JavaScript is required for our website accessibility to work properly. ד"ר בלה ברדה ברקת: כשהכול הופך לחתרנות, שום דבר כבר לא נשאר דמוקרטי | זמן ישראל

כשהכול הופך לחתרנות, שום דבר כבר לא נשאר דמוקרטי

משה כהן-אליה בערוץ 14, 2026 (צילום: צילום מסך מערוץ 14)
צילום מסך מערוץ 14
משה כהן-אליה בערוץ 14, 2026

יש רגעים שבהם טקסט מפסיק להיות מאמר דעה והופך לתמרור אזהרה. לא בגלל מה שהוא מבקר, אלא בגלל מה שהוא מרשה לעצמו לדמיין.

המכתב של משה כהן־אליה לראש שב"כ איננו עוד טור פולמוסי חריף על מערכת המשפט. ישראל כבר ראתה חריפים ממנו. הוא גם איננו עוד ביקורת אידיאולוגית על אקטיביזם שיפוטי, על גבולות הכוח של היועצת המשפטית, או על תפקידו של בית המשפט העליון. הוויכוחים האלה לגיטימיים, חשובים, ולעיתים גם הכרחיים. אבל כאן נחצה קו אחר. מסוכן יותר. עקרוני יותר.

כי ברגע בו איש אקדמיה ומשפטן פונה לראש שירות הביטחון הכללי ומבקש ממנו להפעיל סמכויות שנועדו להגן על המדינה מפני חתרנות, טרור ואיומים תת־קרקעיים, ולעצור את נשיא בית המשפט העליון ואת היועצת המשפטית לממשלה, הוא כבר לא רק תוקף את מערכת המשפט. הוא מציע לשנות את שפת המשטר עצמו.

כשאיש אקדמיה ומשפטן פונה לראש שב"כ בבקשה לפעול, בין השאר, נגד חתרנות וטרור, ולעצור את נשיא ביהמ"ש העליון ואת היועמ"שית, הוא לא רק תוקף את מערכת המשפט אלא מבקש לשנות את שפת המשטר

זה הרגע שבו מחלוקת חוקתית מפסיקה להיות מחלוקת, ומקבלת מילון של אויבים. וכשזה קורה, הסכנה איננה נוגעת רק לטקסט.

הסכנה היא למשטר החופשי כולו, מפני שדמוקרטיה איננה נבחנת רק בשאלה מי נבחר, אלא גם בשאלה מה אסור לשלטון לעשות ליריביו. אסור לו להפוך כל מחלוקת פרשנית לאיום ביטחוני. אסור לו להלביש סכסוך מוסדי במדי שב"כ. אסור לו לטשטש את הקו שבין ויכוח משפטי לבין חתרנות. זה בדיוק הקו שמבדיל בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה שבה הכוח מפסיק להיות מרוסן ומתחיל לחפש אויבים פנימיים.

כהן־אליה מבקש לבצע מהלך רטורי מבריק ומסוכן בעת ובעונה אחת. הוא לוקח מושג כבד, "הגנה על הסדר הדמוקרטי", ומרוקן אותו מהזהירות הנדרשת לו. במקום להשתמש בו נגד מי שמאיים בכוח על מוסדות המדינה, הוא מבקש להחיל אותו על בעלי תפקידים משפטיים, משום שלדעתו הם חרגו מסמכותם.

אבל חריגה מסמכות, אפילו אם מישהו סבור שהיא חמורה, איננה עילה להפעלת שירות ביטחון. בדמוקרטיה מתוקנת, חריגה כזו, אם קיימת, נבחנת בבית משפט, בכנסת, בשיח הציבורי, בביקורת אקדמית, בבחירות. לא באמצעות רמיזה לכלים שנולדו כדי להתמודד עם חתרנות ממשית.

אסור לשלטון להלביש סכסוך מוסדי במדי שב"כ, לטשטש את הקו בין ויכוח משפטי לבין חתרנות. זה בדיוק הקו שמבדיל בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה בה הכוח מפסיק להיות מרוסן ומתחיל לחפש אויבים פנימיים

הטענה כאילו ישראל מצויה במהלך של שינוי משטרי עמוק היא טענה פוליטית. אפשר להתווכח עליה. אפשר אפילו לטעון אותה בעוצמה. אבל מהרגע שבו מלבישים עליה אריזה ביטחונית, לא מחזקים את הדמוקרטיה אלא מפרקים את אוצר המילים שלה.

