בורות רציונלית – כשהגזענות היא מודל עסקי, הדמוקרטיה משלמת

הבורות הרציונלית היא תופעה המוכרת היטב בכלכלה ציבורית. כשהעלות של רכישת מידע גבוהה מתועלתו הצפויה, משתלם לאדם שלא לדעת. האזרח טרוד בפרנסתו, וקולו הבודד ממילא כמעט אינו מכריע בחירות.

לפוליטיקאי, לעומת זאת, הבורות הזאת עשויה להיות מכרה זהב. כשפחד ושנאה נמכרים טוב מעובדות, הגזענות הופכת מדעה קדומה למודל עסקי: חומר הגלם הוא בורות, המוצר הוא פחד, והרווח הוא קולות.

ואם בכלכלה עסקינן, בבורסת הפוליטיקה מניות השנאה וההפחדה הן להיט. יש הבונים עליהן קריירות וגוזרים דיבידנדים של שררה. אופציית PUT עשויה להרוויח מירידת נכס הבסיס; כאן נכס הבסיס הוא האמון בין יהודים לערבים, וישנם מי שמרוויחים פוליטית משחיקתו המכוונת. העלויות החיצוניות נופלות על כולנו: הרווחים מופרטים, ההפסדים מולאמים, והשנאה נסחרת בלי תשקיף מוסרי.

לפוליטיקאי, לעומת האזרח, הבורות הרציונלית עשויה להיות מכרה זהב. כשפחד ושנאה נמכרים טוב מעובדות, הגזענות הופכת מדעה קדומה למודל עסקי: חומר הגלם הוא בורות, המוצר הוא פחד, והרווח הוא קולות

כך נולדה אליפות ההדרה: מי מחרים יותר ערבים, מי פוסל יותר חרדים? פעם פוליטיקאי הסביר מה יעשה למען הציבור; היום די שיכריז עם מי לא ישב. זול יותר לייצר אויב מלפתור בעיה.

והערבי? עובד בפרך, מבוקר עד ליל כדי להביא לחם לילדיו, לא פעם בעבודות שהחברה היהודית ממהרת לכנות בזלזול "עבודות ישמעאליות" – אך אינה ממהרת להפשיל שרוולים ולעשותן בעצמה. הערבי בונה, מנקה, מלמד ומרפא. ידיו טובות דיין לבנות את בתיה של המדינה, אך בעיני אחדים הוא עדיין אינו ראוי לשבת סביב שולחן מקבלי ההחלטות בה.

הערבי כשיר להציל יהודי בחדר הניתוח, אך לא תמיד להשתתף בקביעת מדיניות הבריאות. מספיק ישראלי לשלם את החשבון, אך לא לשבת סביב השולחן.

ההסתה נגד הערבים כבר מחלחלת למיטת החולה: דווח על מטופלים המסרבים לטיפול מרופאים ומאחיות ערבים. היום דורשים רופא יהודי – מה הלאה, אוטובוס בלי נהג ערבי? נהגים ערבים כבר סופגים תקיפות, לעיתים בליווי קללות גזעניות.

זהו מדרון חלקלק, לא תחזית הכרחית: כשהמוצא מחליף כשירות מקצועית, ההיסטוריה מספקת די תמרורי אזהרה. איזו קדמה: הרופא רשאי להציל חיים והנהג להסיע נוסעים, ובלבד שלא יבקשו שוויון.

כך נולדה אליפות ההדרה: מי מחרים יותר ערבים, מי פוסל יותר חרדים? פעם פוליטיקאי הסביר מה יעשה למען הציבור; היום די שיכריז עם מי לא ישב. זול יותר לייצר אויב מלפתור בעיה

ציבור המונה כחמישית מאוכלוסיית המדינה, אך ייצוגו בצמרת השלטון כמעט בבחינת "אַיִן וָאֶפֶס", ומוצג כאשם כמעט בכול. מי אישר העברת מיליוני דולרים במזוודות מקטאר לחמאס? לא האזרחים הערבים. אחריות בלי סמכות, אשמה בלי שליטה. מודל ניהולי מבריק, "סטארט-אפ" גאוני.

טבח ה-7 באוקטובר בוצע בידי חמאס – לא בידי אזרחי ישראל הערבים. גם הערבים שילמו בדמם. יוסף אלזיאדנה וילדיו חמזה, בלאל ועאישה נחטפו מהרפת שבה עבדו; בלאל ועאישה שבו בחיים, יוסף וחמזה בארונות.

סאמר טלאלקה נמלט משבי חמאס, אך נהרג בשוגג מאש צה"ל לצד אלון שמריז ויותם חיים. שלושה צעירים, תקווה משותפת לשוב הביתה, וסוף טרגי אחד.

עאמר אבו סבילה, בדואי בן 25, נרצח בשדרות בניסיון להציל את אודיה סוויסה ושתי בנותיה. הוא לא ביקש תעודת זהות או אישור מוועדת הקבלה לחברה הישראלית; הוא ראה בני אדם בסכנה. משפחתו מתמודדת גם עם הריסות בתים בכפרה.

ומי זוכר את אמינה אלחסוני, בת השבע, שרסיס יירוט במתקפה האיראנית כמעט קיפח את חייה בביתה חסר המיגון בנגב? גם הזכות למחסה אינה מתחלקת בשווה.

ויוסף אלזיאדנה האחר, נהג ההסעות מרהט שחילץ כשלושים צעירים מהנובה – המדינה הוקירה אותו בטקס המשואות, ובהמשך נהרסו נכסים שלו ושל משפחתו. גבורה אינה פוטרת מדיני התכנון, אך גם אכיפה מחייבת הגינות ומידתיות.

ביד אחת משואה, בשנייה דחפור – רצוי מול מצלמה לטיקטוק. גיבור ביום העצמאות, בעיית אכיפה למוחרת. סרטון הריסה של בית ערבי נמשך שניות בטיקטוק; כאב משפחתי – דורות. ובינתיים זהו חומר גלם רווחי לתעמולת בחירות.

כחמישית מהציבור, שייצוגו בצמרת השלטון כמעט אפסי, מוצג כאשם כמעט בכול. מי אישר העברת מיליוני דולרים במזוודות מקטאר לחמאס? לא האזרחים הערבים. אחריות בלי סמכות, אשמה בלי שליטה. מודל ניהולי מבריק

כך נדרשים מי שנרצחו, נחטפו, נפצעו והצילו חיים להוכיח שאינם שותפים לפשעי רוצחיהם. כאילו דם ערבי ראוי להספד כשהוא נשפך למען המדינה, אך האדם הערבי אינו ראוי למקום שווה בתוכה. מחבקים גיבורים ערבים בארונותיהם, ומתקשים לחבקם בחייהם.

במקום להתמקד בוועדת חקירה ממלכתית למחדלי ה-7 באוקטובר ובמיצוי הדין הפלילי עם מי שתוכח אחריותם, השיח הפוליטי מתמסר לתחרות בהדרה ובגזענות. קל יותר להעמיד את האזרח הערבי על ספסל הנאשמים הציבורי מאשר להעמיד את האחראים למחדל בפני ועדת חקירה ממלכתית.

כך מי שלא החזיק בהגה נדרש לתת דין וחשבון על התאונה, בעוד מי שנהג ברכב מעניק לעצמו את הסמכות לחקור את הנוסעים, להאשימם ואף לשפוט אותם.

ומה בסך הכול מבקש האזרח הערבי? מה שיהודי בארצות הברית מקבל וזכאי לדרוש: שוויון והזדמנות להישפט לפי כישוריו. דמיינו פוליטיקאי אמריקאי או בריטי הפוסל יהודים בשל יהדותם. מדוע פסילת ערבים בשל זהותם נמכרת כאומץ? כסמל סטטוס?

שוויון אינו מוצר לייצוא בלבד. מותר להתנגד למפלגה ערבית או חרדית בשל עמדותיה; לא לפסול אנשים בשל מוצאם. שרים ערבים בודדים אינם מנפצים תקרת זכוכית – הם עלי תאנה.

מדוע שילד ערבי לא יוכל לחלום להיות ראש ממשלה, שר, יועץ משפטי לממשלה או מבקר המדינה, שעה שבישראל יהודי שהורשע בפלילים עשוי לשוב ולכהן כשר בכיר? איזה מסר שולחת מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, שבה הרשעה פלילית אינה בהכרח סוף הדרך לצמרת, אך מוצאו של אזרח עלול להפוך למחסום עוד בטרם החל לצעוד בה?

קל יותר להעמיד אזרח ערבי על ספסל נאשמים ציבורי מאשר להעמיד את האחראים למחדל בפני ועדת חקירה ממלכתית. מי שלא החזיק בהגה נדרש לתת דין וחשבון על התאונה, וזה שנהג – חוקר, מאשים ושופט את הנוסעים

לכן נחוצה דמוקרטיה מתגוננת – לא מפני זהות אזרחיה, אלא מפני מי שמבקשים לחתור תחת יסודותיה. הבחירות אינן מעניקות בעלות על המדינה; רוב אינו רישיון לרמוס מיעוט. ההיסטוריה כבר לימדה כי דמוקרטיות עלולות להיהרס גם בידי מי שנכנסו בשעריהן כחוק.

אך דמוקרטיה המבקשת להתגונן באמצעות הדרת אזרחיה, עלולה להפוך בעצמה למי שמפרקת את יסודותיה.

בישראל, אפילו מבטא ערבי משמש אמתלה. בכנס מקצועי אחד טען כלכלן בכיר כי שירות המדינה משווע לכלכלנים אך מתקשה להעסיק ערבים בשל העברית שבפיהם; האירוני הוא שגם העברית שלו אינה מופת לצחות הלשון.

תחילה מפרידים בחינוך, בתעסוקה ובמגורים, אחר כך מתפלאים שאנשים נשמעים אחרת, ולבסוף מצדיקים בכך הדרה. המדינה מתלוננת על מחסור בהון אנושי ופוסלת את שילוב הערבי בגלל מבטא. דוד לוי ואביגדור ליברמן כיהנו כשרי החוץ בלי להישמע כקרייני חדשות. שירות המדינה זקוק לכלכלנים, לא לקריינים. ואגב – שפה יכולה לגשר: גם יהודים ירוויחו מלימוד ערבית.

ועוד אירוניה היסטורית אכזרית: חלק מיורשי הקיפוח המזרחי של ימי מפא"י וכור ההיתוך, שנאבקו בצדק להיכנס בדלת הראשית, מתהדרים היום בטריקתה בפני ערבים. כאילו שחרור מהשפלה מחייב להשפיל אחר.

קין והבל בגרסה ישראלית: קבוצות שחוו הדרה נאבקות על הבכורה, והפוליטיקאים סופרים קולות. מאבק של דורות נגד אזרחות סוג ב', כדי לזכות בזכות להפוך אחרים לאזרחים סוג ז'.

ויש גם תקווה: השותפות שמסמלים מנסור עבאס ויואב סגלוביץ מציעה חזון של דו-קיום ושוויון, בלי מחיקת זהויות. יהודים וערבים חולקים בתי חולים, אוטובוסים ועתיד; השאלה היא אם יחלקו גם זכויות ותקווה, או ימשיכו לשמש חומר גלם לתעשיית הפחד הפוליטית.

אירוניה היסטורית אכזרית: חלק מיורשי הקיפוח המזרחי של ימי מפא"י וכור ההיתוך, שנאבקו בצדק להיכנס בדלת הראשית, מתהדרים היום בטריקתה בפני ערבים. כאילו שחרור מהשפלה מחייב להשפיל אחר

בבורסת השנאה הישראלית לא צריך כישרון, השכלה או הישגים: די להדהד סיסמאות נגד ערבים כדי לסלול מסלול אפשרי לכיסא בכיר ולמנעמי השלטון. יש מי שהפכו את הפחד למקצוע ואת ההדרה לקריירה ולסמל סטטוס.

הבורות אולי רציונלית לבוחר ורווחית לפוליטיקאי, אך כשהיא הופכת לשיטת ממשל – היא האיוולת הקולקטיבית המזיקה מכולן.

עו"ד אדם פראירה עוסק, בין היתר, במשפט החוקתי, הפלילי וזכויות האדם, וחוקר את יחסי הגומלין בין משפט, מדיניות ציבורית וחברה בישראל. עמית ביוזמת צעד - תקשורת בונה אמון.