בהיעדר תוכנית שלום מוסכמת על רוב גדול מהישראלים והפלסטינים, הציפיה להתקדמות מדינית מחייבת המתנה לאסון שיניע אותה, או לאירועים שספק רב אם יתרחשו.
לימין העמוק יש שתי תוכניות, ושתיהן מחייבות קריסה של הדמוקרטיה הישראלית. במקרה הפחות גרוע, ישראל תממש את תוכנית רשימת ימינה ותבסס משטר אפרטהייד רשמי. המשטר הזה יוכל לשרוד, לפחות זמנית, בזכות עוצמתה חסרת הפרופורציות של ישראל לעומת הרשות הפלסטינית, ובזכות אדישות המערב – שנפגע בשני העשורים האחרונים מהטרור האיסלאמי – והיחלשות משטר זכויות האדם הבינלאומי.
התכנית החלופית של הימין היא לבצע טיהור אתני מאחורי מסכי עשן של מלחמה קשה שתפרוץ כאן. במקרה הזה ישראל כבר לא תהיה המדינה שהייתה: בזירה הפנימית היא תסחב על גבה פשע קשה, שיפלג עמוקות את אזרחיה וישפיע על זהותה לעשרות שנים לפחות; בעוד שבזירה הבינלאומית, למרות הידרדרות משטר זכויות האדם, ישראל תספוג חרמות ונידויים שיקשו עליה להתנהל.
מימוש תכנית השמאל ורוב הפלסטינים למדינה על בסיס גבולות 1967, עם חילופי שטחים שייתנו לפלסטינים 22% משטח ישראל הגדולה (במקום 45% בתכנית החלוקה), מחייב בעיקר להמתין לאירועים שקשה להאמין שיתרחשו בקרוב.
במקרה הרע פחות, הקהילה הבינלאומית תטיל חרם קשה על ישראל לפני מיסוד האפרטהייד או הטיהור האתני, שיביא את המיינסטרים המקומי לדרוש מהממשלה לחתום בדחיפות על הסכם בגבולות 1967.
כל תכנית שלום שמציג גורם בעל השפעה כמו נשיא ארה"ב היא חדשות טובות. זה נכון אפילו כשברור שהתכנית בעייתית מאוד, ושהיא חלק מתרגיל פוליטי שנועד לסייע לדונלד טראמפ ולבנימין נתניהו
במקרה הרע, הדרישה הציבורית להסכם כזה תגיע לאחר אינתיפאדה קטלנית פי כמה מזאת של תחילת המילניום, שתגרום לרוב ברור מקרב הישראלים להפנים שעדיפים סיכוני השלום על נזקי הכיבוש. זהו תרחיש לא סביר משתי סיבות.
הראשונה היא משוואת יחסי הכוח הישראלים-פלסטינים. היכולת של הפלסטינים לנהל מאבק ארוך וקטלני נגד ישראל כמעט שלא קיימת, ולנוכח המחירים הצפויים בנפש גם המוטיבציה נמוכה.
גם אם הפלסטינים ייצאו לאינתיפאדה קשה נוספת, או "רק" יבצעו פיגוע טרור כואב מסדר הגודל של פיגועי ה-11/9 בארה"ב, התגובה האזרחית בישראל צפויה להיות התכנסות סביב הדגל והקשחת עורף. ניסיון העבר מלמד שמאבק פלסטיני מזוין רק מחזק את אלה שטוענים שאי אפשר להגיע להסדר עם "חיות אדם".
לאור כל זאת, כל תכנית שלום שמציג גורם בעל השפעה כמו נשיא ארה"ב היא חדשות טובות. זה נכון אפילו כאשר ברור שהתכנית בעייתית מאוד, ושהיא חלק מתרגיל פוליטי שנועד לסייע לדונלד טראמפ ולבנימין נתניהו, שני מנהיגים פופוליסטים המסכנים את הדמוקרטיות בארצותיהם. החלופה היא לחכות לאסון או סתם לחכות עשרות שנים, בזמן שהכיבוש מפורר את הדמוקרטיה הישראלית.
תכנית טראמפ, כפי שהיא מצטיירת מהדיווחים, אינה צודקת, אבל יש בה חוכמה לא מבוטלת כתכנית לטווח ביניים של עשור או שניים. בשלב הנוכחי, כל תכנית שהתנאי למימושה הוא פינוי התנחלויות – ואפילו רק המבודדות, בהן כ-100 אלף ישראלים – היא מתכון לכישלון מראש. זה היה יכול להיות אחרת אם 80% מהיהודים היו אנשי שמאל ולא 8%, אבל מאזן הכוחות בתוך ישראל שונה מאוד.
השמאל הישראלי צריך להתחיל לחשוב על פתרון מדיני שבו לפחות בשלב הראשון אף התנחלות לא מפונה. נחמה אפשר למצוא בסעיפים בתכנית טראמפ המחייבים פינוי כ-60 מאחזים וסיום הכיבוש ברוב השטח
לכן, למרות ההתקוממות על חוסר הצדק, השמאל הישראלי צריך להתחיל לחשוב על פתרון מדיני שבו לפחות בשלב הראשון אף התנחלות לא מפונה.
נחמה לא מבוטלת אפשר למצוא בסעיפים בתכנית טראמפ המחייבים פינוי כ-60 מאחזים לא חוקיים וסיום הכיבוש ברוב השטח.
גם לפלסטינים כדאי להשלים עם הישארות ההתנחלויות בשלב הראשון, אם ברצונם להתקדם בעתיד הקרוב במקום להמתין להבטחה ערטילאית בעתיד.
תכנית טראמפ, אם היא אכן מותירה לפלסטינים 80% משטחי הגדה, מאפשרת להם לנהל מדינה בגודל של כ-3,000 ק"מ (לא כולל עזה) – גדולה פי 50 מסן מרינו, פי 19 מליכטנשטיין, פי 10 מהמלדיביים ומלטה, ופי ארבע מסינגפור.
רשימת המדינות האלה היא הוכחה שהשטח אינו הפרמטר היחיד הקובע את הצלחתן של מדינות, ושבנסיבות הקיימות, ההתמקדות בגודל השטח הפלסטיני היא טעות המבטיחה את המשך הכיבוש הישראלי.
גם תפיסת הפירוז של פלסטין אינה מכה למדינה. במקום לבזבז שטחים על בסיסי חיל האוויר הפלסטיני או על חניות לטנקים, פלסטין יכולה לאמץ את המודל של איסלנד, קוסטה ריקה וליכטנשטיין, שאינן מחזיקות צבאות. להוציא ישראל אין לה מדינות אויבות, ולאחר הסכם, הלחימה נגד ישראל אמורה להתייתר.
תכנית המאה, על פי הפרסומים, תשחרר את הפלסטינים מהמשטר הדכאני של המינהל "האזרחי", שפוסל כמעט 100% מבקשות הפלסטינים להיתרי בנייה.
למה לחכות למשיח עם קבלת אחריות על תחום התכנון והתשתיות הפלסטיניות, אם כבר ניתן להגדיל את ההשקעות המתוכננות בתכנית המאה מ-50 מיליארד דולר – שלא כולם מיועדים לפלסטין – גם ל-100 מיליארד דולר באמצעות מו"מ?
תכנית המאה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, בשינויים המתבקשים – בעיקר מניעת סיפוחים וקביעת יעדים לטווח ביניים – היא הראשונה אי פעם המקובלת על קונצנזוס יהודי רחב. זהו הישג לא מבוטל
השליטה המלאה ב-80% מהשטח, יחד עם השקעות זרות גדולות, יכולה לקדם בניית תשתיות ענק לטובת הפלסטינים, בהן חיבור יבשתי בין הגדה לעזה.
הצד הכלכלי צריך להיות גולת הכותרת של תכנית המאה, כתכנית שיעדה המרכזי הוא להגדיל בתוך עשור את התוצר לנפש הפלסטיני מכ-3,000 דולר לשנה לכ-15 אלף דולר לשנה. השגת היעד הזה תשנה לחלוטין את פני הסכסוך.
לאורך התקופה, שצריכה להתאפיין בפתיחות ישראלית מקסימלית למעבר עובדים ואנשי עסקים פלסטינים, יוקפאו כל הסיפוחים שתכנית טראמפ כוללת, אך מהצד השני לא יפונו התנחלויות, ולישראל תמשיך להיות נוכחות ביטחונית בשטחים שסביב פלסטין, כדרך להגברת הביטחון והאמון של הישראלים בתכנית.
בשינויים קלים, לתוכנית טראמפ יש פוטנציאל להפוך לתוכנית השלום הראשונה אי פעם המקובלת על קונצנזוס יהודי רחב. זהו הישג לא מבוטל.
מבחינת כחול לבן, תוכנית המאה מהווה הזדמנות להשיב לטענות על היעדר אג'נדה מעבר ל"רק לא ביבי", משום שהיא משרטטת גבולות גזרה מדיניים המקובלים גם על אנשי הימין וגם על אנשי השמאל שלה. בכחול לבן אומרים כי האגף הימני ברשימה אמנם מתקשה עם הפיכת הרשות הפלסטינית למדינה, בעוד האגף השמאלי לא מחבב את מהלכי הסיפוח, אך להוציא כמה הסתייגויות שיפורסמו בימים הקרובים, הצעת טראמפ מקובלת על הרשימה. במילים אחרות: טראמפ למעשה ניסח בשביל כחול לבן את התוכנית המדינית שחששה לכלול במצעה.
במחנה השני, למרות התופינים שמציעה תוכנית טראמפ לימין המתנחלי, היא אינה מקובלת על חברי הכנסת של רשימת ימינה ועל חלק מנבחרי הליכוד, שהדבקות שלהם בארץ ישראל השלמה אידאולוגית יותר מביטחונית. כאשר בצלאל סמוטריץ' ייאלץ לשבור את שתיקתו הלא אופיינית מהימים האחרונים, יתברר סופית שבלוק הימין דוחה למעשה את התוכנית הנוחה ביותר שהוצעה אי פעם לישראל, על ידי הנשיא האמריקאי האהוד ביותר על הימין הישראלי. יתברר גם שכל עוד נתניהו מטיף לקידום התוכנית, ולמעשה להקמת מדינה פלסטינית, הוא חייב לקבל על עצמו במקביל את פירוק בלוק הימין השומר עליו.
בשביל כחול לבן אלה חדשות מצוינות, המעקרות את המשוואה "חסינות או ריבונות" מהמטען השלילי שלה. שיח החסינות טוב לכחול לבן לא בניגוד לשיח ה"ריבונות", אלא במקביל לו. תוכנית טראמפ מחדדת הבדל חשוב בין ליכוד א' של נתניהו, הכבול לימין הקיצוני, ובין ליכוד ב', כפי שמכונה לעתים כחול לבן, החופשי ליצור קואליציות מתונות ולקדם תוכנית מדינית פרגמטית.
מבחינת הפלסטינים הסיפור שונה לחלוטין. תוכנית טראמפ היא בעיניהם עוול מוחלט, שאפילו גירסה מרוככת שלו, כמו זאת שתוארה כאן, אינה מתקבלת על הדעת. מהפוליטיקאים הפלסטינים לא תגיע פריצת הדרך: המבוי הסתום הפוליטי בישראל הוא פאזל לפעוטות לעומת שלל המחויבויות והמגבלות שלהם. מכיוון שהחלופה היא המתנה לאסון או המשך הכיבוש לעוד עשרות שנים, ראוי לשקול בחיוב את ניצול הכוח העודף הישראלי-אמריקאי כדי לכפות עליהם לשם שינוי משהו טוב, גם אם לא מושלם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם