בס"ד

יש דימוי אחד, חד כמעט עד כאב, שיכול להסביר את הרגע שבו אנחנו נמצאים: שתי משאיות דוהרות זו מול זו על כביש צר. לשתיהן ברור: אם אף אחד לא יסטה – תהיה התנגשות קטלנית. לשתיהן גם ברור דבר נוסף: מי שיסטה ראשון – הפסיד.

זה המשל לתיאור הרתעה שבו השתמש תומאס שלינג, כלכלן אמריקאי, זוכה בפרס נובל לצד פרופ' ישראל אומן על תיאוריות בתורת המשחקים, כשניסה לנסח את שאלת ההרתעה בעולם של איומים אסרטגיים.

כמו המשחק המגונה, הצ'יקן, מי יסטה ראשון מהנתיב, בעולם של מאזני אימה, כשאיראן ניצבת מול ארה"ב ושני הצדדים משדרים איומים – אנחנו נמצאים בתרחיש כזה למרות לכאורה הפסקת האש. מישהו משלה את עצמו שאיראן נסוגה מהתוכניות שלה? מהחימוש הגרעיני? מפגיעה בישראל?

כמו המשחק המגונה, הצ'יקן, מי יסטה ראשון מהנתיב, בעולם של מאזני אימה, כשאיראן ניצבת מול ארה"ב ושני הצדדים משדרים איומים – אנחנו נמצאים בתרחיש כזה למרות לכאורה הפסקת האש

אז איך יתנהל עכשיו המשא ומתן?

מי ימצמץ ראשון, כמו ששלינג מתאר, ומה יכריע את המצב ובמה זה תלוי?

לפי שלינג, לא הנהג החזק ביותר ינצח – אלא הנהג שיצליח לשכנע שאין לו ברירה אלא להמשיך לנסוע. ואיך הוא ישכנע? הוא ישדר נחישות ואי מוכנות לסגת. הוא יהיה מוכן אפילו "לזרוק את ההגה מהחלון" כמו שאומר שלינג, כך שלכאורה אין לו כבר יכולת לשלוט על הרכב, הוא כבר לא יכול לבחור, ואז לצד השני אין ברירה – הוא יהיה חייב לסגת.  

במלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1944, גרמניה הנאצית כבר ספגה מהלומות קשות מאוד. הייתה עליונות אווירית כמעט מוחלטת לבעלות הברית, הצבא האדום הלך ודחק את הוורמאכט, צבא ארה"ב נאבק בקו זיגפריד, קו הביצורים והבונקרים הגרמני שהשתרע מהולנד כמעט עד צרפת, וההכרעה הלכה והתקרבה. שערו בנפשכם שבשלב הזה היו בעלות הברית מציעות הפסקת אש זמנית לגרמניה הנאצית. הן היו נותנות לה אורך נשימה בעצם להתחזק מחדש.

ואגב גרמניה הנאצית, גם בשלב הזה, כשהיא נלחמה בכוחות אחרונים, עדיין הצליח מפעל הטילים הגרמני לייצר את טילי ה-v2, הטילים הבליסטיים הראשונים המשמעותיים, בכמויות של 1000 ליום. כלומר הייתה להם עדיין יכולת הישרדות, אבל חשוב מזה, היה להם רצון להמשיך ולהילחם.

ובדיוק בעמדה כזו נמצאת איראן. המוטיבציה להילחם במערב ולהשמיד את הישות הציונית בשיאה וכלום לא השתנה עקרונית.

גם בשלב בו גרמניה הנאצית נלחמה בכוחות אחרונים, עדיין הצליח מפעל הטילים הגרמני לייצר את טילי ה-v2 הבליסטיים בכמויות של 1000 ליום. כלומר הייתה להם עדיין יכולת הישרדות ורצון להמשיך ולהילחם

כשמביטים על איראן דרך המשקפיים האלה, מתבהר משהו עמוק: ההנהגה שלהם משדרת לעולם – לא נסטה מהמסלול. נמשיך בכל מחיר להתנגשות. הם פועלים באסטרטגיה של הקרבה, שליחות, יעוד היסטורי. אתם מכירים עוד מדינה שמניחה שעון בכיכר העיר בטהרן ועליו ספירה לאחור עד 2040 להשמדת מדינה אחרת? 

זו אסטרטגיה. אסטרטגיה של תפיסה אידיאולוגית שלא מוכנה להתפשר, והמערב שוב מפספס את זה. גם אם הם לכאורה מוכנים להפסקת אש, זה רק כדי שהעולם המערבי יניח להם והם יוכלו להמשיך להתחמש בחשאי. 

האינטרסים הכלכליים שמניעים את המערב לשגשוג שונים לחלוטין מהאינטרסים האידיאולוגיים הקנאיים שמניעים את האיראנים. הם היו מוכנים למחיר כלכלי עצום ששילמה החברה האיראנית כדי להמשיך להתחמש. בדומה למדיניות אדולף היטלר שהעדיף בזמן מלחמת ההישרדות של הוורמאכט להוליך עוד רכבות עמוסות יהודים לאושוויץ ולא להסיט קווי אספקה לוורמאכט.

האידיאולוגיה מנצחת ובעולם של הרתעה, מי שמצליח לשכנע שהוא מוכן לשלם מחיר ובמקרה האיראני גם מוכן לשלם אותו – דוחף את הצד השני למצמץ.

כאן נכנסת המורכבות הישראלית והאמריקאית. על אף האיומים של נשיא ארה"ב, ישראל וארה"ב הן מדינות שמונעות בעיקר משיקולים רציונליים. הן בודקות חלופות, מחפשות מוצא, שוקלות אינטרסים. אבל לפי התיאוריה של שלינג – בעידן שלנו רציונליות מלאה עלולה להפוך לחיסרון. אם הצד השני, האיראני, יאמין שבסוף תמיד נבחר רציונלית להימנע מהתנגשות – הוא ימשיך לנסוע מולנו.

ההנהגה האיראנית משדרת לעולם – לא נסטה מהמסלול. נמשיך בכל מחיר להתנגשות. הם פועלים באסטרטגיה של הקרבה, שליחות, יעוד היסטורי. מכירים עוד מדינה שמניחה שעון עם ספירה לאחור להשמדת מדינה אחרת?

זה הרגע בו דימוי שתי המשאיות מפסיק להיות תיאוריה – והופך לשאלה קיומית. והשאלה היא אם אנחנו יודעים לשדר קו שאין ממנו חזרה? האם הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ והאיומים שלו מעבירים נחישות דומה לזו האיראנית? האם יש נקודה שבה ברור שלא נסטה – לא כי לא נרצה, אלא כי נשדר שלא נוכל? שזרקנו את ההגנה ולצד השני אין ברירה אלא להיכנע לתנאים ולהפסיק חימוש גרעיני.

עכשיו יתחיל המשא ומתן. איראן כבר הצהירה שהיא לא מוכנה להפסקת ההתחמשות הגרעינית, שהיא תמשיך בייצור טילים. היא לא מניחה קווים אדומים לעצמה וגם אין לה באמת אינטרס לעשות את זה. הם בעיקר רוצים שיניחו להם כדי שיוכלו להתחזק.

תמיד מי שדוחף יותר למשא ומתן הוא זה שיש לו מה להפסיד. איראן דחפה לעצירה כי זה משרת את האינטרס שלה לטווח ארוך. הם חושבים במונחים של דורות. יש להם סבלנות. המונח "סאבר" הוא בסיס עליו מונח השאר. והעולם המערבי? הוא לוחץ מהר לחזור למה שמוכר לו ונוח לו. החשיבה קצרה יותר. האם היא לטווח ארוך כמו החשיבה הפנאטית האידיאולוגית של איראן?

האם המערב מסוגל לחישובים ארוכי טווח או שהוא משדר שהוא תמיד עם היד על ההגה – פתוחים לעוד תיקון, עוד עיקוף, עוד דחייה? עוד הפסקת אש זמנית? 

בתוך המצב המאתגר הזה, ממליץ שלינג לא להיות חסרי אחריות. להיפך. הוא קובע שבמצב כזה שמסוכן עד אימה, בלי אמינות של נחישות – לא תהיה הרתעה. ובלי הרתעה – ההתנגשות לא נמנעת. היא רק נדחית.

ובעיניי כאן נמצא האתגר האמיתי של ישראל ושל ארה"ב מול איראן – לא רק לבנות כוח – בזה אנחנו מצטיינים, אלא לבנות אמירה: לא רק מה נוכל לעשות – אלא מה לא נסכים לעשות.

תמיד מי שדוחף יותר למו"מ הוא זה שיש לו מה להפסיד. איראן דחפה לעצירה כי זה משרת את האינטרס שלה לטווח ארוך. הם חושבים במונחים של דורות. יש להם סבלנות. העולם המערבי לוחץ מהר לחזור למה שמוכר ונוח לו

עכשיו יש משא ומתן, עכשיו זה ייבחן. מה הם הקווים האדומים שלנו? קווים אדומים שהצד השני מאמין שלא ניסוג מהם למרות המחיר. קווים אדומים שמובילים אסטרטגית והם מחויבים כדי לשמור על מדינת ישראל לטווח ארוך.

בסופו של דבר, על אותו כביש צר שבו אנחנו נעים אין מקום לאשליות. מישהו יסטה. השאלה היא מי. והשאלה הקשה יותר – האם נדע לשכנע שאלו לא נהיה אנחנו.

עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה.