JavaScript is required for our website accessibility to work properly. פלטיאל ביכמן: סופר-ספרטה לא תשרוד כאן | זמן ישראל

סופר-ספרטה לא תשרוד כאן

גורמי חילוץ וסיוע באתר בחיפה שנפגע מטיל ששיגרה איראן, 5 באפריל 2026 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)
AP Photo/Ariel Schalit
גורמי חילוץ וסיוע באתר בחיפה שנפגע מטיל ששיגרה איראן, 5 באפריל 2026

​האמונה שאפשר לפתור את הסכסוך באזורנו באמצעות כוח צבאי בלבד הובילה אותנו לשפל אסטרטגי מסוכן. בעודנו נאחזים בכישלון אוסלו ומתעלמים מהצלחת הסכמי השלום עם מצרים וירדן, אנו צועדים בעיניים פקוחות למלחמות "אין ברירה" בלתי נגמרות.

אם המחנה הליברלי לא יתעורר עכשיו, המציאות תעיר אותו בדרך הקשה.
​נדמה שרבים מאיתנו כבר שבעו מפרשנים ומפרשנויות. ובכל זאת, אחרי מעל חודש של לחימה מתמשכת, אני מנסה לקחת צעד אחורה, להתרחק מעט מהרעש היומיומי של מהדורות החדשות, ולהביט בתמונה הרחבה באמת – בתהליכים העמוקים שעברו עלינו בעשורים האחרונים.

ישנם דברים שמטרידים אותי מאוד בכל הנוגע לשאלת הדרך שבה אנו צועדים וצדקתה, הרבה מעבר להישג כזה או אחר של חיסול אדם, הפלת מטוס אימון או הריסת בונקר באמצעות ארמדה של חמישים מטוסים.

ישנם דברים שמטרידים אותי מאוד בכל הנוגע לשאלת הדרך שבה אנו צועדים וצדקתה, הרבה מעבר להישג כזה או אחר של חיסול אדם, הפלת מטוס אימון או הריסת בונקר באמצעות ארמדה של חמישים מטוסים

מטרידים אותי התהליכים שעברנו לאורך השנים, ואולי, יותר מכול, ההזדמנויות שהיו לנו ופוספסו להביא עתיד אחר לנו, לילדינו, לנכדינו ואולי לאזור כולו. נכון, הרבה מזה נשמע כמו חוכמה בדיעבד, אבל לפני שהפכנו לאומה אלימה ומיליטריסטית, היו לא מעט אנשים שהזהירו מהכיוון אליו אנו צועדים; ומכיוון שלעולם לא מאוחר, גם היום אני מנסה להשמיע קול אחר, בתקווה שעוד אפשר לשנות.

במהלך כ־140 שנות ציונות, נדמה כי הפתרונות שננקטו כאן, משני הצדדים, היו כמעט תמיד פתרונות של כוח ואלימות. איננו שולטים בהחלטות של הצד השני, אך בהחלט יכולנו לשלוט בהחלטות שלנו. אינני אומר שרק אנחנו אחראים למצב, אך יש לנו חלק נכבד במקום אליו הגענו כיום.

אם ב-1947-1948 ביצעו הפלסטינים טעות היסטורית כשדחו את תוכנית החלוקה של האו"ם – אולי משום שהתנועה הלאומית שלהם טרם הבשילה להקמת מדינה – הרי שמאז תרמנו גם אנחנו לא מעט לטיפוח הלאומיות הפלסטינית. עשינו זאת בגירושים במהלך מלחמת העצמאות, בממשל הצבאי על ערביי ישראל, בכיבוש מתמשך של כמעט שישה עשורים, ובעיקר בהתכחשות המתמשכת לעצם קיומה של לאומיות פלסטינית.

​לאורך השנים סיגלנו לעצמנו דפוס התנהגות הדוגל כמעט אך ורק בהפעלת כוח ומלחמות לפתרון בעיותינו. ניסינו את כל שיטות הלחימה: מפעולות תגמול, דרך מלחמות גדולות, כיבוש מתמשך וחיסולים של מנהיגים שצמחו מהשטח, ועד לניסיון להכתיב ממשל בלבנון ואף כיבוש חלק ממנה למשך 18 שנים. וכעת, אנו מיישמים את התפישה החדשנית של מלחמה אינסופית.

