סקרי המנדטים המוצגים כמעט מדי ערב בטלוויזיה מספקים תמונה חלקית בלבד. הם שואלים את הציבור למי היה מצביע אילו הבחירות נערכו היום, מתרגמים את התשובות למנדטים ומציגים את התוצאה כאילו הדרך מן התשובה לסוקר ועד הפתק בקלפי כבר סלולה.
אלא שבחירות אינן מוכרעות רק לפי מספר התומכים בכל מפלגה. הן מוכרעות גם לפי השאלה מי מהם אכן יגיע לקלפי. את המרכיב הזה קשה הרבה יותר למדוד, ולעיתים הוא עשוי לשנות את התוצאה שהסקרים מבטיחים לכאורה.
ביולי 2016 הזהיר הבמאי מייקל מור את חבריו במחנה הליברלי שדונלד טראמפ עומד לנצח בבחירות. מור, מתנגד חריף של טראמפ, הבחין בפער בין תמיכה במועמד לבין הנחישות להביא לניצחונו.
אלא שבחירות לא מוכרעות רק לפי מספר התומכים בכל מפלגה, אלא גם לפי השאלה מי מהם אכן יגיע לקלפי. את המרכיב הזה קשה בהרבה למדוד, ולעיתים הוא עשוי לשנות את התוצאה שהסקרים מבטיחים לכאורה
אצל חלק מתומכי הילרי קלינטון הוא ראה נכונות להצביע. בקרב תומכי טראמפ הוא זיהה זעם והתלהבות שחיפשו מוצא פוליטי. האבחנה שלו לא החליפה סקר, אך היא הצביעה על מה שסקרים מתקשים לקלוט: עוצמת המוטיבציה של הבוחרים והסיכוי שתשרוד עד יום הבחירות.
אפשר לתאר את שני המרכיבים הנדרשים להשתתפות פוליטית כ"ניצוץ" וכ"דבק". הניצוץ הוא הרגע שבו המציאות מפסיקה להיות דבר שאפשר להשלים עמו. הוא יכול להתעורר מתוך כעס, תחושת עוול, פחד מן העתיד או תקווה שנפתחה אפשרות חדשה. בפוליטיקה הישראלית לא חסרים חומרי בעירה. משברים, אובדן אמון ומחלוקות עמוקות מעוררים רצון בשינוי. אבל עוצמת הרגש אינה מלמדת בהכרח אם הוא יתורגם להצבעה, לאיזו הצבעה, וכמה זמן הוא יחזיק מעמד.
כעס יכול להוציא אנשים לרחוב, אך הוא יכול גם להשאיר אותם בבית ביום הבחירות. מי שמשוכנע שהמערכת חסומה ושכל המנהיגים יאכזבו עלול להסיק שאין טעם להתאמץ. אפילו השתתפות קבועה במחאה אינה מבטיחה הצבעה. אדם יכול לצעוד בקפלן שבוע אחר שבוע ובה בעת לראות בקלפי טקס חסר השפעה. לכן דרוש גם הדבק: ההכרה שלכל אדם יש חלק במאמץ המשותף, ושעליו להשתתף גם אם אינו נלהב ממועמד מסוים ואינו מסכים עם כל עמדותיה של המפלגה שבה יבחר.
הדבק הופך רצון רגעי למחויבות. הוא מאפשר לבוחר לומר: אני מאוכזב, החלופה אינה מושלמת, ובכל זאת עליי להגיע לקלפי. הוא גם מחבר בין אנשים שאינם מסכימים על הכול. בלעדיו, ציבור כועס ומעורב עלול להתפזר ברגע שבו ההתלהבות נחלשת. ההבחנה הזאת חשובה במיוחד כאשר מנסים להבין את דפוסי ההצבעה בחברה הערבית בישראל.
הדבק הופך רצון רגעי למחויבות ומאפשר לבוחר לומר: אני מאוכזב, החלופה לא מושלמת אך עליי להגיע לקלפי. הוא גם מחבר בין אנשים שאינם מסכימים על הכול. בלעדיו, ציבור כועס ומעורב עלול להתפזר ברגע שההתלהבות נחלשת.
מחקר שערכנו לאחרונה מספק בסיס אמפירי להבחנה הזאת. בשני סקרים, האחד בקרב אזרחים ערבים והאחר בקרב אזרחים יהודים בישראל, מצאנו כי מי שרוצה לפעול למען הקבוצה שאליה הוא משתייך נוטה יותר להצהיר שיגיע לקלפי. הקשר בין הרצון לפעול לבין הכוונה להצביע עובר דרך תחושת המחויבות, כלומר התחושה שעל האדם לעשות את חלקו.
חשוב לדייק: הסקרים מודדים כוונות, לא הצבעה בפועל. לכן הממצאים אינם מוכיחים שהמחויבות תתורגם להצבעה. המחויבות גם אינה חייבת לנבוע מאמון במוסדות המדינה. אדם יכול לחוש ניכור כלפי השלטון ובכל זאת לראות בהצבעה חובה כלפי הציבור שאליו הוא משתייך. ההיסטוריה של ההצבעה בחברה הערבית ממחישה כיצד מסגרת פוליטית משותפת יכולה לחזק תחושה כזאת.
ב־2015, לאחר שהמפלגות הערביות התאחדו ברשימה המשותפת, הגיע שיעור ההצבעה ביישובים הערביים ל־63.5%. לקראת הבחירות באפריל 2019 התפרקה הרשימה והשיעור צנח ל־49.2%, אף שחוק הלאום, שנחקק פחות משנה קודם לכן, עורר כעס רב. כשהרשימה הוקמה מחדש עלה שיעור ההצבעה ל־59.2% בספטמבר 2019 ולכ־65% במרץ 2020. לאחר פיצול נוסף ב־2021 הוא ירד לכ-45%. אין כאן חוק קבוע: ב־2022 עלה שיעור ההצבעה ל־53% גם בלי איחוד. ובכל זאת, הכעס היה קיים לאורך כל התקופה, בעוד ששיעור ההצבעה השתנה מאוד. אחד המשתנים שהשתנו היה קיומה של מסגרת משותפת שאפשר להתגייס אליה ושעוררה תקווה להשפיע.
רשימה משותפת אינה הדרך היחידה ליצור דבק פוליטי. בסקרים הטלפוניים שאנו עורכים בחברה הערבית, הפשיעה עומדת זה שנתיים בראש דאגות הציבור, בפער עצום מכל נושא אחר. הפחד והכעס מספקים את הניצוץ. הדבק עשוי להיווצר כאשר ההצבעה נתפסת כחובה אזרחית וכדרך לפעול יחד נגד הפשיעה ולדרוש מן השלטון לשאת באחריות. כך יכולה להיווצר מחויבות להשתתף גם כאשר המפלגות אינן מתאחדות. השאלה המכרעת היא אם המצוקה נותרת חוויה משתקת של חוסר אונים, או נעשית בסיס לפעולה פוליטית משותפת.
רשימה משותפת אינה הדרך היחידה לדבק פוליטי בחברה הערבית. בסקרים הפשיעה עומדת זה שנתיים בראש דאגות הציבור. הפחד והכעס מספקים את הניצוץ. הדבק עשוי להיווצר כשההצבעה נתפסת כחובה אזרחית
כאן מתבררת גם מגבלתו של סקר מנדטים. שני משיבים יכולים לנקוב באותה מפלגה, אף שהאחד רואה בהצבעה חובה ואילו תשובתו של האחר מותנית בהתלהבותו ובאמונו ברגע האחרון. בטבלת המנדטים הם נספרים באותו אופן. ביום הבחירות הם עלולים להתנהג אחרת. לכן אותן העדפות מפלגתיות יכולות להניב תוצאות שונות מאוד אם ציבור אחד מתגייס ואחר מתייאש.
הקושי בולט עוד יותר כאשר מופיעה מפלגה חדשה, שאין לה היסטוריית הצבעה שמאפשרת להעריך את יציבות התמיכה בה. סקר יכול למדוד את ההתלהבות שהיא מעוררת ברגע נתון, אך אינו יודע בוודאות אם ההתלהבות תבשיל למחויבות. לצד השאלה למי יצביע הנשאל, ראוי אפוא לבדוק עד כמה חשוב לו להצביע, אם הוא מרגיש אחריות להשתתף ואם הוא מאמין שקולו יכול להשפיע. השאלות הללו מסייעות להבחין בין תמיכה רופפת לבין נכונות ממשית להתגייס.
הסקרים שלנו בחברה הערבית מראים גם מדוע יש להבחין בין תשובות המשתתפים בסקר לבין שיעור ההצבעה הצפוי בציבור כולו. כארבעה מכל חמישה משיבים אומרים שהצביעו בבחירות הקודמות, בעוד שביישובים הערביים הצביעו בבחירות 2022 כ־53% בלבד. הפער אינו מעיד בהכרח על דיווח כוזב. מי שמסכים להשתתף בסקר פוליטי נוטה להיות מעורב יותר בפוליטיקה וגם להצביע יותר ממי שאינו משיב לסקר.
כאשר מתקנים את שיעור המצהירים שיצביעו בבחירות הבאות לפי היחס בין ההצבעה בפועל ב־2022 לבין הדיווח עליה בסקר, מתקבל אומדן של כ־60%. האומדן הזה נשאר יציב למדי משבוע לשבוע. אולם גם תיקון הנשען על העבר עלול להחמיץ שינוי במחויבות בהווה. משום כך אנו בוחנים לצידו את שיעור המשיבים הבטוחים מאוד שיצביעו, העומד כיום על כ־76%. זהו מדד לעוצמת הכוונה בקרב המשיבים, ולא תחזית ישירה לשיעור ההצבעה בכלל החברה הערבית.
מגבלת סקר מנדטים – שני משיבים יכולים לנקוב במפלגה, אף שהאחד רואה בהצבעה חובה ואילו אצל האחר ההצבעה מותנית בהתלהבותו ובאמונו ברגע האחרון. הם נספרים באותו אופן אך בבחירות עלולים לנהוג אחרת
לפני בחירות 2022 עמדו האומדן המתוקן ושיעור המשיבים שהיו בטוחים מאוד שיצביעו על 45% ו־56%, בהתאמה. שיעור ההצבעה בפועל, 53%, היה ביניהם. כיום שני המדדים גבוהים יותר. על בסיסם אנו מעריכים כי שיעור ההצבעה בחברה הערבית עשוי לעבור את רף ה־65%. זו הערכה שתלויה בכך שהכוונות והמחויבות יתממשו ביום הבחירות. הנתונים מתיישבים עם האפשרות שהמאבק בפשיעה יוצר תחושת אחריות משותפת גם כשהמסגרת המפלגתית מפוצלת.
כדי שהמחויבות תגיע עד הקלפי, גם למפלגות יש תפקיד. הציבור הערבי אינו זקוק לעוד מסר מאיים או להגברה נוספת של הכעס. הוא זקוק להוכחה שלמאמץ שלו יש כתובת: מנהיגים המסוגלים לשתף פעולה, תוכנית מובנת וקשר ברור בין ההצבעה לבין התוצאה המבוקשת. כאשר כל משבר מוצג כהזדמנות האחרונה להציל הכול, אך דבר אינו משתנה, תחושת הדחיפות נשחקת.
המבחן אינו ייחודי לחברה הערבית. הוא חל גם על כל גוש המבקש להחליף את השלטון. התנגדות לממשלה יכולה לעורר ניצוץ, אך אינה יוצרת מעצמה את הדבק הדרוש. כאשר מנהיגי הגוש מציגים בעיקר תחרות על הבכורה, הם מקשים על הבוחרים לדמיין פעולה משותפת ביום שלאחר הבחירות. אין הכרח שכל המפלגות יתאחדו או יוותרו על זהותן. נדרשת מחויבות משותפת שיש לה תוכן: כללי עבודה, סדרי עדיפויות ודרך מוסכמת להכריע מחלוקות.
לכן צריך לקרוא את סקרי המנדטים בזהירות. הם כלי חשוב למדידת כיוון התמיכה, אבל אינם תחזית מלאה של תוצאות הבחירות. סקר שאינו בוחן את עוצמת המחויבות, את תחושת האחריות ואת ההסתברות הממשית להגיע לקלפי עלול להחמיץ את המשתנה שיכריע את התוצאה.
כדי שהמחויבות תגיע עד הקלפי, גם למפלגות יש תפקיד. הציבור הערבי לא זקוק להגברה נוספת של הכעס, אלא להוכחה שלמאמץ שלו יש כתובת: מנהיגים שישתפו פעולה, תוכנית, וקשר ברור בין ההצבעה לתוצאה המבוקשת
הניצוץ מסביר מדוע אנשים רוצים שינוי. הדבק מסביר מדוע הם מוכנים לעשות את חלקם כדי לחולל אותו. את שניהם צריך למדוד לפני שמכריזים מדי ערב מי ניצח בבחירות שעדיין לא נערכו.
פרופ’ גלעד הירשברגר הוא פסיכולוג חברתי ופוליטי, חבר סגל בבית ספר ברוך איבצ’ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן, ומנהל שותף בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.
יוסף מקלדה הוא מייסד ומנכ"ל מכון המחקר סטאט-נט.
סיון הירש-הפלר היא פרופסור חבר בבית ספר לאודר לממשל דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ומנהל שותף בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו