נולדתי בבאר שבע בשכונת ה' לדוגמא. שכונת משעולים מדברית, ללא כניסת מכוניות. רצף בתי קרקע קטנים בבניה טורית והבנה אקלימית.
קירות בלוק חשוף גבוהים חילקו בין חצרות הבתים והרחוב. לא הרגשנו את החום והרוח המדברית.
אוסי בנימין פועלת וכתובת על נושאי הקיימות, הבניה הירוקה. הצלת עצים וסביבה בריאה. מובילת המאבק המוצלח נגד כריתת מאות עצים ברחוב ארלוזורוב תל אביב, באמצעות חשיפת הליכי תכנון לא תקינים. משתפת מידע בין פעילי מאבקים אזרחיים רבים הנלחמים נגד תכנון מוטה אינטרסים זרים. מקדמת עירוניות מקיימת\"העיר שייכת לתושביה\". העדפת מקומיות כתפיסה כלכלית ערכית סביבתית
עכשיו, לאחר סיום המלחמה מול איראן ולפני הסבב הבא אם חלילה יבוא, זה הזמן לבחינת תפקוד המערכות העירוניות כדי שלפעם הבאה נגיע מוכנים יותר. לא אקים כאן זעקה גדולה בשאלה איפה היינו כל השנים האלה, מה נעשה מאז סוף מלחמת לבנון הראשונה, השנייה, ועשרות המבצעים שצה"ל ביצע והיה בהם פוטנציאל להסלמה ולפגיעה בעורף.
איך קרה שאחרי כל זאת הגענו למלחמה הזו עם עורף חשוף ולא ערוך מספיק?
פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.
12 ימים הספיקו למתקפת הפתע של ישראל ועמה מתקפת המחץ של ארה"ב על איראן ומתקני הגרעין של משטר הטרור האיראני. ההישגים עד הפסקת האש, שנכפתה על איראן, מרהיבים ומעוררים השתאות רבתי.
הגאווה הלאומית ותחושת הגאולה העומדת במפתן הדלת עדיין מורגשת בחזקה. תחושות דומות לאלו ששררו בארץ מיד לאחר מלחמת ששת הימים – של אופוריה לאומית אדירה לאחר ניצחון חסר תקדים של ישראל על מדינות ערב המקיפות אותה.
הרב ד"ר יצחק בן דוד הוא ראש בית המדרש "שערי ציון" ביד הרב נסים בירושלים, מרצה באוניברסיטת רייכמן, ורב קהילה בצור הדסה.
אין אדם שחגג יום הולדת ולא שמע לפחות פעם אחת את הברכה: "עד מאה ועשרים שנה". ומי מאתנו לא שר בילדותו או שמע את השיר "שתזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה"?
מפתיע לגלות, אך הברכה הפופולרית הזו אינה המצאה מודרנית, אלא מיוחסת למנהל הקריאטיבי הגדול מכולם: אלוהים. בספר בראשית (פרק ו פסוק ג) נכתב:
דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
וואו סיפור מרגש.
רגישות של ילדים קטנים עם אינטואיציה מצויינת ואפילו שאינם יכולים להסביר את ההשפעה הנרחבת הם פועלים נכון,
לעומת מבוגרים, שמנותקים מהטבע, ובעלי בורות מוחלטת בנושא אקלים כדוה"א והשפעות העצים בכל התחומים: מבחינה לימודית,חברתית,אקלימית, מבחינת האדמה,מבחינה כלכלית ועוד…
כל כך נכון כל מה שכתבת , מרגש ומראה בדיוק על האבסורד הזה !!! ראשי השלטון והשליטה בתושבים , לוקחים את זכויות חיי העצים לידיהם , וכורתים אותם בלי משים , בהינף מסור חשמלי , נופלים העצים למותם ! והציפורים נעלמות מהעיר איתם . עיוורון קיבעון ונוקשות של המחליטים !!! אל מול החיים !!!
נכון מאוד. אנו נאבקים גם בירושלים על שימור עצים ותיקים, הנפגעים ומתמעטים כתוצאה מפרויקטים שונים ומשונים של תחבורה, בנייה ו"שדרוג" רחובות. מתי יפנימו את הערך הנופי והאקולוגי של עצים? חורה גם הביטוי "פיצוי נופי", כאילו אפשר לפצות על אבדן עצים גדולים, עבותים ומצלים.