סיגלנו דפוס התנהגות הדוגל כמעט רק בהפעלת כוח ומלחמות לפתרון בעיותינו. ניסינו את כל שיטות הלחימה: מפעולות תגמול, דרך מלחמות גדולות, כיבוש מתמשך, חיסולי מנהיגים ועוד, וכעת – מלחמה אינסופית

אנו מתקיימים במעין "סופר-ספרטה", שנאבקת כבר מעל שנתיים וחצי בארגון טרור, תוך כישלון מוחלט, ואף יוזמים את המשך אותה מדיניות הרפתקנית שגררה בעבר את ארה"ב ללחימה בעיראק, רק כדי להפוך לבריון האזורי, המטיל חתיתו לא רק על הפלסטינים אלא גם על איראן.

הסיפור המדהים באמת הוא שמדיניות זו של מלחמות וכוח נחלה כישלון היסטורי חרוץ. לאחר החלטת כ"ט בנובמבר והקמת המדינה, ניתן היה לקוות שהסכסוך יתכנס בהדרגה לפתרון מדיני, אך בפועל קרה ההפך: הסכסוך המקומי הפך לסכסוך בינלאומי רחב הרבה יותר, ואנחנו בהתנהלותנו תרמנו לא מעט גם לבינאום הסכסוך וגם לחיזוק הלאומיות הפלסטינית.

במשך עשרות שנים התמקד המאמץ הישראלי בניסיון לדכא את התודעה הלאומית הפלסטינית באמצעות חיסולים, שבירת ארגונים ושליטה מלאה בשטחים. התוצאה הייתה צמיחה והקצנה מתמשכת של ארגונים פלסטיניים והידרדרות דרמטית בלגיטימציה הבינלאומית של ישראל – ממדינה שזכתה לאהדה נרחבת למדינה שמעמדה נשחק, במקביל להתפרצות מחודשת של אנטישמיות. מתקפת 7 באוקטובר משתלבת אף היא בתהליך זה ונועדה, בין היתר, לטרפד נורמליזציה אזורית עוקפת-פלסטינים.

בהקשר של שגיאות היסטוריות, אי אפשר שלא להזכיר את הניסיון שלנו בלבנון. הניסיון לשנות משטר במדינה אחרת ולדכא ארגון גרילה באמצעות צבא סדיר וכיבוש שטח הוכח כחסר סיכוי. 

אנו מתקיימים במעין "סופר-ספרטה", שנאבקת כבר מעל שנתיים וחצי בארגון טרור, תוך כישלון מוחלט, ואף יוזמים את המשך המדיניות הרפתקנית שגררה בעבר את ארה"ב ללחימה בעיראק, רק כדי להפוך לבריון האזורי

הקולות הנשמעים כיום – הקוראים להתקדם "עוד רכס אחד" בלבנון – מזכירים באופן מצמרר את הבטחות השווא של 1982 על "עוד גבעה אחת".

אנו יודעים בדיוק איך הסיפור ההוא הסתיים. אני עצמי הייתי שם, בשדה התעופה בביירות, בשיא ההיבריס של ארמונות בחמדון, כשהחלו להגיע הידיעות על הטבח בסברה ושתילה, שסימן את תחילת ההתפוררות והתבוסה האסטרטגית של ישראל. הלקח ברור: כוח צבאי לא קירב אותנו לחיים נורמליים באזור, ובכל זאת, פרשנים באולפנים ממשיכים להשמיע את אותם ברבורי כזב, תוך אשליה שהפעם זה יהיה אחרת.

​יתר על כן, כיום בונים פה על הברית החזקה שבין הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לראש הממשלה בנימין נתניהו, ומצפים שהעוצמה הצבאית האמריקאית והישראלית תכריע את הכף.

לצערי, אין כאן בשורה. כשטראמפ מכריז על מטרתו להביא לכניעה צבאית מוחלטת של איראן ולהקים שם משטר בובות, חובה עלינו לשאול אם הדבר בכלל אפשרי. מאז מלחמת העולם השנייה, ניסיונות דומים של ארה"ב בקוריאה, בווייטנאם, באפגניסטן ובעיראק הסתיימו כולם באסונות ועם "זנב מקופל בין הרגליים".

המדיניות האלימה שלנו הובילה את מדינת ישראל ממצב של התפתחות מדהימה למצב בו מטילים ספק ביכולתה לשרוד ומתכחשים לזכותה להתקיים.

אני עצמי הייתי שם, בשדה התעופה בביירות, בשיא ההיבריס של ארמונות בחמדון, כשהחלו להגיע הידיעות על הטבח בסברה ושתילה, שסימן את תחילת ההתפוררות והתבוסה האסטרטגית של ישראל

מנגד, התמונה שונה לחלוטין כשמסתכלים על הדרך המדינית. הסכמי השלום עם מצרים וירדן הוכיחו עצמם כבעלי חשיבות אסטרטגית יוצאת דופן והפכו מדינות אויב לשותפות יציבות. למרות זאת, יש מי שדואג להקטין ולהעלים הישגים אלו.

כשמדברים על שלום, תמיד נזכרים לומר ש"הסכמי אוסלו נכשלו", אך שוכחים שהכישלון נבע מאירועי טבח מערת המכפלה ומרצח יצחק רבין – רצח פוליטי שהביא לקריסת תהליך השלום הצעיר.

קל מאוד לגרור אותנו למלחמת "אין ברירה", וקשה בהרבה להוביל תהליך ממושך שיוביל לשלום. למרות שני הסכמי שלום אסטרטגיים מוצלחים והסכמי אברהם, הציבור נאחז בכישלון אחד כדי לפסול את דרך השלום, ומתעקש להמשיך בדרך המלחמה שכשלה כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלנו. גוגל מוזמן להקריא לכם את המשפטים הללו שוב כדי שתפנימו את משמעותם.

מה עלינו לעשות? אנו חייבים שינוי כיוון מן היסוד. חייבים ממשלת שינוי שתוביל באומץ את העם חזרה לדרך השלום. הוכח כבר שאין דרך אחרת. עם כל הטענות השגורות על כך ש"הם רוצים להשמיד אותנו", עלינו להבין שבדרך הנוכחית הכישלון פשוט מובטח. חייבים לשנות דיסקט ולהוביל לפתרון מדיני; וכיום, כנראה שגם העולם בשל יותר לכך. אין ברירה אחרת.

אך הבעיה, כמובן, נשארת פנימית. הביביזם לא יוותר על השלטון; ההערכה שלי היא שהמלחמה תימשך, ולא תתקיימנה בחירות. אני מבין בצער שעד שזה לא יהפוך לאירוע ממשי, אין שום סיכוי להעיר את המחנה הליברלי החרד לגורל המדינה.

קל לגרור למלחמת "אין ברירה", וקשה להוביל תהליך שלום. חרף שני הסכמי שלום מוצלחים והסכמי אברהם, הציבור נאחז בכישלון אחד לשם פסילת דרך השלום ומתעקש להמשיך בדרך המלחמה שכשלה כמעט תמיד

זיכרו את המלים שלי כשזה יקרה.
בהצלחה לכולנו.

פלטיאל ביכמן הוא טייס בחיל האוויר לשעבר, פיזיקאי (תואר שני) בהשכלתו ופנסיונר אחרי קריירה ארוכה בתעשייה האווירית. כיום סטודנט לתואר שני במדעי החיים באוניברסיטת בר אילן (תזה בנושא אלצהיימר), אזרח מודאג ופעיל במאבק. נשוי, אב לשניים וסב לארבע.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
לדעתי, צריך להבדיל בין שלושה סוגי סכסוכים. שלושתם אמנם קשורים זה לזה, אבל הם בעיקרון סכסוכים נפרדים. הראשון - הסכסוך הישראלי פלסטיני. לסכסוך הזה אין פתרון, מסיבה פשוטה: מבחינת הפלסטי... המשך קריאה

לדעתי, צריך להבדיל בין שלושה סוגי סכסוכים. שלושתם אמנם קשורים זה לזה, אבל הם בעיקרון סכסוכים נפרדים.

