עבור רוב הציבור הישראלי, השם אבן ח'לדון (1332–1406) נתפס אולי כפרק רחוק בהיסטוריה. אך בפועל, ההוגה שנחשב לאבי הסוציולוגיה וההיסטוריוגרפיה המודרנית הניח בחיבורו המונומנטלי "המוקדימה" (ההקדמה) נוסחה פנומנלית להבנת חוקי הקיום והקריסה של מדינות.
אבן ח'לדון לא עסק בתיאור כרונולוגי יבש, אלא ב"מדע הציוויליזציה". התובנות שלו לגבי שחיקת ערכים, הקצנה ודה-הומניזציה הן מראה המוצבת מול פניה של החברה הישראלית בשנת 2026. הבבואה הנשקפת ממנה צריכה להדיר שינה מעיני כל מי שחפץ בהישרדות המדינה.
"העוול מבשר את החורבן": הסכנה שבדה-הומניזציה
אחת התובנות החריפות ביותר של אבן ח'לדון היא הקשר הישיר בין עוול מוסרי לקריסה פוליטית. "העוול מבשר את קיצה של הציוויליזציה", כתב בנחרצות. הוא הסביר כי ברגע ששלטון פועל בחוסר צדק קיצוני ומאמץ מדיניות של הקצנה, הוא שומט תחת רגליו את הלגיטימציה לקיומו.
אבן ח'לדון הצביע על הקשר הישיר בין עוול מוסרי לקריסה פוליטית. "העוול מבשר את קץ הציוויליזציה", כתב בנחרצות. הוא הסביר כי ברגע ששלטון מקצין ופועל בחוסר צדק קיצוני, הוא שומט את הלגיטימציה לקיומו
בישראל של היום אנו עדים לתהליך מדאיג של דה-הומניזציה (אי-האנשה) כלפי החברה הערבית וה"אחר". הקצנה זו אינה רק בעיה מוסרית; היא איום אסטרטגי. אבן ח'לדון לימד אותנו כי חברה המתרגלת לא לראות "אדם" בחלקים ממנה, תאבד בהכרח את היכולת לראות אדם גם בתוך הבית פנימה. הדה-הומניזציה מחלחלת אל מערכות השלטון ויוצרת ריקבון מוסרי המעכל את יסודות המדינה.
אזהרה זו מהדהדת בדיוק מדהים במסורת היהודית. הרמב"ם, בכתביו הפילוסופיים, הדגיש את "דרך האמצע" לא רק כהמלצה אישית, אלא כבסיס לבריאותה של חברה. עבורו, הקיצוניות היא חולי של הנפש המשחית את היכולת לנהל מדינה תקינה וצודקת. כשהחמלה והצדק נעלמים לטובת הקצנה, המבנה החברתי קורס תחת כובד העוול.
אהבת הבריות וצלם אלוהים כבלם לקריסה
הקול המוסרי היהודי לאורך הדורות התייצב נגד אי-האנשה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק הדגיש כי אהבת הבריות והמוסר האנושי הם הצינורות המזרים חיים לתחייה הלאומית. "אהבת כל אדם בייחוד", כתב, אינה מותרות רוחנית אלא תנאי לקיום לאומי.
גם הוגים מודרניים כמו הרב יונתן זקס פיתחו רעיון זה. זקס טען כי בסיס המקרא הוא מושג ה"צלם אלוהים" שבכל אדם – ללא קשר ללאום או דת. הוא הזהיר כי דה-הומניזציה של האחר היא המדרון החלקלק להרס עצמי. ברגע שאנו מפסיקים לראות את ה"צלם" שבצד השני, אנו מאבדים את ה"צלם" של עצמנו. זהו בדיוק הריקבון שעליו דיבר אבן ח'לדון – חברה המאבדת את ערכיה המוסריים לא תוכל לשמור על לכידותה לאורך זמן.
לפי אבן ח'לדון, חברה שאינה רואה "אדם" בחלקים ממנה, תאבד בהכרח את היכולת לראות אדם גם בבית פנימה. הדה-הומניזציה מחלחלת אל מערכות השלטון ויוצרת ריקבון מוסרי המעכל את יסודות המדינה
מנגנון הדה-הומניזציה: המדרון החלקלק בשפה
דה-הומניזציה אינה רק "דיבור לא יפה"; זהו תהליך פסיכולוגי שנועד להסיר עכבות מוסריות. הרבה יותר קל להפלות או לפגוע במישהו אם איננו רואים בו "אדם", אלא "בעיה" או "איום". התהליך עובר דרך שלוש תחנות שפתיות:
- הכללה קיצונית: ביטול האינדיבידואל (אין "מוחמד" או "יוסי", יש רק "הערבים", "המתנחלים" או "הקפלניסטים").
- דימויים מעולם החי והחולי: השוואת קבוצות ל"סרטן", "נגיף" או "חיות", המעוררת רצון אינסטינקטיבי "להתנקות" מהם.
- הסרת אחריות מוסרית: הטענה שהסבל של הצד השני הוא "באשמתו", ולכן אין לנו חובה מוסרית כלפיו.
מהפשטה למעשה
בישראל 2026, הדה-הומניזציה לובשת צורות מוחשיות ומסוכנות:
- הזנחת המיגון (דה-הומניזציה פסיבית): כשהמדינה נמנעת ממיגון שווה בפריפריה או בכפרים הלא מוכרים, היא משדרת שחיי אדם שם הם "משאב מתכלה" ולא ערך עליון. הטיעון ש"הם רגילים לספוג" יוצר היררכיה בערך החיים והופך את הפחד של הילד "שם" לפחות רלוונטי מהכאב של הילד "שלנו".
דה-הומניזציה אינה רק "דיבור לא יפה"; זהו תהליך פסיכולוגי שנועד להסיר עכבות מוסריות. הרבה יותר קל להפלות או לפגוע במישהו אם איננו רואים בו "אדם", אלא "בעיה" או "איום"
- אליטיזם והיררכיה תרבותית: דה-הומניזציה מגיעה גם ממבחני "איכות" אינטלקטואליים. כאשר אהוד ברק מדבר על צורך ב"עולים איכותיים" וסלקטיביות, הוא רואה בבני אדם (ובעיקר ביוצאי מדינות ערב והפריפריה) "חומר גלם" הניתן לדירוג. שימוש בכינויים המבטלים את אנושיותו של האחר, כפי שנחשף בפרשת זיו אגמון באמירתו המזעזעת: "אנחנו יודעים מאיפה המרוקאים שלנו הגיעו. בבון זה קוף". הוא דוגמה מובהקת לניסיון להפוך קבוצה שלמה ל"עדר" נטול בינה. הפיכת בני אדם לחיות היא הדרך הקצרה ביותר לומר שקולם אינו רלוונטי, ובכך לשמוט את הקרקע תחת ערך השוויון האנושי .
- דה-הומניזציה פוליטית: ברגע שיריב פוליטי מוגדר כ"בוגד", "אנרכיסט" או "וירוס", הוא מפסיק להיות שותף לדיון והופך לאיום שיש להדביר. דמוניזציה כזו מכשירה את הלב לאלימות פיזית.
- הסרת אחריות בחברה הערבית: הטענה שהאלימות בחברה הערבית היא "גנטית" או "תרבותית" מסירה מהמדינה את החובה לפעול. זה הופך את האזרח הערבי מישות אזרחית ליישות ביולוגית מקולקלת, ואת הבדואים בנגב מתושבים ל"פולשים" שניתן להפקיר.
שחיקת ה"עסבייה": כשהדבק הלאומי נמס
בלב התיאוריה של אבן ח'לדון עומד המושג "עסבייה" – הלכידות החברתית ותחושת הגורל המשותף. אבן ח'לדון זיהה כי מדינות קורסות בגלל ריקבון פנימי הפושה בלכידותן. כשהשבטיות גוברת על הטובה הכללית, המדינה נחלשת אסטרטגית.
בלב התיאוריה של אבן ח'לדון עומד המושג "עסבייה" – הלכידות החברתית ותחושת הגורל המשותף. אבן ח'לדון זיהה כי מדינות קורסות בגלל ריקבון פנימי הפושה בלכידותן. כשהשבטיות גוברת על הטובה הכללית
כאן משתלב ההיסטוריון יובל נח הררי, המסביר כי כוחנו נובע מהיכולת לשתף פעולה סביב "סדרים מדומיינים" (לאומיות, דמוקרטיה). כשהקיטוב מעמיק, ה"סיפור המשותף" מתפרק. כפי שמזהיר הררי, חברה שאינה מסוגלת להסכים על ערכי יסוד מאבדת את יכולתה לתפקד כיישות פוליטית. אובדן ה"עסבייה" הוא התהליך שבו ה"סדר המדומיין" הישראלי מפסיק לעבוד והופך לאיום קיומי.
סיכום: ארגז הכלים לשמירה על המדינה
ישראל 2026 נמצאת בנקודת מבחן היסטורית. הדרך לשמור על הבית מחייבת שילוב תובנות:
- אימוץ "דרך האמצע" (הרמב"ם): עלינו לבלום את הקיצוניות ולהחזיר את האיזון והיושרה למערכות השלטון והמשפט. חברה בריאה נמדדת ביכולתה לרסן את קצוותיה למען המרכז המשותף.
- הגנה על ה"צלם" (הרב זקס): המאבק בדה-הומניזציה הוא צו קיומי. ראיית האדם שב"אחר", היא הבלם היחיד שימנע מהריקבון המוסרי לפורר את הבית מבפנים
- חידוש ה"סדר המדומיין" (יובל נח הררי): עלינו לבנות מחדש סיפור ישראלי שכולל את כל המגזרים. שיתוף פעולה אינו מותרות, אלא המנגנון היחיד שמאפשר לנו לתפקד כישות אחת חזקה.
- שיקום ה"עסבייה" (אבן ח'לדון): בניית אמון וצדק חברתי הם אסטרטגיית הישרדות לאומית. ללא לכידות המבוססת על שוויון וערכים משותפים, אין תקומה למדינה לאורך זמן.
כפי שמזהיר הררי, חברה שאינה מסוגלת להסכים על ערכי יסוד מאבדת את יכולתה לתפקד כיישות פוליטית. אובדן ה"עסבייה" הוא התהליך שבו ה"סדר המדומיין" הישראלי מפסיק לעבוד והופך לאיום קיומי
הביטחון הלאומי של ישראל נמדד בחוסן של הרקמה האנושית שלנו. אם לא נשיב את המצפן המוסרי למרכז, נהיה נידונים להפוך לעוד פרק בכתביו של אבן ח'לדון על מדינות שאיבדו את רוחן – ואיתה את קיומן. הגיעה העת לבחור בחיים, בשותפות ובאדם.
מוחמד פריג הוא יזם חברתי ומנהל תוכנית "צעד" - תקשורת בונה אמון.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם