יש רגעים שבהם טקסט מפסיק להיות מאמר דעה והופך לתמרור אזהרה. לא בגלל מה שהוא מבקר, אלא בגלל מה שהוא מרשה לעצמו לדמיין.

המכתב של משה כהן־אליה לראש שב"כ איננו עוד טור פולמוסי חריף על מערכת המשפט. ישראל כבר ראתה חריפים ממנו. הוא גם איננו עוד ביקורת אידיאולוגית על אקטיביזם שיפוטי, על גבולות הכוח של היועצת המשפטית, או על תפקידו של בית המשפט העליון. הוויכוחים האלה לגיטימיים, חשובים, ולעיתים גם הכרחיים. אבל כאן נחצה קו אחר. מסוכן יותר. עקרוני יותר.

כי ברגע בו איש אקדמיה ומשפטן פונה לראש שירות הביטחון הכללי ומבקש ממנו להפעיל סמכויות שנועדו להגן על המדינה מפני חתרנות, טרור ואיומים תת־קרקעיים, ולעצור את נשיא בית המשפט העליון ואת היועצת המשפטית לממשלה, הוא כבר לא רק תוקף את מערכת המשפט. הוא מציע לשנות את שפת המשטר עצמו.

כשאיש אקדמיה ומשפטן פונה לראש שב"כ בבקשה לפעול, בין השאר, נגד חתרנות וטרור, ולעצור את נשיא ביהמ"ש העליון ואת היועמ"שית, הוא לא רק תוקף את מערכת המשפט אלא מבקש לשנות את שפת המשטר

זה הרגע שבו מחלוקת חוקתית מפסיקה להיות מחלוקת, ומקבלת מילון של אויבים. וכשזה קורה, הסכנה איננה נוגעת רק לטקסט.

הסכנה היא למשטר החופשי כולו, מפני שדמוקרטיה איננה נבחנת רק בשאלה מי נבחר, אלא גם בשאלה מה אסור לשלטון לעשות ליריביו. אסור לו להפוך כל מחלוקת פרשנית לאיום ביטחוני. אסור לו להלביש סכסוך מוסדי במדי שב"כ. אסור לו לטשטש את הקו שבין ויכוח משפטי לבין חתרנות. זה בדיוק הקו שמבדיל בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה שבה הכוח מפסיק להיות מרוסן ומתחיל לחפש אויבים פנימיים.

כהן־אליה מבקש לבצע מהלך רטורי מבריק ומסוכן בעת ובעונה אחת. הוא לוקח מושג כבד, "הגנה על הסדר הדמוקרטי", ומרוקן אותו מהזהירות הנדרשת לו. במקום להשתמש בו נגד מי שמאיים בכוח על מוסדות המדינה, הוא מבקש להחיל אותו על בעלי תפקידים משפטיים, משום שלדעתו הם חרגו מסמכותם.

אבל חריגה מסמכות, אפילו אם מישהו סבור שהיא חמורה, איננה עילה להפעלת שירות ביטחון. בדמוקרטיה מתוקנת, חריגה כזו, אם קיימת, נבחנת בבית משפט, בכנסת, בשיח הציבורי, בביקורת אקדמית, בבחירות. לא באמצעות רמיזה לכלים שנולדו כדי להתמודד עם חתרנות ממשית.

אסור לשלטון להלביש סכסוך מוסדי במדי שב"כ, לטשטש את הקו בין ויכוח משפטי לבין חתרנות. זה בדיוק הקו שמבדיל בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה בה הכוח מפסיק להיות מרוסן ומתחיל לחפש אויבים פנימיים

הטענה כאילו ישראל מצויה במהלך של שינוי משטרי עמוק היא טענה פוליטית. אפשר להתווכח עליה. אפשר אפילו לטעון אותה בעוצמה. אבל מהרגע שבו מלבישים עליה אריזה ביטחונית, לא מחזקים את הדמוקרטיה אלא מפרקים את אוצר המילים שלה.

כי אם נשיא בית המשפט הוא כבר לא יריב מוסדי אלא סכנה למשטר, ואם היועצת המשפטית היא כבר לא פרשנית כוחנית אלא איום פנימי, אז מחר כל פקיד, עיתונאי, פרופסור או מפגין יוכל להיות מסומן באותו אופן. תמיד בשם "הגנת הדמוקרטיה". תמיד בשם "הצלת המדינה". כך בדיוק נראית הידרדרות מושגית: לא כשמבטלים את המילים הגדולות, אלא כשמשתמשים בהן יותר מדי.

ויש כאן גם אירוניה עמוקה. מי שמזהיר מפני יוריסטוקרטיה מציע בפועל דבר קיצוני הרבה יותר: ביטחוניזציה של המחלוקת החוקתית. זו איננה הגנה על הכרעת הרוב. זהו ניסיון להפקיע את הוויכוח מן הזירה האזרחית ולהעבירו לאזור הדמדומים של מנגנוני הביטחון. במקום להחזיר את המשפט לגבולותיו, הטקסט הזה מבקש להכניס את הביטחון אל תוך המשפט. במקום לצמצם כוח לא נבחר, הוא מציע כוח אפל יותר, חסוי יותר, ומסוכן הרבה יותר.

זוהי בדיוק הנקודה שבה מי שטוען שהוא מציל את הדמוקרטיה מתחיל לדבר בשפה שאינה דמוקרטית כלל.

גם אם יש ביקורת חריפה על יצחק עמית, גם אם יש ביקורת חריפה על גלי בהרב־מיארה, וגם אם מישהו משוכנע שהמערכת המשפטית הרחיבה את סמכותה יתר על המידה, התשובה לכך אינה שב"כ. התשובה לכך היא פוליטיקה, חקיקה, פסיקה, ביקורת ציבורית, והכרעה אזרחית.

דמוקרטיה חזקה לא שולחת שירות חשאי לפתור מאבקי פרשנות. דמוקרטיה חזקה יודעת לסבול גם מוסדות מרגיזים, גם שופטים מעצבנים, וגם יועצים משפטיים שחושבים אחרת מהממשלה.

זו אינה הגנה על הכרעת הרוב. זהו ניסיון להפקיע את הוויכוח מהזירה האזרחית ולהעבירו לאזור הדמדומים של מנגנוני הביטחון. במקום לצמצם כוח לא נבחר, הוא מציע כוח אפל, חסוי ומסוכן בהרבה 

דווקא מי שמבקש להגן על המדינה צריך לדעת את הדבר הפשוט הזה: מהרגע שבו שירות ביטחון נשלף כדי להכריע מאבק בין רשויות, הדמוקרטיה כבר לא מוגנת. היא כבר מובהלת באיומים מבית.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".