בבית החולים אנחנו שותפים – למה בפוליטיקה מבקשים להפריד בינינו

אני רופא ילדים כבר עשרות שנים. ראיתי ילדים נאבקים על נשימתם, הורים מפוחדים ליד מיטת אשפוז, וצוותים רפואיים הפועלים יחד ברגעים שבהם כל דקה חשובה.

ברגעים האלה אין משמעות לשאלה אם הרופאה יהודייה או ערבייה, אם האח מוסלמי או יהודי, ואם הרוקחת מגיעה מחיפה, מנצרת או מתל אביב. מה שחשוב הוא המקצועיות, המסירות, האחריות והאמון ההדדי.

השותפות הזאת אינה סיסמה. היא אחת מאבני היסוד של מערכת הבריאות הישראלית.

ראיתי ילדים נאבקים על נשימתם, הורים מפוחדים ליד מיטת אשפוז, וצוותים רפואיים הפועלים יחד ברגעים שבהם כל דקה חשובה, ואין משמעות לשאלה אם הרופאה יהודייה או ערבייה, אם האח מוסלמי או יהודי

וכדאי להכיר גם את המספרים. לפי מחקר שפורסם ב-2025 בכתב העת Israel Journal of Health Policy Research, בשנת 2023 אזרחים ערבים היו כ-25% מהרופאים העובדים בישראל, 27% מהאחים והאחיות וכמעט מחצית מהרוקחים – 49%.

חשבו על כך לרגע. כמעט כל רוקח שני בישראל הוא ערבי. אחד מכול ארבעה רופאים. יותר מאחד מכול ארבעה אחים ואחיות.

אלה אינם אנשים שאנחנו פוגשים רק באירועים מיוחדים. אלה עמיתים שלנו, שכנים שלנו, האנשים שמטפלים בהורינו, בילדינו ובנו עצמנו. הם חלק בלתי נפרד מחיינו.

ובכל זאת, דווקא כאשר מגיע הרגע להחליט על עתיד המדינה, נשמעים קולות המבקשים לפסול מראש שותפות פוליטית עם נציגי הציבור הערבי.

כיצד אפשר ליישב בין שני העולמות האלה? כיצד אנחנו יכולים לסמוך על אזרח ערבי שיקבל החלטות רפואיות גורליות לגבי חיי ילדינו, אך להתייחס להשתתפותו בקבלת החלטות על עתיד המדינה כאל דבר שאינו לגיטימי?

אין פירוש הדבר שכל מפלגה חייבת להיכנס לכל ממשלה. ברור שלא. מחלוקות פוליטיות ואידאולוגיות הן חלק מהדמוקרטיה, ושותפות מחייבת הסכמות, אחריות ופשרות.

כיצד אפשר ליישב בין שני העולמות האלה? כיצד אנחנו יכולים לסמוך על אזרח ערבי שיקבל החלטות רפואיות גורליות לגבי חיי ילדינו, אך להתייחס להשתתפותו בקבלת החלטות על עתיד המדינה כאל דבר שאינו לגיטימי?

אבל יש הבדל עצום בין מחלוקת על דרך פוליטית לבין פסילה של ציבור שלם בגלל זהותו הלאומית. אזרח ערבי אינו יכול להיות שותף רצוי כאשר אנחנו זקוקים לעזרתו, אך שותף בלתי רצוי כאשר הוא מבקש להשפיע על עתידו.

ולמען האמת, יש כאן גם פער עמוק יותר, שאנחנו כאנשי רפואה מכירים היטב. למרות תרומתם העצומה של אנשי מקצוע ערבים למערכת הבריאות, השוויון בבריאות עדיין רחוק מלהיות מציאות.

לפי נתוני מרכז טאוב, תוחלת החיים בחברה הערבית נמוכה בכ-3.6 שנים מזו שבחברה היהודית. שיעור תמותת התינוקות בחברה הערבית גבוה משמעותית: 5.2 לעומת 1.9 לאלף לידות חי, על פי נתוני 2023.

כמי שמקדיש את חייו לבריאות ילדים, הנתון האחרון קשה לי במיוחד. מאחורי כל מספר כזה נמצאים תינוק, משפחה, הורים וחיים שלמים. פערים אלה אינם נובעים מסיבה אחת בלבד – הם קשורים גם לתנאים חברתיים וכלכליים, לנגישות לשירותי בריאות, לתשתיות ולהזדמנויות.

שוויון אזרחי אמיתי צריך לבוא לידי ביטוי לא רק בזכות להצביע, אלא גם ביכולת להשפיע על סדרי העדיפויות של המדינה: על הבריאות, החינוך, התשתיות, הרווחה והביטחון האישי של כל תושביה.

אחרי הבחירות האחרונות, שבהן זכו המפלגות הערביות ב-19 מושבים בכנסת, ניצבת בפני ההנהגה הפוליטית שאלה שהיא הרבה יותר מחשבון קואליציוני: איזו מדינה אנחנו מבקשים לבנות כאן?

לפי נתוני מרכז טאוב, תוחלת החיים בחברה הערבית נמוכה בכ-3.6 שנים מזו שבחברה היהודית. שיעור תמותת התינוקות בחברה הערבית גבוה משמעותית: 5.2 לעומת 1.9 לאלף לידות חי, על פי נתוני 2023

מדינה שבה כחמישית מן האזרחים מתקבלים כשותפים לעבודה, אך נציגיהם נדחים מראש מן האפשרות להשפיע? או מדינה שמסוגלת להכיר בשותפות בין יהודים לערבים כחלק מהאחריות המשותפת לעתידה?

בימים האחרונים הצטרפתי, יחד עם עמיתים רבים, לעצומה שעליה חתמו כבר יותר מאלף אנשי בריאות, בריאות הנפש ואזרחים נוספים. אנחנו מגיעים מרקעים מקצועיים שונים, אך מבקשים להזכיר עיקרון פשוט: שוויון בזכויות ובלגיטימיות האזרחית אינו תלוי במוצא או בדת.

אינני מתעלם מן הפחדים, הכעסים וחוסר האמון שהצטברו בחברה הישראלית. אלה רגשות אמיתיים, והם מחייבים התמודדות רצינית. אבל דווקא בתקופה שבה הביטחון האישי והלאומי מעסיק את כולנו, אנחנו זקוקים ליותר אחריות משותפת, לא לפחות.

אני מאמין ששותפות אזרחית ופוליטית יכולה להיות חלק מבניית האמון והחוסן שאנחנו זקוקים להם כל כך.

בבית החולים למדנו שלא חייבים להסכים על הכול כדי לעבוד יחד, לקבל החלטות קשות ולהיות אחראים זה לחייו של זה. הגיע הזמן שניקח את השיעור הזה גם אל מחוץ לבית החולים.

איני מתעלם מהפחדים, הכעסים וחוסר האמון שהצטברו. אלה רגשות אמיתיים, והם מחייבים התמודדות רצינית. אבל דווקא בתקופה שבה הביטחון האישי והלאומי מעסיק את כולנו, אנו זקוקים ליותר אחריות משותפת, לא לפחות

כי בסופו של יום, אנחנו לא רק חולקים מערכת בריאות. אנחנו חולקים ארץ אחת, חיים זה לצד זה ואת העתיד של ילדינו – ולכולנו מגיע להיות שותפים בעיצוב העתיד הזה.

פרופ׳ ישראל עמירב הוא מומחה לרפואת ילדים ולמחלות ריאה בילדים במרכז הרפואי איכילוב, וממייסדי יוזמת "בואו - באים ומצילים אותם ואותנו". הדברים משקפים את עמדתו האישית של הכותב בלבד, ואינם מייצגים את עמדת המרכז הרפואי איכילוב או כל מוסד אחר שאליו הוא משתייך.