הראשון – הסכסוך הישראלי פלסטיני. לסכסוך הזה אין פתרון, מסיבה פשוטה: מבחינת הפלסטינים, מטרת העל היא להביא לקץ הריבונות היהודית בארץ ישראל. זו בעצם הסיבה להתגבשות הלאומיות הפלסטינית במאה העשרים. בעיני הפלסטינים – לא רק חמאס, אלא הפלסטינים באשר הם – ישראל היא מדינה לא חוקית מעצם הקמתה, ואין לה זכות מוסרית להתקיים כאן. זוהי משמעות ההגדרה העצמית הפלסטינית (להרחבה בנושא, אמליץ על הספר "שיבה באוקטובר"). לעומת זאת, מבחינתנו, הדבר היחיד שאנחנו לא יכולים לוותר עליו הוא הריבונות שלנו. ולכן לסכסוך זה אין פתרון מוסכם או דיפלומטי, והוא צריך להיות מוכרע בכוח, כמו הרבה סכסוכים אחרים לאורך ההיסטוריה. המנצח צריך לכפות תנאים ולאכוף אותם בכוח. בדיוק כמו שעשו האמריקאים ביפן ב-1945, או הרומאים בקרתגו ב-146 לספירה. האמריקאים למשל הצליחו לשנות לחלוטין את תרבות יפן הקיסרית בתוך שש שנים בלבד. ואם זה לא יעבוד במקרה שלנו, צריך לשקול טרנספר רחב היקף לאפריקה. נשמע הזוי? כך גם הייתה הציונות בזמנו. אם תרצו אין זו אגדה!! ישראל חייבת להסביר זאת שוב ושוב ושוב, בכל מקום בעולם, ולהבהיר מה מקור הסכסוך הישראלי פלסטיני, ומדוע הוא עדיין ממשיך אחרי מאה שנים.

השני: הסכסוך הישראלי ערבי. למשל מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. הסכסוך הזה נשען על עוינות רבת שנים כלפי ישראל, שמתבססת על מקורות דתיים מוסלמיים. יש גם הרבה דם רע ממלחמות העבר, וכמובן הפלסטינים משחקים תפקיד חשוב. כאן יש לישראל הרבה מה לעשות, ובהחלט ניתן לשקול הסכמים כאלו ואחרים, ניסיונות להתחבב על השכנים שלנו, פתיחת גוף תקשורת ציוני בערבית, ואף להתנות שיתופי פעולה כלכליים בהתייחסות הוגנת כלפינו בתקשורת המוסלמית, בשינוי התכניות בבתי הספר, וכולי.

הסכסוך השלישי: זה המעגל הרחוק. למשל איראן (ובהמשך טורקיה). אלו מדינות שאינן משחקות כאן תפקיד ישיר, ומבחינתן אנחנו סוג של דמון שהן משתמשות בו ממניעים פנימיים, שאינם קשורים אלינו. איראן לא הפכה אותנו למטרה בגלל שפתאום נורא איכפת לה מהפלסטינים (הסונים…) אלא בגלל צרכים פנימיים דתיים שקשורים לייצוא המהפכה השיעית. גם לארדואן יש סיבות פוליטיות פנימיות למה הוא יוצא עלינו במאתיים קמש. ולכן קשה לראות מה אנחנו יכולים לעשות כדי להפיס את דעתם. ולכן עלינו להיות חזקים ומרתיעים, ולקוות שבהמשך משהו ישתנה.

לסיכום: את הסכסוך הראשון עלינו לסיים בכוח. לא בסבבים לא נגמרים ששוחקים את הלגיטימציה שלנו, אלא לפתור פעם אחת ולתמיד. את הסכסוך השני עלינו לנסות לפתור בדיפלומטיה והסכמים (כדאי למנף את ההתקפה באיראן בקרב המדינות הסוניות, כאמצעי להראות שכולנו נמצאים באותו צד). ובעניין הסכסוך השלישי, צריך לקבל את העובדה שפשוט אין לנו מה לעשות. לא הכל תלוי בנו, ולפעמים צריך פשוט להמתין בסבלנות. מי חלם שאיחוד האמירויות הערביות תהיה ידידה שלנו. מי חלם שישראלים יוכלו לבקר במרוקו. דברים משתנים עם הזמן. ובינתיים עלינו להיות חזקים ונחושים – מתוך הכרח, לא מתוך רצון – ולקוות לטוב.

עוד 1,029 מילים ו-1 תגובות
סגירה