חוק עונש מוות למחבלים פלסטינים הוא חוק בלתי מוסרי בעליל, ויש לסרב לפעול לפיו. אמנם, ענישת מוות למחבלים אינה בבחינת רעיון חדש. זהו רעיון שכבר נבחן בעבר בארץ, ונפסל. הוא נפסל, בראש ובראשונה משום שעונש מוות אינו מהווה מהלך אפקטיבי, לא למחבלים ולא לרוצחים על דרך הכלל.

מחקרים אמפיריים מהעולם כולו מראים שהוצאה להורג אינה יוצרת הרתעה ממשית לטווח הארוך ולכן לא משיגה את מטרתה. ולהיפך: הוצאה-להורג מעוררת חלחלה וזעם ומגבירה רגשות של נקם ושנאה.

רוצחים שהגיעו לשפל המדרגה האנושית סובלים פעמים רבות ממצב נפשי מעורער או מהיסטוריה אישית קשה ומתעללת.

מחקרים אמפיריים מהעולם כולו מראים שהוצאה להורג אינה יוצרת הרתעה ממשית לטווח הארוך ולכן לא משיגה את מטרתה. ולהיפך: הוצאה-להורג מעוררת חלחלה וזעם ומגבירה רגשות של נקם ושנאה

תיאוריות מודרניות מתחום הקרימינולוגיה מצביעות על כך שלא כל האשמה במעשה הנפשע רובצת על הרוצח. כפי שציין אלבר קאמי במסה המפורסמת שלו משנת 1957 "הרהורים על הגיליוטינה" – גם המדינה אשמה ברצח, ולו בעקיפין. מדוע? משום שלמעט מקרים קיצוניים של רוע סוציופתי או מחלת נפש, הרוצח מגיע פעמים רבות לפעולתו מתוך נסיבות סביבתיות שהפכו אותו לחסר אונים ולכזה שאין לו מה להפסיד.

ובאשר למחבלים: מחקר ישראלי משנת 2010, שפורסם בכתב העת "טרור ואלימות פוליטית", ניתח נתונים אישיים של קבוצת מחבלים שנכלאו בישראל. המסקנה הייתה שמדובר באנשים המאופיינים במבנה אישיות נמוך הנתון למניפולציות.

מי שמפעיל את מחבלי השטח ניחן מן הסתם ברמה גבוהה יותר של אישיות, אך אז המניע הוא אידיאולוגי ונובע ממאבק לאומי נמשך, מטענות המעוגנות בנכבה, בקיפוח זכויות, בנישול ובדיכוי נמשכים. זה כמובן לא מצדיק בשום אופן מעשי טרור. מעשי הטרור הם נפשעים, אך אין פירוש הדבר שהם מכשירים תגובה של עונש מוות, אשר מצידו צפוי להפוך מחבל לשהיד.

לא שמחבלים זכאים לרחמים. מעשי השבעה באוקטובר היו שטניים והם רודפים ומהדהדים. מי שזקוק לחמלה הם אנחנו: שלא נבחר בפתרון אלים ומתלהם; שלא נדרדר את החברה מן הבחינה המוסרית; שלא נרדוף אחר נקם חסר תוחלת; שלא נהפוך בעצמנו לרוצחים.

לא שמחבלים זכאים לרחמים. מעשי ה-7/10 היו שטניים. מי שזקוק לחמלה הם אנו: שלא נבחר בפתרון אלים ומתלהם; שלא נדרדר מוסרית את החברה; שלא נרדוף אחר נקם חסר תוחלת; שלא נהפוך בעצמנו לרוצחים

סופוקולס היווני החכם, במחזה הידוע אנטיגונה, לימד אותנו שאסור להסכים עם צו של השלטון שנוגד את המוסר האלוהי. שם דובר במלך קריאון שאסר לקבור את פולינקס, משום שהיה בוגד שהביא מלחמה על עמו. למרות בגידתו וההרס הנורא שהביא, גם הוא זכאי לקבורה כבן-אנוש ואין להשליך את גופתו למאכל הכלבים.

אנשים הבינו כבר בעת העתיקה שישנן מושכלות יסוד של כבוד אנושי שאנו רוצים וצריכים לשמור עליהן כדי להגן על עצמינו; לא משום כבודם של רוצחים, אלא משום הכבוד שלנו כבני-אדם, שנשמור על תגובה אנושית ונימנע מאכזריות שכולה נקם.

הרי השבעה באוקטובר הוא בבחינת לא-יעלה-על-הדעת, ובכל זאת איננו סוקלים את המחבלים בכיכר העיר. ברור, משום שעינויים וסקילה הם בלתי מוסריים בעליל, ומי שעושה אותם צפוי לפגוע בנפשו שלו, באופייה הנורמטיבי של החברה, בשפיות תגובותיה, באמון הציבור במוסדות השלטון.  

השאיפה לנקם היא שורש הרע. פגעו בנו, אז אנחנו רוצים להחזיר, ולא נשקוט עד שנמצה את כל האמצעים העומדים לרשותנו. אך מלחמות אינן פותרות בעיות. הן מחמירות בעיות. הן מרחיבות את מעגל האיבה, זורות הרס בגוף וברכוש, מקימות מעגל אינסופי של נקמה.

בטרילוגיה המפורסמת אורסטיאה של אייסכלוס, המלך אגממנון הקריב את בתו בחושבו שכך ישכך את זעם האלים; אשתו רצחה אותו כנקמה על רצח הבת; בנם רצח את אמו כדי לנקום את נקמת אביו; ועתה אלות הנקם רודפות אחרי הבן. הרעיון הוא שכל מעשה נקמה יוצר זעם עיוור ומניע לנקמה נוספת, במעגל שאין לו סוף. מה ששבר את המעגל שם הוא הקמת בית משפט, שהפעיל שיקול דעת לאכיפה מידתית של המשפט הציבורי.

המלך אגממנון הקריב את בתו כדי לשכך את זעם האלים; אשתו רצחה אותו כנקמה על רציח הבת; בנם רצח את אמו כדי לנקום את רצח אביו, ואלות הנקם רודפות אחרי הבן. כל מעשה נקמה מניע לנקמה נוספת

גם אנחנו, כאן ועתה, ראוי שנימנע מיוהרה מעוורת, כביכול אנחנו כל יכולים. אנחנו לא אלוהים. אל לנו לכרות חיי אדם. 

מהו אם כן הפתרון? הפתרון אינו יכול להימצא בהפעלה של עוד כוח ועוד כוח. הפתרון חייב להיות מדיני. המחבלים יישארו מאחורי סורג ובריח במאסרי עולם. בד בבד, אין מנוס אלא מלהכיר בעם הפלסטיני, לאפשר לו את זכותו לעצמאות מדינית (כפי שהעם היהודי זכאי לזכות זו), לקבוע גבולות ולכונן הסדרים של שלום במשא ומתן. זה קשה. זה אפשרי.

ד"ר איריס סורוקר היא שופטת בדימוס, מנהלת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במסלול האקדמי המכללה למינהל.