הכותרת ותמונת ההדמייה הקורצת שפורסמו במוסף "דה מארקר" בשבוע שעבר גרמו לי לחשוב שנכנסתי למכונת הזמן ויצאתי בשנות ה-80'. בקרוב, התבשרו הקוראים, תתחיל מכירת החלקות ביישוב החדש גבעות עדן. לא רחוק מבית שמש, בלב האיזור המיוער ועתיר הגבעות הירוקות שכבר זכה לכינוי "הפרובאנס הישראלי", יקום יישוב שימנה לפחות 450 בתים, רובם המכריע צמודי קרקע ורחבי ידיים (150-180 מ"ר שטח בנוי).

זה התחיל כיוזמה להקמת יישוב של אחוזות ליהודים אמריקאים אמידים, ויסתיים, כנראה, כסתם יישוב פרברי יוקרתי עם המון נוף ושלוש מכוניות לכל משק בית.

כאילו מדינת ישראל לא החליטה כבר מזמן (בתכנית המתאר הארצית 35 שאושרה על ידי הממשלה ב-2005) שאין מקום להקמת יישובים חדשים, ושצריך לשים סוף לפירבור ולבנות רק בתוך הערים או בצמוד להן.

כאילו לא ברור כשמש לכל הגורמים הרלבנטיים שיישוב חדש כזה תורם לחיסול מעט השטחים הפתוחים והירוקים שעוד נותרו כאן, שהחיבור שלו לתשתיות מצריך השקעה אדירה בגלל המרחק הניכר מכל יישוב קיים, ומנציח את קללת התחבורה והפקקים שישראל שקועה בה עד צוואר.

הרי אותם בעלי אמצעים שירכשו בית מהודר בגבעות עדן, יגלו בתוך זמן קצר שהם תקועים שעות על הכביש בניסיון להגיע לעבודה, ללימודים או לכל צורך אחר, ושאי אפשר לספק שירותי תחבורה ציבורית ראויים לכל נקודת יישוב מרוחקת.

מפת ישראל מלאה באסונות תכנוניים כאלה, שהפכו לאסונות תחבורתיים, סביבתיים וחברתיים, אבל בכל פעם שהנושא עולה לדיון מסבירים לנו שאלה חטאי העבר, שהלקחים הופקו ושהתכנון של היום והבנייה של מחר ייראו אחרת לגמרי.

אבל מתברר שהעבר עוד לפנינו: הרעיון להקמת גבעות עדן התחיל אי שם בשנות ה-80' בתור גירסה מקומית של בברלי הילס, אושר לפני 20 שנה וקורם עור וגידים ברגעים אלה ממש. את השלכות הטמטום הזה ניאלץ לספוג כמה דורות קדימה.

אותם בעלי אמצעים שירכשו בית מהודר בגבעות עדן, יגלו בתוך זמן קצר שהם תקועים שעות על הכביש בניסיון להגיע לעבודה, ושאי אפשר לספק שירותי תחבורה ציבורית ראויים לכל נקודת יישוב מרוחקת

האירוניה היא, שבמרחק 2-3 עמודים באותו מוסף התראיין ראש העירייה הצעיר של ראשון לציון, רז קינסטליך, שסיפר על הקטסטרופה התחבורתית שמתרגשת על עירו. "המצב הזוי", הוא אמר, "איך המדינה מתכננת שכונות שלמות בלי תחנת אוטובוס אחת?" אז מתברר שלא רק שכונות היא מתכננת ובונה ככה, גם יישובים שלמים.

הסיפור המקומם והמדכדך על יישוב הוילות בלב הטבע היה רק הסיפתח לשבוע שבו העיוורון הישראלי קיבל תוקף רשמי.

דו"ח "מצב הטבע" שפורסם על ידי המארג (התוכנית הלאומית להערכת מצב הטבע בישראל, שפועלת במסגרת מוזיאון הטבע ואוניברסיטת תל אביב) קבע כי בשלוש השנים האחרונות שטחים פתוחים וטבעיים בסדר הגודל של תל אביב כוסו בבטון והפכו לאיזורים בנויים.

זו תוצאה של ראייה שהיא גם קצרת טווח – הרי בקצב הזה בעתיד נמצא את עצמנו חיים על שטיח בטון שישתרע מדן ועד אילת – וגם צרה: כשבוחנים את תוכניות הבנייה במבט נקודתי ומנותק מהקשר רחב, הצורך בפיתוח נראה דחוף וחשוב יותר משמירה על עוד מובלעת טבע קטנה. אבל כשמחברים את כל הנקודות האלה מקבלים תמונה מבהילה, שבה אנחנו מבשלים לעצמנו עתיד בלתי נסבל.

דו"ח "מצב הטבע" שפורסם על ידי המארג קבע כי בשלוש השנים האחרונות שטחים פתוחים וטבעיים בסדר הגודל של תל אביב כוסו בבטון והפכו לאיזורים בנויים

אם כשהתוכניות הראשונות להקמת גבעות עדן עלו על השולחן עוד לא היתה מודעות להשלכות, היום כבר אי אפשר להשתמש בתירוץ הזה, ועדיין ממשיכות להתקבל ולהתממש תוכניות בנייה אוויליות שנדמה שבדיוק בשבילן המציאו את הביטוי 'בכייה לדורות'.

ורק כדי להמחיש את הכישלון הישראלי בתכנון לטווח ארוך, אפשר לציין שהתקצוב לתכנית המארג לא נמצא בבסיס התקציב. התוצאה – גם הכלי החשוב הזה לניטור מצב הטבע בישראל נתון לגחמות פוליטיות ולחצים רגעיים, בדיוק כמו תוכניות הבנייה שמעלימות את הטבע במהירות.