הבשורה המתוקה של ההגמוניה

בשנותיו הרבות של שלטון הליכוד, יחסי אשכנזים-מזרחים הם נושא רגיש, בלשון המעטה, שככל הנראה אין מי שמזוהה איתו יותר מאשר אבישי בן חיים. מבחינת בן חיים, הליכוד מייצג את מה שהוא קורא לו "ישראל השנייה" אל מול "ישראל הראשונה", שמזוהה עם דעות שמאלניות ועם אשכנזיוּת. לשיטתו, למרות שהליכוד בשלטון הרבה שנים, הוא לא באמת בשלטון, כי מי ששולטת היא ההגמוניה.

הרבה מילים נכתבו על הכשלים בתאוריה של בן חיים. אני רוצה להציע גישה אחרת. במקום להתווכח עם בן חיים, בואו נראה לאן נגיע אם נקבל את הטענות שלו במלואן.

אם כך, נקודת המוצא שלנו תהיה שישראל נשלטת על ידי הגמוניה, החולשת על כל תחומי החיים. ההגמוניה מבוססת על המסורת של הדמוקרטיה הליברלית – מסורת אשכנזית מערבית. היא מתאפיינת בנוקשות: החוקים הם ברורים, יש דרך נכונה ולא נכונה לעשות דברים. בכך, טוען בן חיים, היא שונה מהמסורתיות המתפשרת, הגמישה, שמחפשת הכלה ושלום בית קודם כל.

נקודת המוצא בדיון תהיה שישראל נשלטת על ידי הגמוניה. היא מתאפיינת בנוקשות ובחוקים ברורים, ובכך, לפי אבישי בן חיים, היא שונה מהמסורתיות המתפשרת, הגמישה, שמחפשת הכלה ושלום בית

אצל בן חיים, הצדדים מתוארים בתור "ההגמוניה הדכאנית" מול "המסורתיות המתוקה". אך בניכוי הטרמינולוגיה החד-צדדית הזו, האם ההגמוניה אכן כל כך נוראית?

בפתח הדבר של "דחק" כרך א', כתב העורך, יהודה ויזן: "הרדיקליזם האמיתי הוא השמרנות". הוא אינו מדבר על שמרנות פוליטית, אלא על כבוד עמוק למסורת הספרותית המערבית. הטענה שלו תקפה לא פחות למסורת הפוליטית. השמרנות היא הרצון לשמר ולחזק את המסורת, ערכיה וכלליה. "אין זה נכון להפר את הכללים בטרם למדת כיצד לציית להם", מצטט ויזן את ת.ס. אליוט.

אך המסורת והכללים מוקעים, אומר ויזן, "בשמם של קלילות נעימה כלשהי ושלום-בית מדומה המושתת על סלחנות, אפליה מתקנת והיעדר קריטריון". זה מה שהוא מכנה "המחשבה הליברלית הרופסת", שמנסה לקלוע לדעת הקהל על חשבון המקצועיות.

מהבחינה הזו, המסורתיות נוסח בן חיים היא אנטי-שמרנית במובהק.

*  *  *

אנשים המזוהים עם המסורתיות של בן חיים אינם רוצים "ללמוד כיצד לציית לכללים". הם בזים להגמוניה וכועסים עליה. הם מתנגדים לכך שייכפה עליהם ללמוד את כלליה של ההגמוניה דווקא, ולא של מסורת אחרת, או להמציא את הכללים בעצמם – הרי הם הרוב.

אך כאן נוצר מתח, שנובע מאופייה הגמיש של המסורתיות. כאשר הציבור המודר יוצא נגד ההגמוניה, הוא אינו עושה זאת תוך הצבת מסורת חלופית שקולה. לעיתים קרובות הוא עושה זאת תוך התעלמות מיתרונותיה של המסורת ומשיטותיה.

נוצר מתח, שנובע מאופייה הגמיש של המסורתיות. כשהציבור המודר יוצא נגד ההגמוניה, הוא לא מציב מסורת חלופית שקולה. לעיתים קרובות הוא עושה זאת תוך התעלמות מיתרונות המסורת ושיטותיה

למתח הזה יש ביטוי ברור בעולם המשפט, והוא משפט בנימין נתניהו. "ההגמוניה" תגיד: "נתניהו נאשם בפלילים". "המסורתיות" של בן חיים תגיד: "רדיפה פוליטית". השאלה החשובה לענייננו אינה מהי האמת אלא איך מבררים אותה.

מבחינת חוקי ההגמוניה, לנתניהו עומדת חזקת החפות, ובית המשפט ייתן את ההכרעה הסופית. אך עבור בן חיים ודומיו, מערכת אכיפת החוק והמשפט כולה כבר חשודה מראש בשייכותה להגמוניה, החל מההחלטה לפתוח בתיק ואולי אף עד פסק הדין ואחריו.

אם כך, כיצד ניתן לשיטתם לדעת אם אדם אשם או לא? ניתן לצפות זאת לפי התייחסותו של בן חיים לפרשות אחרות שמערבות אנשי ליכוד.

ביחס לתחקיר "היהלומים" של מירי רגב, בן חיים טען שזהו תחקיר "אנטי-מזרחי", ואז הודה שהוא לא צפה בו. הוא אמר שלדבר על מאי גולן כעל עבריינית זה "אלימות לגאלית" ו"אדנות" שנובעת מ"שיכרון כוח", ואז הודה שהוא לא יודע במה היא מואשמת. קשה שלא להסיק שהוא שולל מראש את האפשרות להאשים את נציגי הליכוד במשהו, בשל שיוכם הפוליטי.

זו לא אלטרנטיבה למערכת המשפט, זה ביטולה.

כך גם בעולם התקשורת. אל מול הערוצים "ההגמוניים" הוקם ערוץ 14, שמזוהה עם הליכוד ועם נתניהו, ושלאחרונה בן חיים עצמו הצטרף אליו כפרשן. אלא מה, מתברר שזהו ערוץ שמפר באופן שיטתי סטנדרטים עיתונאיים בסיסיים, הרבה יותר מכל ערוץ אחר.

בפוליטיקה, התנערות מההגמוניה הפכה לנורמה בממשלה הנוכחית, והאלטרנטיבות שהיא מציעה דלות או לא קיימות. מהסירוב להקים ועדות חקירה ממלכתיות, הניסיונות להכפיף גופים עצמאיים לממשלה מבלי להחליף את מנגנוני הבקרה והאיזון, ועד תיוגם של אנשי מקצוע כ"דיפ סטייט", והחלפתם במקורבים.

"ישראל השנייה" של בן חיים אינה מציעה אלטרנטיבה לסטנדרטים עיתונאיים, לעבודתה של מערכת המשפט ולעבודה המקצועית במשרדי ממשלה. הגישה האנטי-שמרנית שהם מציעים היא שהכול צריך להתיישר לפי "דעת הקהל", הרדודה בהכרח. 

"ישראל השנייה" של בן חיים לא מציעה אלטרנטיבה לסטנדרטים עיתונאיים, למערכת המשפט ולעבודה המקצועית במשרדי ממשלה. הגישה האנטי-שמרנית שלהם היא שהכול צריך להתיישר לפי "דעת הקהל"

לכן, כאשר הכללים היחידים בנמצא הם "של ההגמוניה", שאותם הם פוסלים ומסרבים ללמוד, הם למעשה שוללים את עצם קיומם של כללים משותפים כלשהם, זולת הנאמנות לשלטון.

*  *  *

הכאב המרכזי שעליו נשענת התאוריה של בן חיים ושמצדיק אותה (לפחות רגשית) הוא סוגיית הקיפוח. הדרה שיטתית, בין אם בכוונה, במזיד או בתמימות מוחלטת ("הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה"), ראויה להרבה יותר מאשר סיסמאות חלולות, שלעתים קרובות מדי נאמרות מפי פוליטיקאים שתלויים לפרנסתם בקיומה של אותה הדרה.

יש למגר את ההדרה בכל דרך אפשרית, ובמהרה. אך אין זה אומר שצריך לשפוך את התינוק עם מי האמבט. ההגמוניה אינה רק ההדרה שהיא עלולה ליצור, במכוון או לא, בדיוק כמו שהמסורתיות בוודאי אינה רק (ואני עדין פה מאוד) מה שבן חיים טוען שהיא: תנועה של פיוס, מתינות ואחדות הארץ.

למעשה, כפי שבן חיים עושה אידאליזציה של המסורתיות, אפשר וכדאי לעשות אידאליזציה דומה להגמוניה. רצוי וראוי להתעכב על מה שאכנה "הבשורה המתוקה של ההגמוניה".

ההגמוניה מציעה את בשורת הידע, המקצוענות והמסורת המערבית. ההגמוניה גורסת שיש אמת מקצועית ואובייקטיבית, ושיש שיטות מוכחות להגיע אליה. היא מציעה סטנדרטים משפטיים, עיתונאיים, אקדמיים ועוד, שאינם פרסונליים ושאינם כפופים לצורך פוליטי או לרגישות חברתית כזו או אחרת. היא מציעה שיטות שפותחו על ידי אנשי מקצוע, נוסו ונבחנו, וממשיכות להשתפר כל הזמן.

כפי שבן חיים עושה אידאליזציה של המסורתיות כתנועה של פיוס, מתינות ואחדות הארץ, אפשר וכדאי לעשות אידאליזציה דומה להגמוניה. רצוי וראוי להתעכב על מה שאכנה "הבשורה המתוקה של ההגמוניה"

ההגמוניה, כפי שאפשר לראות בבירור במערכת הפוליטית בישראל, אינה ממליכה מלכים ואינה פוטרת אף אדם מביקורת. ואילו המסורתיות? היא מעמידה נבחרים בלתי ניתנים להחלפה, ממסמסת ועדות חקירה, מסרבת להכיר באחריות או באשמה, מנפנפת חוות דעת מקצועיות (התנינים ש"יאבטחו" את כלא קציעות הם הדוגמה הגרוטסקית האחרונה), וכתוצאה מכול אלה: מסרבת ללמוד ומסרבת להשתפר.

ניתן לראות כיצד המסורתיות, כפי שבן חיים מתאר אותה, עשויה למנוע מהציבור שלה ליהנות מהבשורה המתוקה של ההגמוניה. תרבות שבה סטנדרטים מקצועיים קשיחים נחשבים פחות מאשר זהות ושייכות פוליטית, היא כזו שלא רואה בעין יפה את מי שמקבל על עצמו את עולהּ של ההגמוניה, ולומד את כלליה. אנשים כאלה ייתפסו כמשתכנזים במקרה הטוב או משת"פים במקרה הרע. זו ההגמוניה המסורתית שמגינה על עצמה. אבל חבל לכעוס עליה. היא הרי לא מודעת להגמוניותה. 

*  *  *

תאוריית "ישראל השנייה" מציעה להילחם בהגמוניה לא על ידי שיפור הסטנדרטים והנורמות המקצועיות שעליהם מבוססת המדינה (ושמקורם במסורת המערבית), אלא על ידי ביטולם.

מתוך עלבון (שבהחלט יכול להיות מוצדק כשלעצמו), הם מסרבים "ללמוד את הכללים" ומעדיפים "שלום בית", שמוותר על כל קריטריון של מקצועיות לטובת הכרעת הרוב.

המשמעות בפועל היא ויתור על יסודותיה של הדמוקרטיה הליברלית.

תיאוריית "ישראל השנייה" מציעה להילחם בהגמוניה לא על ידי שיפור הסטנדרטים והנורמות המקצועיות שעליהם מבוססת המדינה אלא על ידי ביטולם. המשמעות היא ויתור על יסודות הדמוקרטיה הליברלית

הבשורה המתוקה של ההגמוניה אינה נקנית בקלות. צריך, כאמור, ללמוד לציית לכללים, ולפעמים זו עבודה קשה (ומתגמלת ומספקת). אך ההבטחה הגדולה היא שיום אחד, אחרי שלמדת היטב כיצד לציית לכללים, אפשר גם להפר ולשפר אותם – לטובת ישראל השנייה, לטובת ההגמוניה, ולטובת המדינה כולה.

דותן רייס הוא בעל תואר ראשון במדעי המחשב וקוגניציה ותואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות. גר בתל אביב, עובד כמתכנת.