נולדתי בבאר שבע בשכונת ה' לדוגמא. שכונת משעולים מדברית, ללא כניסת מכוניות. רצף בתי קרקע קטנים בבניה טורית והבנה אקלימית.
קירות בלוק חשוף גבוהים חילקו בין חצרות הבתים והרחוב. לא הרגשנו את החום והרוח המדברית.
בחזית הבית נטעו הורי עץ פלפלון. העץ גדל במהרה וענפיו עלו מעל קיר הלבנים ומעל המשעול.
בשעות הצהריים היה עץ הפלפלון היחיד שהצל וקירר את שביל ההליכה הבוהק. אני זוכרת כמה הטיפוס על העץ היה קל. בין ענפי העץ נפלה לי השן הראשונה, הגזע הענפים והעלים המנשבים היו לאחיי ולי ולילדי המשעול לבית.
יום אחד, בסיום הלימודים בכיתה א, צעדנו חבורת ילדי המשעולים לשכונה. אט אט התפזרה החבורה הגדולה. בפניה האחרונה נכנסנו למשעול חרדון לכיוון הבתים ולרגע נדמה שטעינו. לא ראיתי את הבית שלי מרחוק. משהו השתנה. רצנו כולנו לתוך המשעול בתחושת אימה.
ענפי העץ וצמרתו לא נראו במרכז הרחוב, נכנסתי לחצר בבהלה, אדמה אדומה נותרה במקום. איש אחד שאני לא מכירה עמד שם, לא הרים אליי את מבטו, אסף את שאריות העלים עם מגרפה והלך. אני זוכרת תחושת בהלה, שלי ושל שאר הילדים, צעקות והתרוצצות ושאלות, מה, מה, למה.
אימהות יצאו מהבתים ומשכו כל ילד משתולל לביתו, ברקע נשמעו ההסברים: "העץ הזה יכול להיות מאוד מסוכן", "ואם יום אחד היה מרים לנו את הבית" , "לא היתה ברירה, עץ גדול יכול לגדול עוד ולהיות בעיה גדולה". שקט.
תוך דקות המשעול נותר בוהק בשיממונו ושקט. מרחוק ראיתי בקצה הדרך את גזע העץ. רצתי אל הגזע בכוונה מלאה להחזירו, לטמון אותו שוב באדמה. דחפתי את הגזע בכל כוחותיי ימינה ושמאלה עד שהיה שכוב במרכז הדרך. ואז גלגלתי אותו בעמל רב עד שער ביתי. הגזע לא עבר בפתח השער הקטן, איני יכולה להרימו לבד.
נכנסתי בשקט. שעת מנוחת הצהריים. ביקשתי מאימי עזרה להכניס את העץ לחצר ולהעמיד אותו בחזרה באדמה. אמא הביטה בי, ידי חבולות ובגדיי מכוסים גזרי עץ ואדמה וענתה: "גזע העץ מת ולא יגדל יותר".
במועקה גדולה חזרתי אל הגזע המדמם. דחפתי וגלגלתי אותו בשארית כוחותיי לצד הקיר וישבתי עליו. העץ יישאר כאן, חשבתי לי, יהיה לנו ספסל וכל הילדים יוכלו לשבת עליו. הילדים התחילו לצאת שוב למשעול ובאו לשבת על הספסל. האבות שעברו לידינו אמרו "תעזבו את הגזע, יפנו אותו מחר" .
"זה שלנו", עניתי, "הם לא יכולים לקחת. עכשיו זה ספסל וכולם ישבו עליו". ניסינו להיזכר במילה שלמדנו בכיתה, "פרטי, פרטי" צעק ילד אחד. אני שמרתי על הגזע חזק חזק בכפות ידי. שאר הילדים יצאו בריצה וקריאות לחפש גיר. כתבתי על הקיר ספסל פרטי. התיישבנו שוב נחושים על הגזע, נשענים על הקיר וזקופים, חיכינו לאישור שלא הגיע.
התחיל להחשיך, אבא אחד עייף עבר לידינו מוטרד ואמר "המשעול לא של אף אחד, אי אפשר להשאיר בו חפץ פרטי", והלך.
בעמל רב מחקנו את המילה פרטי מהקיר וכתבנו ספסל ציבורי, התיישבנו בכבדות על הגזע בתחושת תבוסה.
החושך התגבר, אימהות ואבות עברו ואספו את הילדים לארוחת ערב ושינה.
אמא הכניסה אותי לאמבטיה, הוציאה את קליפות העץ מתלתליי ומרחה את כפות ידיי בקרם מיוחד.
כשחזרתי למחרת מבית הספר העץ המת שלי לא היה במשעול.
המילים הכתובות ומחוקות על הקיר, הלכו ודהו, והזכירו לזמן מה, שפעם היה כאן עץ יחיד וגדול וענפיו היו נוחים לטיפוס, תחתיו היה צל קריר ובסביבתו היתה רוח נעימה מאוד.
* * *
וחזרה לט"ו בשבט 2020. לאחרונה הבנתי שהקונפליקט הזה בין העץ הפרטי והעץ הציבורי נוכח מאוד בחיינו.
אזרחים בכל הארץ נאבקים ברשויות, מנסים לשכנע אותם להכיר בערך העץ בחיינו ולעצור את הכריתות השיטתיות.
למי שייך עץ הגדל במרחב בו אנו חיים? האם עץ גדול בן עשרות שנים בחצר בניין המצל על הרחוב הוא פרטי?
עץ בחצר בניין לכאורה פרטי, אבל כריתת העץ תפגע בסביבה האקלימית התרבותית, האקולוגית והנופית של תושבי האזור.
למי שייך עץ הגדל במרחב בו אנו חיים? האם עץ גדול בן עשרות שנים בחצר בניין המצל על הרחוב הוא פרטי? עץ בחצר בניין לכאורה פרטי, אבל כריתת העץ תפגע בסביבה האקלימית התרבותית, האקולוגית והנופית של תושבי האזור
ועץ הרחוב או החורשה? האם הוא ציבורי? של כולנו? האם הוא שייך לתושבי המקום? הרחוב? העיר? שדרות העצים ברחובות ובחורשות ללא ספק אינם עצים פרטיים של ראש העיר או עובדי עירייה. מי הסמיך אותם לקבל החלטות כה פוגעניות ללא דיון ציבורי ? ללא קביעת סדרי עדיפויות משותפים עם תושבי המקום?
עצים גדולים צמחו כאן, ניטעו ע"י דור מקימי המדינה ונכחדים ונגזלים מהדורות הבאים ללא כל הבנה תרבותית.
רשות מקומית חייבת להוציא הוראת שעה לתכנן דברים לצד העצים בעיר. לא יתכן שעצים יכרתו לצורך שביל אופניים, למשל.
כריתת אלפי אקליפטוסים מבוצעת כבר כמה שנים על ידי רשות הטבע והגנים ורשויות מקומיות.
שדרות העצים ברחובות ובחורשות ללא ספק אינם עצים פרטיים של ראש העיר או עובדי עירייה. מי הסמיך אותם לקבל החלטות כה פוגעניות ללא דיון ציבורי? ללא קביעת סדרי עדיפויות משותפים עם תושבי המקום?
מי חשב שהעברת מחנות צה"ל לדרום תכלול את כריתת יערות האקליפטוסים? צה"ל משחרר את אזור המחנות לטובת הציבור לכאורה, ויוצא שצה"ל הוא הגוף שעוסק בתכנון שכונות מגורים, ללא שקיפות, על חשבון העצים הגדולים.
לצד מחנות צה"ל שדות חיטה נרחבים, כך במחנה סירקין וגם בצריפין, תל השומר ומחנות המודיעין.
אני מצויה בכמה מאבקים, מכירה היטב את הנהלים ואינני יכולה לומר שנעשה מאמץ לא לכרות את העצים. מאמץ זה אמור להתרחש בראש ובראשונה בבחירת אזור העבודה. בהוראה למתכננים לבצע תכנון לצד העצים. זה לא נעשה. על פניו ניכר שקיימות הסכמות כלשהן לכריתת עצים נרחבת, לצורך הרחבת ביצוע עבודות תשתיות או הרחבת פרויקטים גם בערים מטופחות ומושקעות. המדינה משלמת על פרויקטים נרחבים לעיתים ללא צורך.
מי חשב שהעברת מחנות צה"ל לדרום תכלול את כריתת יערות האקליפטוסים? צה"ל משחרר את אזור המחנות לטובת הציבור לכאורה, ויוצא שצה"ל הוא הגוף שעוסק בתכנון שכונות מגורים, ללא שקיפות, על חשבון העצים הגדולים
גורמים רבים לכאורה עושים במלאכה לצורך שימור עצים, אבל גורמים אלו אינם דורשים תכנון ללא כריתת עצים.
פיצוי נופי מוצע על ידי פקיד היערות כפתרון לכריתת העצים, אך העצים לעד יהיו דלים וקטנים, לא יהיה פיצוי אקלימי, פיצוי תרבותי, פיצוי אקולוגי או פיצוי נופי. הצל יכחד לעד מרחובות הערים.
