אם תשאלו ישראלים שחצו את העשור הרביעי לחייהם על דן חסכן, ככל הנראה תגלו שיש לו מקום נוסטלגי של כבוד בזיכרונם. לטובת הצעירים שבינינו, נזכיר כי מדובר בגמד מצויר וחביב, פרי דמיונם של אנשי יחסי הציבור של בנק הפועלים.
כל מהותו של הגמד החייכני הסתכמה בעידוד בני נוער לחסוך כסף. המיזם הזה, שהחל בשנות ה-60 והסתיים בשלהי שנות ה-80, עורר הרבה מאד באז ויחסי ציבור וכלל לא פחות מ-160 ספרי ילדים, שבהם התנוסס שמו של הגמד טוב הלב.
לקראת תחילת העשור הנוכחי, כשהוא מבוגר בקצת יותר מ-30 שנה, ניסה הגמד לעשות קאמבק. הבעיה היא שכמו סלבס רבים לפניו, גם הוא הפך ללא רלוונטי.
דן חסכן איבד את תהילתו לטובת "דן", שהוא בזבזן יותר וחסר אחריות, וקודם במרץ על ידי משרדי הפרסום הגדולים של הבנקים. וכך, העשור הזה ייזכר בעיקר בשלטי חוצות, פרסומות והודעות ישירות לטלפונים שלנו ובהן הצעות מפתות לקחת הלוואות, בהשראת הריבית האפסית בשוק, ולעזאזל עם החסכונות.
אפילו הפיקוח על הבנקים, שנמנע בדרך כלל מלהתערב במסעות יחסי הציבור, לא יכול היה להתעלם מהקמפיינים האגרסיביים של הבנקים וחברות האשראי.
מדלגים מעל גבולות הפחד
בנוסף על הוראה שהגבילה את האפשרות לתת ההלוואות בקליק, הפיקוח על הבנקים גם קנס בשנים האחרונות, באופן חריג, חברות אשראי ובנקים, בגין פרסומות שעודדו לקיחת הלוואות, תוך הפרת החוק.
הריבית הנמוכה, הבליץ הפרסומי, ואוזלת היד של הרגולטורים עשו את שלהם ויצרו נורמה חברתית מסוכנת, שבה נפרצו כל גבולות הפחד הכלכלי.
הדאגה מפני העתיד הכלכלי והרצון לחסוך התחלפו אצל ישראלים רבים באופוריה כלכלית בלתי נגמרת, שכותרתה "חייה היום כאילו אין מחר".
בשוק הדיור התופעה הזו באה לידי ביטוי בצורה החריפה ביותר.
כך, למשל, משק בית שנטל בתחילת העשור הקודם משכנתה בגובה של מאות אלפי שקלים נחשב בחברה לחסר אחריות ולחסר תבונה כלכלית.
בעשור הנוכחי בנק ישראל כבר נאלץ להתערב ולהגדיל את דרישת ההון העצמי מלווים, וזאת כדי לצנן את ההתנפלות ההמונית על משכנתאות בסכומי עתק.
משכנתה בגובה מיליון שקלים ומעלה כבר לא נחשבת חריגה, ובסך הכל סכום ההלוואות לדיור כמעט הכפיל את עצמו בעשור הנוכחי (בעשור הקודם זינק סכום ההלוואות ב-59% בלבד). סכום ההלוואה הכולל לדיור בתום העשור גבוה מ-370 מיליארד שקל.
24 שעות של שכרון צריכה
בעשור הזה, הנסיקה בנדל"ן יצרה בקרב הציבור (שכ-70% ממנו החזיק בדירה) אשליית עושר, הגבירה את תחושת הביטחון הכלכלי של בעלי הדירות, וגרמה להם לפתוח את הכיס ולקחת יותר הלוואות לצורך הוצאות, שרובן מיותרות.
בנק ישראל כינה תופעה זו בשם "אפקט העושר".
כל זה קרה, למרות שהעושר הזה היה "על הנייר" בלבד, ולמרות שכמחצית מבעלי הדירות הוציאו בעשור הזה כרבע מהכנסותיהם בכל חודש על משכנתאות.
לפוליטיקאים לא היה שום אינטרס לעצור את קדחת הבזבוזים. להפך, הייתה להם סיבה לעודד את זה, שכן הצמיחה הכלכלית שכל כך התגאו בה בעשור הנוכחי, התבססה ברובה על אותה צריכה והחובות של משקי הבית
את התוצאות אפשר לראות בכמויות השיא של כלי הרכב שעלו מדי שנה על הכבישים – 270 אלף רק בשנה שעברה.
לפי נתוני משרד הרישוי, על 726 אלף כלי רכב רשום שעבוד בנקאי ו-52% מסך כלי הרכב שעלו על הכבישים ב-2016 – נרכשו בהלוואות בנקאיות. האשראי לרכישת רכב שניתן לציבור עמד על 12.3 מיליארד שקל ב-2019 לפי בנק ישראל.
תרבות הצריכה, שמזוהה כל כך עם האמריקאים, אמנם לא נחתה בישראל בעשור החולף, אך היא בהחלט עשתה בשנים אלה גיור מלא, בחסות עידן הגלובליזציה.
הסימן המובהק ביותר לכך הוא חגיגות הבלאק פריידי האמריקאי. מדובר ביום שיא של הקניות בארצות הברית, שבקושי הזיז במשהו לישראלים בעשור הקודם.
השנה, לעומת זאת, כבר נרשמו בישראל לא פחות מ-12,500 עסקות אשראי בכל דקה, בסכום כולל של 750 מיליון שקל באותן 24 שעות של שכרון צריכה.
הר החובות של הישראלים גדל
לפי נתוני בנק ישראל, סך כל החובות של הציבור הישראלי זינק בעשור זה מ-316 מיליארד שקל בסוף העשור הקודם, ליותר מ-570 מיליארד שקל בשנה זו.
לפוליטיקאים לא היה כמובן שום אינטרס לעצור את קדחת הבזבוזים. להפך, הייתה להם סיבה לעודד את זה, שכן הצמיחה הכלכלית שכל כך התגאו בה בעשור הנוכחי, התבססה ברובה על אותה צריכה והחובות של משקי הבית.
לא מפתיע שראש הממשלה היוצא, בנימין נתניהו, התגאה בכל הזדמנות בעובדה ששדה התעופה מלא ובתי הקפה והמסעדות עמוסים, והציג את תרבות הצריכה הישראלית כהישג הכלכלי האדיר של ממשלתו.
נתניהו הסתיר כמובן את הדלק ששימש לכל הטוב הזה, כלומר את הר החובות של משקי הבית שהחל בינתיים להתנפח. מיותר לציין שהתכנית שיזם משרד האוצר כבר ב-2012 לחינוך פיננסי של הציבור, מעולם לא הגיעה לקו הזינוק.
אבל לכל התהליך הזה היו גם תופעות לוואי, העיקרי שבהם – האוברדראפט.
התופעה הזו קיימת מקום המדינה, אלא שבתקופת דן חסכן, במיוחד עד שנות ה-70, מי שהשתמש בעיקר באוברדראפט – וגם אז במשורה – היה המגזר העסקי.
גם הבנקים, מצידם, הטילו באותה התקופה מגבלות שהרתיעו את לקוחותיהם הפרטיים מלהיכנס למינוס בחשבון הבנק שלהם. אבל נראה כי ההרתעה מיצתה את עצמה. מנתוני הלמ"ס לסוף העשור עולה כי 42% ממשקי הבית שיש בבעלותם חשבון בנק, היו באוברדראפט בחשבונם לפחות חודש אחד. 22% ממשקי הבית דיווחו שהיו במצב של משיכת יתר במשך 10 חודשים או יותר.
כשמסתכלים על ארה"ב בעשור הקודם, קשה להתעלם מההשלכות הקשות שהיו שם לצריכה חסרת המעצורים ולרדיפה אחר נדל"ן, שמקורה בכסף זול. נשאר לפיכך לשאול את השאלה המתבקשת: האם בעשור הבא, אצלנו זה יהיה שונה?
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו