לימבו היא מילה שנגזרה מלטינית שמשמעותה הגבול בין גיהינום לגן עדן. לפי הנצרות, הנשמות שמסתובבות שם אינן אשמות במשהו, לכן הן לא בגיהינום, אבל מצד שני הן מואשמות בחטא הקדמון ולכן אינן זוכות להיות בגן עדן עד שייגאלו על ידי ישו עצמו. לימבו הוא גזירת גורל שאלוהים קבע בעזרת כמה מעוזריו עלי אדמות, בני אלים שנמשחו בשמן של עצמם.

שמונה מיליון ישראלים מצויים כעת בלימבו פוליטי. לא בגיהינום ולא בגן עדן. במדינה שאין לה ממשלה; שהכנסת על ועדותיה – שחלקן הן קריטיות לשמירה על רציפות החיים במדינה הזאת (כמו ועדת הכספים למשל) – מתקיימת רק לסירוגין, בין השבעה להתפזרות לקראת בחירות חדשות.

מדינה שבתי החולים שלה מתפוצצים בגלל היעדר עובדים ומיטות וחדרים וציוד רפואי; שמערכת הביטחון שלה משוועת להתחיל בתכנית הרב שנתית – ואין תקציב; שהמטפלים הסיעודיים ועובדי שירות אחרים אינם מקבלים את שכרם או את התוספת לשכרם; ועם עוד אלף מצבים בלתי נסבלים, שהם כנראה נחלתם הבלעדית של יושבי הגבול שבין גיהינום לגן העדן.

מה שמייחד את הנשמות היושבות באזור הגבול הזה, שהן מצד אחד רואות את גן העדן מבעד לעדשות מערכות השיווק שפועלות בטירוף, מהולות בספינים ופייק ניוז מכל הסוגים, גם ברשתות החברתיות וגם בתקשורת, אבל גם רואות את הגיהינום במשקפיים הפוכים. חמוצים, קרא להם ראש הממשלה. בקיצור – לא כאן ולא שם.

שיתוק מוחלט.

שיתוק שמנטרל את היכולת לצאת מהמצב הזה. אפילו נשיא המדינה ניסה ולא הצליח – ואין זה פלא, כי מי בעצם סופר אותו בכלל. המנהיגים משחקים משחק שאינו קשור בכלל לסיטואציה שנקלענו אליה.

כל מנהיגינו מנותקים מאיתנו. כולם. חלק חיים בהזיה אסטרטגית שהם בנו לעצמם – למשל, איראן: הם הפכו אותה במו ידיהם לאיום משמעותי עלינו. ובינתיים, הם כולם מתקיימים מפנסיות יפות, מתמיכה של מיליארדרים אירופאים ואמריקאים ואפילו ישראלים. רובם (אולי כולם) לא נסעו באוטובוס לפחות שלושים שנה ולא נכנסו לסופרמרקט בעשרים השנים האחרונות.

אנחנו לא מעניינים אותם. גם הישות הזאת הקרויה מדינת ישראל לא באמת מעניינת אותם. הם מתעניינים רק ברישום שלהם בדפי ההיסטוריה ובקירבה שלהם למליארדר זה או אחר. מנעמי השלטון הם מנעמים אמיתיים וקשה לכל החבורה הזו להיפרד מהם. ללכת למכולת. לריב עם מנהל סניף הבנק. לחטוף עיקול על חנייה בתל אביב. ובקיצור: לחזור לגיהינום.

הגיהינום כבר מחלחל אל מעבר לגבול הקרוי לימבו, ואנחנו אדישים. האדישות הזאת היא הסימפטום העיקרי לכך שאנחנו בסוג של הלם, כמו הלם קרב. זה כבר קרה לנו פעם, עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל ולא הרבה לפני כן (רק 15 שנה מוקדם יותר). הם לא האמינו אז שהגיהינום מגיע כמו שאנחנו לא מאמינים במה שקורה עכשיו. לא מאמינים שזה יכול לקרות. אנחנו לא מרגישים אשמים, ועוד מעט יהיה בסדר. מישהו יסדר את הכול. ואין כזה.

אין מי שיוציא אותנו מהלימבו. רק אנחנו יכולים, כולנו. רק אנחנו יכולים לבלום את הרוע שהשתלט עלינו.

נלך כולנו לכיכר, ונדרוש שני דברים – מי שמנצח בבחירות הקרובות יהיה ראש ממשלה ויתווספו לו מספר מנדטים כדי שיוכל למשול ולהעביר החלטות דרך הכנסת, ובשישה החודשים הראשונים לכהונתו הוא מתחייב להריץ חוק חדש: כל השרים יהיו שרים מקצועיים ולא אנשים פוליטיים. אם יחמוק מכך – נחזור לכיכר. אנחנו הכנסת והריבון ובג"ץ ומערכת האכיפה.

במקביל תקום מפלגה חדשה שתדגים את הדמוקרטיה המתקדמת של העולם החדש שבו אנו חיים כיום – ליברלית באמת, פתוחה, ומאפשרת לכל אחד להיבחר ולבחור. מפלגה שאינה שייכת לאיש ולא רשומה על איש ואין לה משקיעים פיננסיים כלשהם.

כל שאר הנושאים – כמו הפערים החברתיים, הדאגה לחלשים, וההשקעה הדרמטית הנדרשת במערכות החינוך – יהיה משני, כלומר הציבור התקוע כיום בתוך הלימבו יכריע על כך בהמשך על פי עמדתו לכשיידרש לכך. אבל קודם כל נדאג לכך שנחייה במערכת שפויה, אחר כך נפתור את כל השאר.

ולא ההיפך.

רק אנחנו. ועכשיו.

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב

כמה מעלות טובות לבנימין נתניהו עבורנו:

אילו טיפח את החמאס אך לא מימן את פעילותו – דיינו.
אילו מימן את פעילותו ולא איפשר את התחמשותו – דיינו.
אילו איפשר את התחמשותו ובניית מנהרותיו אך לא התעלם מכוונותיו – דיינו.
אילו התעלם מכוונותיו ולא העלים מעמו את תוכניותיו – דיינו.
אילו רמס ליהודים את ביטחונם אך הותיר בידיהם את משטרם – דיינו.
אילו החריב את משטרם ולא קרע להם את העם – דיינו.
אילו קרע להם את העם אך לא השניא אותם על כל העולם – דיינו.
אילו השניא אותם על העולם ולא הדביר את יחסיהם עם בנות בריתם – דיינו.
אילו בודדם מכל בנות בריתם אך הותיר את ארצות הברית לצידם – דיינו.
אילו רמס את משענתם ולא הפקיר את חטופיהם לגורלם – דיינו.
אילו הפקיר את צפונם ואת דרומם ולא חילל את עברם –  דיינו.
אילו חילל את עברם ולא גזל את עתידם – דיינו.
אילו אפשר לנו לפתח את הפצצה ולא הפך אותה לבלתי נחוצה – דיינו.
אילו פטר אותנו מכל דאגה ולא עשה בעמו וידוא הריגה – דיינו!

ד"ר גל לברטוב, עו"ד, מרצה למשפטים וסופר. לשעבר מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה. הוא בוגר המכללה לביטחון לאומי של צה"ל והפקולטה למשפטים של אונ' בר-אילן, מוסמך הפקולטה למשפטים של אונ' תל-אביב והפקולטה למדעי החברה של אונ' חיפה ובעל תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם הפקולטה למשפטים והסנט של האוניברסיטה העברית. מאז הצהרת יריב לוין בינואר 2023 על תוכניותיו לריסוק הדמוקרטיה הישראלית מקדיש גל את מרב זמנו, לצד אלפי אזרחים מודאגים כמוהו, להגנה על ישראל ואזרחיה מפני ממשלתם.

לאחרונה פורסם על ידי מרכז מנור ממשק המפלח את חברי הכנסת והשרים לפי מקומות מגורים ומצביע על מגמה מדאיגה: רובם (כשני שליש) גרים בין חדרה לגדרה (לרבות ירושלים), ואף חבר כנסת או שר לא גר דרומית לירוחם.

יתרה מזאת, הנתונים חושפים פער משמעותי בייצוג: על כל חבר כנסת או שר הגר בצפון הארץ גרים כ-107 אלף תושבים, לעומת פחות מ-39 אלף תושבים ביהודה ושומרון ופחות מ-45 אלף תושבים בגוש דן.

אלעד בן-זקן הוא סטודנט למשפטים ופעיל חברתי. חבר מערכת בכתב העת "משפט וממשל" ובקליניקה לזכויות אדם בהליך האזרחי באוניברסיטת חיפה. בעל ניסיון מחקרי בתחומי משפט וגזע, גבולות זכויות האדם בחברה הדמוקרטית ושוויון בעבודה.

הפקרת אזרחי עוטף הנגב בשבת השחורה של אוקטובר 2023 – היא הכשל החמור ביותר שאירע מאז השואה והקמת מדינת ישראל. מאז, רצף ההפקרות של בנימין נתניהו מצטבר ומדרדר את מדינת ישראל כבר מעבר לסף התהום.

עד כה טענו שראש ממשלה שפוגע בליבת ערכי היהדות של פדיון שבויים, ובמיוחד כאלה שנחטפו במשמרת שלו, צריך להחזיר את המפתחות לאלתר. עתה, אנשי מקצוע ותקשורת חושפים כי ניתן היה להגיע לעסקה להשבת החטופות והחטופים כבר לפני מספר שבועות. אך נתניהו בלם זאת והמשיך בקמפיין הפוליטי ההזוי של "ניצחון מוחלט" ושל "השבת החטופים בכוח צבאי", רק כדי לשמר את שלטונו הוא.

ד״ר ענת מאור היא חברת כנסת לשעבר, חברת קיבוץ נגבה.