כי אם נשיא בית המשפט הוא כבר לא יריב מוסדי אלא סכנה למשטר, ואם היועצת המשפטית היא כבר לא פרשנית כוחנית אלא איום פנימי, אז מחר כל פקיד, עיתונאי, פרופסור או מפגין יוכל להיות מסומן באותו אופן. תמיד בשם "הגנת הדמוקרטיה". תמיד בשם "הצלת המדינה". כך בדיוק נראית הידרדרות מושגית: לא כשמבטלים את המילים הגדולות, אלא כשמשתמשים בהן יותר מדי.

ויש כאן גם אירוניה עמוקה. מי שמזהיר מפני יוריסטוקרטיה מציע בפועל דבר קיצוני הרבה יותר: ביטחוניזציה של המחלוקת החוקתית. זו איננה הגנה על הכרעת הרוב. זהו ניסיון להפקיע את הוויכוח מן הזירה האזרחית ולהעבירו לאזור הדמדומים של מנגנוני הביטחון. במקום להחזיר את המשפט לגבולותיו, הטקסט הזה מבקש להכניס את הביטחון אל תוך המשפט. במקום לצמצם כוח לא נבחר, הוא מציע כוח אפל יותר, חסוי יותר, ומסוכן הרבה יותר.

זוהי בדיוק הנקודה שבה מי שטוען שהוא מציל את הדמוקרטיה מתחיל לדבר בשפה שאינה דמוקרטית כלל.

גם אם יש ביקורת חריפה על יצחק עמית, גם אם יש ביקורת חריפה על גלי בהרב־מיארה, וגם אם מישהו משוכנע שהמערכת המשפטית הרחיבה את סמכותה יתר על המידה, התשובה לכך אינה שב"כ. התשובה לכך היא פוליטיקה, חקיקה, פסיקה, ביקורת ציבורית, והכרעה אזרחית.

דמוקרטיה חזקה לא שולחת שירות חשאי לפתור מאבקי פרשנות. דמוקרטיה חזקה יודעת לסבול גם מוסדות מרגיזים, גם שופטים מעצבנים, וגם יועצים משפטיים שחושבים אחרת מהממשלה.

זו אינה הגנה על הכרעת הרוב. זהו ניסיון להפקיע את הוויכוח מהזירה האזרחית ולהעבירו לאזור הדמדומים של מנגנוני הביטחון. במקום לצמצם כוח לא נבחר, הוא מציע כוח אפל, חסוי ומסוכן בהרבה 

דווקא מי שמבקש להגן על המדינה צריך לדעת את הדבר הפשוט הזה: מהרגע שבו שירות ביטחון נשלף כדי להכריע מאבק בין רשויות, הדמוקרטיה כבר לא מוגנת. היא כבר מובהלת באיומים מבית.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
בבון (למרות שהוא פרוספר) ביביסטי שאלמלא סגידתו לדיקטטור, הצורר ורוצח 46 החטופים ראש ארגון המחבלים ביבים שקרניהו, איש פרט לחוגים האקדמיים שהם כר התפתחותו המקצועי, לא היה יודע מיהו. כל מ... המשך קריאה

בבון (למרות שהוא פרוספר) ביביסטי שאלמלא סגידתו לדיקטטור, הצורר ורוצח 46 החטופים ראש ארגון המחבלים ביבים שקרניהו, איש פרט לחוגים האקדמיים שהם כר התפתחותו המקצועי, לא היה יודע מיהו. כל מי שמופיע בטלויזיה על בסיס קבוע הוא אדם שהפרסום בנוסח "אני ואני ואני" הוא חלק מהגשמת הפנטזיות האישיות שלו.

לפוסט המלא עוד 657 מילים ו-2 תגובות
סגירה
התחברו לזמן ישראל

רוצים להגיב לכתבות? התחברו עכשיו

  • לכל תגובה עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
  • העמוד שלך בזמן ישראל יציג את כל התגובות שפרסמת באתר
  • קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
הערה: כאשר אתם מתחברים לזמן ישראל אתם מסכימים לתנאי השימוש
Register to continue
Or Continue with
Log in to continue
Sign in or Register
Or Continue with
שלחנו לך אימייל
לינק לקביעת סיסמה חדשה מחכה לך בתיבה

עיתונות איכותית מתקיימת בזכות קוראים שתומכים בה

תמכו בנו

עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.

ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.

תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.