בחודשים האחרונים הכרתי אלפי אזרחים הנלחמים לא לכרות את העצים. בכל המאבקים ברור דבר אחד, הרשויות וועדות התכנון אינן מתייחסות למאבקי האזרחים. סיסמאות תכנון חסרי תבונה תרבותית ותכנונית נכתבות בכל תוכנית ומצוטטות על ידי פקיד יערות ראשי ומקומי, והכריתות מאושרות. ההחלטות מתקבלות תוך הסתרה. רשויות מקומיות ומשרד החקלאות תומכים בהסתרה,. התוכניות אינן חשופות ולאזרח יש 14 יום להגיש התנגדות ללא כל מידע.
פיצוי נופי מוצע על ידי פקיד היערות כפתרון לכריתת העצים, אך העצים לעד יהיו דלים וקטנים, לא יהיה פיצוי אקלימי, פיצוי תרבותי, פיצוי אקולוגי או פיצוי נופי. הצל יכחד לעד מרחובות הערים
כיוון שכך נוהגות הרשויות, כשאינן מפרסמות את כריתת העצים מיד עם פרסום הודעה על בניה כדי לאפשר התנגדות – ברור שהן תומכות בכריתת העצים ופועלות נגד תושבי העיר ובעד תכנון סביבתי פוגעני.
אלפי מסמכי ערר הוגשו השנה ואת כולם דחה ארז ברקאי, פקיד היערות הראשי. תלונות על מניפולציה במסמכים והעדר רישיונות כריתה להגשת עררים אינן זוכות להתייחסותו. יתכן שלא מקרי הדבר לאור כמות הכריתות הנרחבת.
מלחמת אזרחים מתרחשת כעת, למען הגנת הסביבה, למען איכות החיים ובריאות האזרחים והטבע.
האמת כבר ברורה גם לבעלי המקצוע: לא יגדלו שוב עצים גדולים בעיר. הקרקע כבר צפופה ומזוהמת, השורשים אינם מתפתחים, והעצים נותרים דלים ודקים. עצים דלי עלים אינם מפחיתים את החום העירוני ויגזרו על ילדינו חיים בחללים ממוזגים וערים לוהטות. ציפור לא תקנן על עצים דקים וחתול לא יטפס עליהם.
האמת כבר ברורה גם לבעלי המקצוע: לא יגדלו שוב עצים גדולים בעיר. עצים דלי עלים אינם מפחיתים את החום העירוני ויגזרו על ילדינו חיים בחללים ממוזגים וערים לוהטות. ציפור לא תקנן על עצים דקים וחתול לא יטפס עליהם
עצים בני עשרות שנים בעיר הם חד פעמיים. צאו להגן על העצים בקרבתכם, זו מלחמת אזרחים.
מוזמנים לקבוצת הפייסבוק "עצים הם תושבים תל אביב יפו". מייל: keeptelavivtrees@gmail.com
אוסי בנימין פועלת וכתובת על נושאי הקיימות, הבניה הירוקה. הצלת עצים וסביבה בריאה. מובילת המאבק המוצלח נגד כריתת מאות עצים ברחוב ארלוזורוב תל אביב, באמצעות חשיפת הליכי תכנון לא תקינים. משתפת מידע בין פעילי מאבקים אזרחיים רבים הנלחמים נגד תכנון מוטה אינטרסים זרים. מקדמת עירוניות מקיימת\"העיר שייכת לתושביה\". העדפת מקומיות כתפיסה כלכלית ערכית סביבתית
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
וואו סיפור מרגש.
רגישות של ילדים קטנים עם אינטואיציה מצויינת ואפילו שאינם יכולים להסביר את ההשפעה הנרחבת הם פועלים נכון,
לעומת מבוגרים, שמנותקים מהטבע, ובעלי בורות מוחלטת בנושא אקלים כדוה"א והשפעות העצים בכל התחומים: מבחינה לימודית,חברתית,אקלימית, מבחינת האדמה,מבחינה כלכלית ועוד…
כל כך נכון כל מה שכתבת , מרגש ומראה בדיוק על האבסורד הזה !!! ראשי השלטון והשליטה בתושבים , לוקחים את זכויות חיי העצים לידיהם , וכורתים אותם בלי משים , בהינף מסור חשמלי , נופלים העצים למותם ! והציפורים נעלמות מהעיר איתם . עיוורון קיבעון ונוקשות של המחליטים !!! אל מול החיים !!!
נכון מאוד. אנו נאבקים גם בירושלים על שימור עצים ותיקים, הנפגעים ומתמעטים כתוצאה מפרויקטים שונים ומשונים של תחבורה, בנייה ו"שדרוג" רחובות. מתי יפנימו את הערך הנופי והאקולוגי של עצים? חורה גם הביטוי "פיצוי נופי", כאילו אפשר לפצות על אבדן עצים גדולים, עבותים ומצלים.