חוק עונש מוות למחבלים פלסטינים הוא חוק בלתי מוסרי בעליל, ויש לסרב לפעול לפיו. אמנם, ענישת מוות למחבלים אינה בבחינת רעיון חדש. זהו רעיון שכבר נבחן בעבר בארץ, ונפסל. הוא נפסל, בראש ובראשונה משום שעונש מוות אינו מהווה מהלך אפקטיבי, לא למחבלים ולא לרוצחים על דרך הכלל.
מחקרים אמפיריים מהעולם כולו מראים שהוצאה להורג אינה יוצרת הרתעה ממשית לטווח הארוך ולכן לא משיגה את מטרתה. ולהיפך: הוצאה-להורג מעוררת חלחלה וזעם ומגבירה רגשות של נקם ושנאה.
רוצחים שהגיעו לשפל המדרגה האנושית סובלים פעמים רבות ממצב נפשי מעורער או מהיסטוריה אישית קשה ומתעללת.
מחקרים אמפיריים מהעולם כולו מראים שהוצאה להורג אינה יוצרת הרתעה ממשית לטווח הארוך ולכן לא משיגה את מטרתה. ולהיפך: הוצאה-להורג מעוררת חלחלה וזעם ומגבירה רגשות של נקם ושנאה
תיאוריות מודרניות מתחום הקרימינולוגיה מצביעות על כך שלא כל האשמה במעשה הנפשע רובצת על הרוצח. כפי שציין אלבר קאמי במסה המפורסמת שלו משנת 1957 "הרהורים על הגיליוטינה" – גם המדינה אשמה ברצח, ולו בעקיפין. מדוע? משום שלמעט מקרים קיצוניים של רוע סוציופתי או מחלת נפש, הרוצח מגיע פעמים רבות לפעולתו מתוך נסיבות סביבתיות שהפכו אותו לחסר אונים ולכזה שאין לו מה להפסיד.
ובאשר למחבלים: מחקר ישראלי משנת 2010, שפורסם בכתב העת "טרור ואלימות פוליטית", ניתח נתונים אישיים של קבוצת מחבלים שנכלאו בישראל. המסקנה הייתה שמדובר באנשים המאופיינים במבנה אישיות נמוך הנתון למניפולציות.
מי שמפעיל את מחבלי השטח ניחן מן הסתם ברמה גבוהה יותר של אישיות, אך אז המניע הוא אידיאולוגי ונובע ממאבק לאומי נמשך, מטענות המעוגנות בנכבה, בקיפוח זכויות, בנישול ובדיכוי נמשכים. זה כמובן לא מצדיק בשום אופן מעשי טרור. מעשי הטרור הם נפשעים, אך אין פירוש הדבר שהם מכשירים תגובה של עונש מוות, אשר מצידו צפוי להפוך מחבל לשהיד.
לא שמחבלים זכאים לרחמים. מעשי השבעה באוקטובר היו שטניים והם רודפים ומהדהדים. מי שזקוק לחמלה הם אנחנו: שלא נבחר בפתרון אלים ומתלהם; שלא נדרדר את החברה מן הבחינה המוסרית; שלא נרדוף אחר נקם חסר תוחלת; שלא נהפוך בעצמנו לרוצחים.
לא שמחבלים זכאים לרחמים. מעשי ה-7/10 היו שטניים. מי שזקוק לחמלה הם אנו: שלא נבחר בפתרון אלים ומתלהם; שלא נדרדר מוסרית את החברה; שלא נרדוף אחר נקם חסר תוחלת; שלא נהפוך בעצמנו לרוצחים
סופוקולס היווני החכם, במחזה הידוע אנטיגונה, לימד אותנו שאסור להסכים עם צו של השלטון שנוגד את המוסר האלוהי. שם דובר במלך קריאון שאסר לקבור את פולינקס, משום שהיה בוגד שהביא מלחמה על עמו. למרות בגידתו וההרס הנורא שהביא, גם הוא זכאי לקבורה כבן-אנוש ואין להשליך את גופתו למאכל הכלבים.
אנשים הבינו כבר בעת העתיקה שישנן מושכלות יסוד של כבוד אנושי שאנו רוצים וצריכים לשמור עליהן כדי להגן על עצמינו; לא משום כבודם של רוצחים, אלא משום הכבוד שלנו כבני-אדם, שנשמור על תגובה אנושית ונימנע מאכזריות שכולה נקם.
הרי השבעה באוקטובר הוא בבחינת לא-יעלה-על-הדעת, ובכל זאת איננו סוקלים את המחבלים בכיכר העיר. ברור, משום שעינויים וסקילה הם בלתי מוסריים בעליל, ומי שעושה אותם צפוי לפגוע בנפשו שלו, באופייה הנורמטיבי של החברה, בשפיות תגובותיה, באמון הציבור במוסדות השלטון.
השאיפה לנקם היא שורש הרע. פגעו בנו, אז אנחנו רוצים להחזיר, ולא נשקוט עד שנמצה את כל האמצעים העומדים לרשותנו. אך מלחמות אינן פותרות בעיות. הן מחמירות בעיות. הן מרחיבות את מעגל האיבה, זורות הרס בגוף וברכוש, מקימות מעגל אינסופי של נקמה.
בטרילוגיה המפורסמת אורסטיאה של אייסכלוס, המלך אגממנון הקריב את בתו בחושבו שכך ישכך את זעם האלים; אשתו רצחה אותו כנקמה על רצח הבת; בנם רצח את אמו כדי לנקום את נקמת אביו; ועתה אלות הנקם רודפות אחרי הבן. הרעיון הוא שכל מעשה נקמה יוצר זעם עיוור ומניע לנקמה נוספת, במעגל שאין לו סוף. מה ששבר את המעגל שם הוא הקמת בית משפט, שהפעיל שיקול דעת לאכיפה מידתית של המשפט הציבורי.
המלך אגממנון הקריב את בתו כדי לשכך את זעם האלים; אשתו רצחה אותו כנקמה על רציח הבת; בנם רצח את אמו כדי לנקום את רצח אביו, ואלות הנקם רודפות אחרי הבן. כל מעשה נקמה מניע לנקמה נוספת
גם אנחנו, כאן ועתה, ראוי שנימנע מיוהרה מעוורת, כביכול אנחנו כל יכולים. אנחנו לא אלוהים. אל לנו לכרות חיי אדם.
מהו אם כן הפתרון? הפתרון אינו יכול להימצא בהפעלה של עוד כוח ועוד כוח. הפתרון חייב להיות מדיני. המחבלים יישארו מאחורי סורג ובריח במאסרי עולם. בד בבד, אין מנוס אלא מלהכיר בעם הפלסטיני, לאפשר לו את זכותו לעצמאות מדינית (כפי שהעם היהודי זכאי לזכות זו), לקבוע גבולות ולכונן הסדרים של שלום במשא ומתן. זה קשה. זה אפשרי.
ד"ר איריס סורוקר היא שופטת בדימוס, מנהלת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במסלול האקדמי המכללה למינהל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוספר בראשית לאחר רצח הבל : "שופך דם האדם -באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם" צלמו האלוקי של האדם חולל על ידי שופך הדם ולכן דמו ישפך . ועוד יותר !!! שופך הדם איבד את צלם האלוקים שבו . ולכן דמו ישפך
הטענה שעונש המוות הוא חמור באופן בלתי רגיל, ולכן איננו בסמכותנו כבני אדם, היא טענה שגויה – משני הצדדים במקביל. עונש המוות אינו חמור יותר מאשר, למשל, שלושה מאסרי עולם. יתירה מזו: במידה מסויימת מאסר עולם הוא עונש אכזרי בהרבה, משום שהוא כולל התעללות קשה. אנחנו כופים על אדם לשבת בתא קטן וצפוף לשארית חייו, ולצפות בטלויזיה בעיניים ריקות במשך 20 שעות ביממה. ללא חברים, משפחה, קריירה, או סיבה לחיות. זו התעללות שלא תאומן. עונש מוות מהיר הוא הרבה יותר רחום ויותר אנושי, הן כלפי הנידון והן כלפי משפחתו.
יש שיגידו: ולמרות זאת, אנחנו כבני אדם עשויים לעשות טעויות, ולכן לא נוכל לגזור דין מוות. התשובה פשוטה: ואם היינו גוזרים עליו מאסר עולם והתגלה שזו טעות. האם נוכל להחזיר לאדם 20 שנה מחייו? האם נוכל להחזיר לו את עלומיו? האם נוכל להשכיח ממנו את הזיכרונות, ההשפלות, הרגשות שחווה בכלא? האם אנחנו אלוהים, שנגזול מאדם חצי מימי חלדו? ולמרות זאת, אנו נוטלים לעצמנו את החרות להטיל על אדם עונשים נוראיים. אין שום דבר בעונש המוות שהוא חריג ביחס לעונשים אחרים.
עניין נוסף שיש לדון בו הוא ההשפעה המוסרית עלינו, על מבצעי גזר הדין. דהיינו: אמנם הנידון ראוי לעונש מוות, אבל אנחנו כבני אדם מוסריים לא מוכנים לבצע גזר דין כזה. זוהי פשוט פסדו-מוסריות, שנועדה לכסות על נפש רכה מדי. מי שמרחם על מחבל, הוא בעצם מתאכזר לקורבנותיו. ומי שנפשו רכה מדי, הוא אינו מתאים לתפקיד שופט. המוסריות עצמה מחייבת את הריגתו של האיש. אם כי חשוב לומר שגזר הדין יבוצע באופן מהיר וחלק, ולא בסקילה או תלייה פומבית, משום שאיננו רוצים לראות בסבלו של האיש. לא עבורו – אלא עבורנו.
טענה נוספת מגיעה מהמחוזות הפרקטיים. דהיינו, האם עונש מוות הוא בכלל יעיל? זו שאלה מצויינת. בעבר האמינו שלא. כיום הדברים השתנו. להבנתי השבכ דווקא תומך כעת בעונש מוות – תחת תנאים מסויימים – ומסיבות פרקטיות. מוטב שנניח דברים אלו למומחים שמבינים את המציאות טוב יותר מאיתנו. טענה נוספת וחשובה, שלא הוזכרה בכתבה, היא היותו של האדם יצור אנושי בעל "צלם אלוהים". וכאן אכתוב בקצרה שאמנם כל אדם נולד עם צלם אלוהים, אבל בהחלט ניתן לומר שיש בני אדם שהרסו בעצמם את צלם האלוהים שלהם. למשל, חלק מהנוחבות. למשל רוצחי משפחת פוגל. בעיניי יש להתייחס אליהם כחיות ובהמות גם מבחינה משפטית. אלו לא בני אדם כלל. אז איפה בדיוק עובר הקו? אני לא יודע. אבל אני כן יודע – וגם אתם יודעים היטב – מי נמצא עמוק מעברו השני.
כעת נגיד כמה מילים על נקם. נקמה היא הבסיס לחברה אנושית ולמשפט בכלל. התחושה ש"אין דין ואין דיין" מובילה ישירות להתפרקות חברות אנושיות. בסופו של דבר מי שעומד מאחורי העונש הוא לא השופט אלא החברה כולה. ובמצב הנוכחי, החברה הישראלית דורשת עונש מוות. זו דרישה כוללת שמגיעה מכל שכבות העם. בסופו של דבר מי שקובע את הסוציולוגיה הוא העם, ומי שקובע את המשפט הוא הסוציולוגיה.
נסיים בפלסטינים: עצם העובדה שהוזכרו כאן הבלים כדוגמת משא ומתן והסכמי שלום, אומרת דרשני. המחבלים הפלסטינים לא אונסים ורוצחים בגלל כיבוש או הסכמי שלום. הם עושים זאת בגלל חינוך עמוק מאוד לדה-הומניזציה כלפי יהודים. אלו אנשים אידיאולוגיים מאוד, שמאמינים באמת ובתמים בזכותם לאנוס יהודיות כשלל מלחמה, ולהשתלט על העולם בשם האיסלאם. וכאן אנחנו מגלים סיבה נוספת לעונש מוות: יש אנשים עלי אדמות שהם מקולקלים לחלוטין, ואינם ברי שיקום. אין לנו אפילו את הציפייה שיבינו בעתיד את חומרת מעשיהם. אנשים כאלו יש להוציא להורג – לא רק עבור החברה אלא גם עבורם. כי עם כל הצער, זו הדרך היחידה להגן עליהם מפני עצמם.