממולחים, שמנסים לשכנע אותנו שאנו בדרך אליו עם באזזים כגון "היי טק", "סייבר",  "נובל", "עם הנצח" ועוד כל מיני תארים שמצטרפים למבחר "סופרלטיבים עצמיים" כמו מחלפים, אוטוסטראדות ועוד כל מיני מילות מפתח שמשמעותן גן עדן.

אך אם רק נסובב את הראש, נראה את הגיהינום – אפוף עשן ואדים הנפלטים מהיורות הרותחות – ונשמע במעומעם את הנאומים חוצבי הלהבות של מספר ספור ודועך של שמאלנים צלובים על עמודי הקלון, שמנסים להמחיש את גורל כולנו בתוך היורה הרותחת.

אך אם רק נסובב את הראש, נראה את הגיהינום ונשמע במעומעם את הנאומים חוצבי הלהבות של מספר ספור ודועך של שמאלנים צלובים על עמודי הקלון, שמנסים להמחיש את גורל כולנו בתוך היורה הרותחת

לימבוציט מצוי (כמוני) מסובב שוב את הראש לגן העדן, ושוב הופך כיוון אל הגיהינום ולא יודע מה לחשוב. לא יודע מה לעשות. להצביע לביבי? לליברמן? לגנץ? לשמאל שלא ברור היכן הוא? לימין הקיצוני שברור מאוד היכן הוא? בסוף הלימבוציט המצוי מתיישב, מגרד את הראש ונותן לגורל להכריע – אלא אם הוא שייך למשפחה חמה הקרויה "הליכוד".

לימבוציט הוא יצור שמאפיינת אותו התקווה שהוא בדרך לגן העדן ועליו לברוח  בכל מחיר מן הגיהינום, והוא יעשה זאת על ידי כך שיטפס על קיר הזכוכית וינסה להבטיח את הצטרפותו אל גן העדן שממולו.

מדהים כיצד 9 מליון לימובציטים לא מתעוררים מן התרדמת שאוחזת בהם ומעיפים את החבורה הזאת, שמשחקת בהם כמו בחרוזים על חוט, כשהם בקושי יודעים איך נראים כאן החיים. הם כולם מתייחסים ברצינות רק אל המיליארדרים שעוטפים אותם ודואגים לצרכיהם.

לביבי המליארדרים שלו, לאהוד ברק המליארדרים שלו, וכך יהיה גם עם הפוליטיקאים החדשים שנקלעו למערכת הפוליטית מבלי שיש להם רעיון כלשהו שהיו רוצים להילחם עליו. גם הם יתחילו ליהנות בקרוב מאותם סיגרים, מהשרימפס והקוויאר. למה זה קורה לנו?  כי גדלנו בקיבוץ? או בגן של ציפי? יכול להיות שצריך לגדל ילדים בישראל עם קוויאר ושרימפס, כדי שלא יסתנוורו בבוא היום.

גם הפוליטיקאים החדשים יתחילו ליהנות בקרוב מאותם סיגרים, מהשרימפס והקוויאר. למה זה קורה לנו? כי גדלנו בקיבוץ? יכול להיות שצריך לגדל ילדים בישראל עם קוויאר ושרימפס, כדי שלא יסתנוורו בבוא היום

היכן נכשלנו? למה אנחנו לא מצליחים להשתחרר מהם? למה כל אחד מהם מצליח להיות מנהיגנו במרחב הלימבו? איך יכול להיות שנתניהו וליברמן ועמיר פרץ משחקים בחרוזים האלה כבר מעל לשלושים שנה? רק כדי לקבל תחושת זמן, ג'ורג' בוש היה נשיא ארה"ב לפני כמעט שלושים שנה. בבריטניה טוני בלייר היה ראש הממשלה. במצרים – חוסני מובארק. מנהיג הפלסטינים היה עראפאת. כל החברים הללו היום הם פנסיונרים ותיקים או שהם כבר לא איתנו מזמן.

נכשלנו במבנה הפוליטי שלנו. דווקא הצד שזועק לדמוקרטיות וליברליזם מצוי  במבנים פוליטיים דיקטטוריים – כלומר, אין בחירות פנימיות, אין דעות אחרות, יש ראיס שהוא המועמד הנצחי והוא רשאי להחליף את החרוזים כראות עיניו. כך זה, למעשה, בכחול-לבן וגם כמובן אצל אביגדור ליברמן הליברל ויקיר הדמוקרטיה, שלא לדבר על יאיר לפיד, שהדמוקרטיה היא נשמת אפו אבל הוא ורק הוא קובע מי ברשימה שלו ומתי ובאיזה מקום.

דווקא הליכוד מוכיח דמוקרטיות, והפריימריז הקרובים לראשות התנועה הם הוכחה לכך. מצד שני, רוב אוהדיו ומצביעיו מתייחסים את הליכוד כאל בית, לא כאל ארגון פוליטי, ולכן גם ההתייחסות למנהיגי הבית הזה היא כמו אל בני משפחה שיש לדאוג לשלום חבריה. כלומר, התהפכו היוצרות.

ארגון פוליטי חי לדחיפה של רעיון ולמימושו, והליכוד הוא כבר מזמן לא ארגון פוליטי – הוא משפחה שכל רעיון פוליטי שיונחל לו על ידי מנהיג המשפחה, יידחף על ידו בהתלהבות. מנחם בגין הפך שליש עד מחציתה של האוכלוסייה בישראל למשפחה. מכאן העיוורון הפוליטי, מכאן היכולת של נתניהו לתמרן ולקבל את תמיכתו של הקהל השבוי הזה גם עם שלושה כתבי אישום.

זה סטייט אוף מיינד פוליטי אחר לחלוטין מצורת המחשבה של המרכז-שמאל.  במשפחה – ככל שתאשים ותתקוף אחד מבניה, ככל שתציג יותר ראיות נגדו, כך יגנו עליו יותר ויותר.

לכן לא היה סיכוי לממשלת אחדות שבראשה לא עומד נתניהו. ליברמן ידע זאת מההתחלה. הוא ידע מה רוצה נתניהו (חסינות כמובן), הוא ידע שנתניהו מסתמך על משפחת הליכוד, הוא ידע שנתניהו לא יופל על ידי הליכוד עצמו, ולכן הוא דרש את האחדות הבלתי אפשרית, והוא ידע שהיא בלתי אפשרית.

ליברמן הוא היחיד שמכיר גם את הליכוד וגם את נתניהו. כך הוא קיבל הרבה קולות של לימבוציטים, כי הרי מה יותר נכון מממשלת אחדות? אבל הוא ידע היטב שזה כמו לדרוש שכדור הארץ יתחיל להסתובב סביב עצמו בכיוון הפוך כתנאי להצטרפותו לצד כלשהו, ימין או שמאל.  כלומר, הוא ידע מראש שזה לא יקרה.

אז למה מצביעים לו? מייאוש. ובמסגרת התרדמת (כמצב נפשי) והלימבו (כמצב גיאוגרפי-מטאפיזי), והפחד מהגיהינום שכבר אוחז בזנבנו.

את הסחרחורת הנוכחית חייבים לעצור.  אז לא נלך לכיכר וניצור מחאה כלשהי כי לאיש כבר אין כוח, אבל דבר אחד אפשר לעשות – להימנע מהצבעה לאביגדור ליברמן.  תצביעו כל מפלגה שתרצו אבל חבל לתת את הקולות לאלה שמונעים את ההכרעה. לפחות נוריד את גובה קירות הזכוכית של הלימבו.

אז לא נלך לכיכר וניצור מחאה כלשהי כי לאיש כבר אין כוח, אבל דבר אחד אפשר לעשות – להימנע מהצבעה לאביגדור ליברמן. תצביעו כל מפלגה שתרצו אבל חבל לתת את הקולות לאלה שמונעים את ההכרעה

זה לא יפתור את בעייתה העיקרית של ישראל – בעיית יחסיה עם הסביבה העוינת שלה. היא לא פתרה את הבעיה בשבעים שנה שבהם אמנם הפכה להיות חזקה מאוד מבחינה צבאית וכלכלית, אבל המותג ישראל הופך יותר ויותר למותג שדומה למותג שממנו נבהל הרצל – מותג שהופך לשק חבטות.  ראו ההחלטות בדן-האג, ראה רמות אנטישמיות גואות והולכות. האם אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה, כשהרצל כשחיפש פתרון לעם היהודי? כלומר, דוהרים בחזרה למקום שנחלצנו ממנו?

איך יוצאים מהלימבו? הפעם אנחנו מוסיפים עיקרון אחד – אל תצביעו למפלגה שאינה משתפת בצורה כלשהי את חבריה בכל מה שמתקשר לעמדותיה, לנציגיה ולמנהיגיה. אם רבים מאיתנו יחליטו שלא נצביע למפלגה פוליטית שהיא אינה ארגון פתוח והיא למעשה מכשיר פרטי של מישהו, יהא אשר יהא, יהיו התוצאות אשר יהיו, נתחיל לנוע מהאזור הגאוגרפי שבו אנחנו תקועים. רק כך הארגונים הפוליטיים הבאים יהיו מחויבים לשקיפות ופתיחות.

אז שווה להקריב פיון בקרב השחמט הארוך שעוד לפנינו. זאת רק ההתחלה. וגם זה לא קל.

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב