בחודש מרץ 2026, 62 חברי כנסת הצביעו בעד אישור הצעת חוק עונש מוות למחבלים ו-48 חברי כנסת התנגדו אליה. על פי נוסח הצעת החוק, ביצוע עונש המוות ייעשה באמצעות תלייה.
ביום השואה הזה אפשר לחזור לאחד האירועים המכוננים בתולדות מדינת ישראל, משפט אייכמן. אירוע זה הציף גם רגע של בחינה מוסרית, בין זיכרון לנקמה, בין דין לרחמים – בהתייחס לסוגיית גזר דין המוות.
במאי 1960 ראש הממשלה דוד בן גוריון הודיע מעל בימת הכנסת כי אדולף אייכמן, אחד מגדולי הפושעים הנאצים, נלכד על-ידי שירותי הביטחון הישראלים, והוא כבר נמצא במעצר בארץ לקראת העמדתו לדין. משפט אייכמן, שנפתח באפריל 1961 והסתיים באוגוסט אותו השנה בגזר דין מוות, הפך למעשה ל"משפט השואה".
ביום השואה הזה אפשר לחזור לאחד האירועים המכוננים בתולדות מדינת ישראל, משפט אייכמן. האירוע הציף גם רגע של בחינה מוסרית, בין זיכרון לנקמה, בין דין לרחמים – בהתייחס לסוגיית גזר דין המוות
למרות הזוועות שנחשפו במשפט, היו בישראל אנשים שפעלו נגד עונש המוות שהוטל על אייכמן. כך למשל אנשי רוח, בהם פרופ' מרטין בובר, חוקר הקבלה גרשום שלום, הוגו ברגמן ועוד ששלחו מכתב לנשיא המדינה דאז, יצחק בן צבי וביקשו ממנו שיבטל את עונש המוות, בעיקר משיקולים של טובת המדינה ודמותה המוסרית.
המתנגדים לא ביקשו להגן על אייכמן או להפחית מחומרת מעשיו. התנגדותם נבעה בעיקר ממניעים מוסריים והתנגדות עקרונית לעונש מוות. בנוסף, הם חששו כי הוצאה להורג תספק בסיס לטענה שזה יהווה את ריצוי עוונם של הנאצים ויסתתמו טענותיהם של היהודים כלפיהם.
גם בעולם היו מי שביקרו את התנהלותה של מדינת ישראל. ב-1960, גולדה מאיר, אז שרת החוץ, נאמה במועצת הביטחון של האו"ם, והשיבה על האשמות בפעולה בלתי חוקית שהועלו נגד ישראל על ידי ממשלת ארגנטינה, ממנה נחטף אייכמן והובא לישראל.
גולדה הסבירה כי רבים היו רוצים להעמיד את אייכמן למשפט ועובדה שאף אחד לא מצא אותו חוץ ממדינת ישראל. אבל היהודים, שאחדים מהם היו הם עצמם קורבנות מעשי האכזריות שלו, לא נחו ולא שקטו עד שאיתרו אותו והביאו אותו למדינת ישראל – "אל הארץ שקיימת הייתה בלבותיהם ובנפשותיהם של ששת המיליונים, כאשר שרו בדרכם למשרפות את עיקר האמונה הגדול שלנו: 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח'".
למרות הזוועות שנחשפו במשפט, היו בישראל אנשים שפעלו נגד עונש המוות שהוטל על אייכמן, בעיקר משיקולים של טובת המדינה ודמותה המוסרית. המתנגדים לא ביקשו להגן על אייכמן או להפחית מחומרת מעשיו
ביום 29.5.1962, מייד לאחר שבית המשפט העליון דחה את כל טענות הערעור של אייכמן ואישר סופית את גזר דין המוות נגדו, פנה אייכמן בבקשת חנינה לנשיא המדינה. הבקשה הייתה כתובה בגרמנית ובכתב ידו של אייכמן ומופנית אישית לנשיא.
באותו יום גם התכנסה ממשלת ישראל לדיון דחוף, שם השמיעו השרים את דעתם על פסק הדין ודנו בשאלה האם להמליץ בפני נשיא המדינה על מתן חנינה לאייכמן. גולדה מאיר, צידדה בגזר הדין, אמרה בנחרצות כי "איננו מוכנה ללכת עם הפילוסופים. אין אנו צמאי דם. יש לי צער על דבר אחד, שבחור יהודי יצטרך לעשות את זה, אבל זה יהיה לו לכבוד.".
11 שרים ובהם גולדה מאיר הצביעו בעד ההוצאה להורג, ושניים, לוי אשכול שהציע כי "תיפח רוחו בכלא" ויוסף בורג, שהציע "לתת לרוצח למות יום יום מחדש" – התנגדו.
הצלחתו של אייכמן להתחמק באמצעות תחבולות, מחבואים, תעודות מזויפות ועוד, מהגרדום שהיה מוכן לו בחברת חבריו במשפטי נירנברג, לא יכולה הייתה לעמוד לו כאן, במדינת ישראל, בבואו לתת את הדין – כך קבע בית המשפט העליון בפסק דינו.
עוד נקבע כי מקומו של אייכמן, שלא הראה כל חרטה, לא היה "רק בין הפעילים, אלא בין המפעילים של הפתרון הסופי, קרי: ההשמדה הטוטאלית של היהודים באירופה", וכי אייכמן "לא היה 'קטלא קניא' בין המפעילים ההם, הוא נטל חלק בראש, ולו היה תפקיד מרכזי מכריע".
יומיים לאחר מכן, הנשיא בן צבי דחה את בקשת החנינה ובשתי דקות לחצות הלילה, 31.5.1962, אייכמן הוצא להורג.
נקבע כי מקומו של אייכמן, שלא הראה כל חרטה, לא היה "רק בין הפעילים, אלא בין המפעילים של הפתרון הסופי, קרי: ההשמדה הטוטאלית של היהודים באירופה", וכי "הוא נטל חלק בראש ולו היה תפקיד מרכזי מכריע"
בין ההצבעה בכנסת במרץ 2026 לבין ההכרעה במשפט אייכמן בשנת 1962, ובכלל זה, ישיבת הממשלה שהתקיימה בעניינו, צפה שוב השאלה היסודית שמלווה את החברה הישראלית. לא רק מה הדין הראוי, אלא גם איזו דמות מוסרית החברה הישראלית מבקשת לעצמה, כאשר האתגר נותר זהה: להבטיח שהמאבק באויבים לא יקהה את המצפון המוסרי שמגדיר את מדינת ישראל כחברה.
אמיר בשה הוא שותף במשרד עורכי הדין בשה זבידה המתמחה במשפט עבודה קיבוצי ואישי. מנכ"ל מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה, העוסק בהנצחת גולדה מאיר, תוך עיסוק בפועלה ומורשתה, קידום מנהיגות נשים, עידוד מחקר ושיח על מדינת הרווחה ועידוד מחקר ושיח על שאיפתה של ישראל לשלום וביטחון. עו"ד בשה חיבר מאמרים ומחקרים רבים בנושא משפט עבודה והוא בעל תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה מאוניברסיטת תל אביב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
רודולף קסטנר – V
אדולף אייכמן – V
יוזף מנגלה הסתובב חופשי ובגלוי.
ואדולף היטלר בפחות גלוי.
כנראה שהישועים דאגו לשלהם יותר מהטמפלרים.
ומי יודע? אולי למנגלה היה dead man's switch על רוקפלר.
ולהיטלר על MI6 והבנקים השוויצרים.