נולדתי בבאר שבע בשכונת ה' לדוגמא. שכונת משעולים מדברית, ללא כניסת מכוניות. רצף בתי קרקע  קטנים בבניה טורית והבנה אקלימית.

קירות בלוק חשוף גבוהים חילקו בין חצרות הבתים והרחוב. לא הרגשנו את החום והרוח המדברית.

בחזית הבית נטעו הורי עץ פלפלון. העץ גדל במהרה וענפיו עלו מעל קיר הלבנים ומעל המשעול.

אוסי בנימין 1968, צילום: אמא

בשעות הצהריים היה עץ הפלפלון היחיד שהצל וקירר את  שביל ההליכה הבוהק. אני זוכרת כמה הטיפוס על העץ היה קל. בין ענפי העץ נפלה לי השן הראשונה, הגזע הענפים והעלים המנשבים היו לאחיי ולי ולילדי המשעול לבית.

יום אחד, בסיום הלימודים בכיתה א, צעדנו חבורת ילדי המשעולים לשכונה. אט אט התפזרה החבורה הגדולה. בפניה האחרונה נכנסנו למשעול חרדון לכיוון הבתים ולרגע נדמה שטעינו. לא ראיתי את הבית שלי מרחוק. משהו השתנה. רצנו כולנו לתוך המשעול בתחושת אימה.

ענפי העץ וצמרתו לא נראו במרכז הרחוב, נכנסתי לחצר בבהלה, אדמה אדומה נותרה במקום. איש אחד שאני לא מכירה עמד שם, לא הרים אליי את מבטו,  אסף את שאריות העלים עם מגרפה והלך. אני זוכרת תחושת בהלה, שלי ושל שאר הילדים, צעקות והתרוצצות ושאלות, מה, מה, למה.

אימהות יצאו מהבתים ומשכו כל ילד משתולל לביתו, ברקע נשמעו ההסברים: "העץ הזה יכול להיות מאוד מסוכן",  "ואם יום אחד היה מרים לנו את הבית" , "לא היתה ברירה, עץ גדול יכול לגדול עוד ולהיות בעיה גדולה". שקט.

תוך דקות המשעול נותר בוהק בשיממונו ושקט. מרחוק ראיתי בקצה הדרך את גזע העץ. רצתי אל הגזע בכוונה מלאה להחזירו, לטמון אותו שוב באדמה. דחפתי את הגזע בכל כוחותיי ימינה ושמאלה עד שהיה שכוב במרכז  הדרך.  ואז גלגלתי אותו בעמל רב עד שער ביתי. הגזע לא עבר בפתח השער הקטן, איני יכולה  להרימו לבד.

נכנסתי בשקט. שעת מנוחת הצהריים. ביקשתי מאימי עזרה להכניס את העץ לחצר ולהעמיד אותו בחזרה באדמה. אמא הביטה בי, ידי חבולות ובגדיי מכוסים גזרי עץ ואדמה וענתה: "גזע העץ מת ולא יגדל יותר".

במועקה גדולה חזרתי אל הגזע המדמם. דחפתי וגלגלתי אותו בשארית כוחותיי לצד הקיר וישבתי עליו. העץ יישאר כאן, חשבתי לי, יהיה לנו ספסל וכל הילדים יוכלו לשבת עליו. הילדים התחילו לצאת שוב למשעול ובאו לשבת על הספסל.  האבות שעברו לידינו אמרו "תעזבו את הגזע, יפנו אותו מחר" .

"זה שלנו", עניתי, "הם לא יכולים לקחת. עכשיו זה ספסל וכולם ישבו עליו". ניסינו להיזכר במילה שלמדנו בכיתה, "פרטי, פרטי"  צעק ילד אחד. אני שמרתי על הגזע חזק חזק בכפות ידי. שאר הילדים יצאו בריצה וקריאות לחפש גיר. כתבתי על הקיר ספסל פרטי. התיישבנו שוב נחושים על הגזע, נשענים על הקיר וזקופים, חיכינו לאישור שלא הגיע.

התחיל להחשיך, אבא אחד עייף עבר לידינו מוטרד ואמר "המשעול לא של אף אחד, אי אפשר להשאיר בו חפץ פרטי", והלך.

בעמל רב מחקנו את המילה פרטי מהקיר וכתבנו ספסל ציבורי, התיישבנו בכבדות על הגזע בתחושת תבוסה.

החושך התגבר, אימהות ואבות עברו ואספו את הילדים לארוחת ערב ושינה.

אמא הכניסה אותי לאמבטיה, הוציאה את קליפות העץ מתלתליי  ומרחה את כפות ידיי בקרם מיוחד.

כשחזרתי למחרת מבית הספר העץ המת שלי לא היה במשעול.

המילים הכתובות ומחוקות על הקיר, הלכו ודהו, והזכירו לזמן מה, שפעם היה כאן עץ יחיד וגדול וענפיו היו נוחים לטיפוס, תחתיו היה צל קריר ובסביבתו היתה רוח נעימה מאוד.

*  *  *

וחזרה לט"ו בשבט 2020. לאחרונה הבנתי שהקונפליקט הזה בין העץ הפרטי והעץ הציבורי נוכח מאוד בחיינו.

אזרחים בכל הארץ נאבקים ברשויות, מנסים לשכנע אותם להכיר בערך העץ בחיינו ולעצור את הכריתות השיטתיות.

למי שייך עץ הגדל במרחב בו אנו חיים? האם עץ גדול בן עשרות שנים בחצר בניין המצל על הרחוב הוא פרטי?

עץ בחצר בניין לכאורה פרטי, אבל כריתת העץ תפגע בסביבה האקלימית התרבותית, האקולוגית והנופית של תושבי האזור.

למי שייך עץ הגדל במרחב בו אנו חיים? האם עץ גדול בן עשרות שנים בחצר בניין המצל על הרחוב הוא פרטי? עץ בחצר בניין לכאורה פרטי, אבל כריתת העץ תפגע בסביבה האקלימית התרבותית, האקולוגית והנופית של תושבי האזור

ועץ הרחוב או החורשה? האם הוא ציבורי? של כולנו? האם הוא שייך לתושבי המקום? הרחוב? העיר? שדרות העצים ברחובות ובחורשות ללא ספק אינם עצים פרטיים של ראש העיר או עובדי עירייה. מי הסמיך אותם לקבל החלטות כה פוגעניות ללא דיון ציבורי ? ללא קביעת סדרי עדיפויות משותפים עם תושבי המקום?

עצים גדולים צמחו כאן, ניטעו ע"י דור מקימי המדינה ונכחדים ונגזלים מהדורות הבאים ללא כל הבנה תרבותית.

רשות מקומית חייבת להוציא הוראת שעה לתכנן דברים לצד העצים בעיר. לא יתכן שעצים יכרתו לצורך שביל אופניים, למשל.

כריתת אלפי אקליפטוסים מבוצעת כבר כמה שנים על ידי רשות הטבע והגנים  ורשויות מקומיות.

שדרות העצים ברחובות ובחורשות ללא ספק אינם עצים פרטיים של ראש העיר או עובדי עירייה. מי הסמיך אותם לקבל החלטות כה פוגעניות ללא דיון ציבורי? ללא קביעת סדרי עדיפויות משותפים עם תושבי המקום?

מי חשב שהעברת מחנות צה"ל לדרום תכלול את כריתת יערות האקליפטוסים?  צה"ל משחרר את אזור המחנות לטובת הציבור לכאורה, ויוצא שצה"ל הוא הגוף שעוסק בתכנון שכונות מגורים, ללא שקיפות, על חשבון העצים הגדולים.

לצד מחנות צה"ל שדות חיטה נרחבים, כך במחנה סירקין וגם בצריפין, תל השומר  ומחנות המודיעין.

אני מצויה בכמה מאבקים, מכירה היטב את הנהלים ואינני יכולה לומר שנעשה מאמץ לא לכרות את העצים. מאמץ זה אמור להתרחש בראש ובראשונה בבחירת אזור העבודה. בהוראה למתכננים לבצע תכנון לצד העצים. זה לא נעשה.              על פניו ניכר שקיימות הסכמות כלשהן לכריתת עצים נרחבת, לצורך הרחבת ביצוע עבודות תשתיות או הרחבת פרויקטים גם בערים מטופחות ומושקעות. המדינה משלמת על פרויקטים נרחבים לעיתים ללא צורך.

מי חשב שהעברת מחנות צה"ל לדרום תכלול את כריתת יערות האקליפטוסים? צה"ל משחרר את אזור המחנות לטובת הציבור לכאורה, ויוצא שצה"ל הוא הגוף שעוסק בתכנון שכונות מגורים, ללא שקיפות, על חשבון העצים הגדולים

גורמים רבים לכאורה עושים במלאכה לצורך שימור עצים, אבל גורמים אלו אינם דורשים תכנון ללא כריתת עצים.

פיצוי נופי מוצע על ידי פקיד היערות כפתרון לכריתת העצים, אך העצים לעד יהיו דלים וקטנים, לא יהיה פיצוי אקלימי, פיצוי תרבותי, פיצוי אקולוגי או פיצוי נופי.  הצל יכחד לעד מרחובות הערים.

בחודשים האחרונים הכרתי אלפי  אזרחים הנלחמים לא לכרות את העצים. בכל המאבקים ברור דבר אחד, הרשויות וועדות התכנון אינן מתייחסות למאבקי האזרחים. סיסמאות תכנון חסרי תבונה תרבותית ותכנונית נכתבות בכל תוכנית ומצוטטות על ידי פקיד יערות ראשי ומקומי, והכריתות מאושרות. ההחלטות מתקבלות תוך הסתרה. רשויות מקומיות ומשרד החקלאות תומכים בהסתרה,. התוכניות אינן חשופות ולאזרח יש 14 יום להגיש התנגדות ללא כל מידע.

פיצוי נופי מוצע על ידי פקיד היערות כפתרון לכריתת העצים, אך העצים לעד יהיו דלים וקטנים, לא יהיה פיצוי אקלימי, פיצוי תרבותי, פיצוי אקולוגי או פיצוי נופי. הצל יכחד לעד מרחובות הערים

כיוון שכך נוהגות הרשויות, כשאינן מפרסמות את כריתת העצים מיד עם פרסום הודעה על בניה כדי לאפשר התנגדות – ברור שהן תומכות בכריתת העצים ופועלות נגד תושבי העיר ובעד תכנון סביבתי פוגעני.

אלפי מסמכי ערר הוגשו השנה ואת כולם דחה ארז ברקאי, פקיד היערות הראשי. תלונות על מניפולציה במסמכים והעדר רישיונות כריתה להגשת עררים אינן זוכות להתייחסותו. יתכן שלא מקרי הדבר לאור כמות הכריתות הנרחבת.

מלחמת אזרחים מתרחשת כעת, למען הגנת הסביבה, למען איכות החיים ובריאות האזרחים והטבע.

האמת כבר ברורה גם לבעלי המקצוע: לא יגדלו שוב עצים גדולים בעיר. הקרקע כבר צפופה  ומזוהמת, השורשים אינם מתפתחים, והעצים נותרים דלים ודקים.  עצים דלי עלים אינם מפחיתים את החום העירוני ויגזרו על ילדינו חיים בחללים ממוזגים וערים לוהטות. ציפור לא תקנן על עצים דקים וחתול לא יטפס עליהם.

האמת כבר ברורה גם לבעלי המקצוע: לא יגדלו שוב עצים גדולים בעיר. עצים דלי עלים אינם מפחיתים את החום העירוני ויגזרו על ילדינו חיים בחללים ממוזגים וערים לוהטות. ציפור לא תקנן על עצים דקים וחתול לא יטפס עליהם

עצים בני עשרות שנים בעיר הם חד פעמיים. צאו להגן על העצים בקרבתכם, זו מלחמת אזרחים.

מוזמנים לקבוצת הפייסבוק "עצים הם תושבים תל אביב יפו". מייל: keeptelavivtrees@gmail.com

אוסי בנימין פועלת וכתובת על נושאי הקיימות, הבניה הירוקה. הצלת עצים וסביבה בריאה. מובילת המאבק המוצלח נגד כריתת מאות עצים ברחוב ארלוזורוב תל אביב, באמצעות חשיפת הליכי תכנון לא תקינים. משתפת מידע בין פעילי מאבקים אזרחיים רבים הנלחמים נגד תכנון מוטה אינטרסים זרים. מקדמת עירוניות מקיימת\"העיר שייכת לתושביה\". העדפת מקומיות כתפיסה כלכלית ערכית סביבתית

לפני שנים צפיתי בסרט הטלוויזיה של דורון צברי 'מלך הרייטינג' שעסק בדודו טופז וצולם בשיא תהילתו, אמן אהוב עם תכנית מצליחה בפריים טיים, רייטינג מטורף ואגו שנגע בשמיים ולא ידע שובע. נפילת הכוכב כבר נרמזה שם.

זכורה לי סצנה שצולמה בהילולה במירון. היה ברור מה חלף בראשו, הקהל היה שלו ועטף אותו בהערצה מוגזמת משל היה קדוש בעצמו. בתכניותיו חילק כסף לנזקקים נבחרים ומצולמים בעוניים והפתיע צופים בביתם. טופז הרגיש רובין-הוד וזרח מאושר. ה'עם' אהב אותו. מי יכול עליו?

אני זוכרת משפט תמוה שאמר ביום בו נהרגו ארבעה חיילים בלבנון. בערב שודרה תכניתו 'הראשון בבידור' בה עשה ככל העולה על רוחו, גם לחלק כסף לנזקקים או לחכות לנחיתת חייזרים. טופז התלבט אם לשדר את תכניתו ואמר בלי למצמץ: "חשבתי לעצמי שכל אחד מהנופלים האלה בטח הכיר אותי ושמע עלי ואני לא הכרתי אותם". חשבתי אז בבוז כמה מגלומן אדם צריך להיות כדי לומר משפט מנותק כזה.

ביום בו נהרגו 4 חיילים בלבנון, שודרה תכניתו 'הראשון בבידור'. טופז התלבט בקול אם לשדר את תכניתו ואמר: "חשבתי לעצמי שכל אחד מהנופלים האלה בטח הכיר אותי ושמע עלי ואני לא הכרתי אותם"

שנים אחר כך יאמר נתניהו למפוני עמונה שהוא מבין את כאבם כי גם הוא ומשפחתו נאלצו לפנות את הבית בבלפור ולעבור למלון פלאז'ה אחרי ההפסד לברק, ונזכרתי במשפט המנותק ההוא של תאומו הרוחני דודו טופז.

נתניהו הוא דודו טופז של הבחירות.
אותו טירוף מסוכן, אותה התקרבנות, אותו חרון אין אונים והכוח להשחית.
אלא שטופז שלח בריונים ליריביו כשאיבד את כתרו המדומה אחרי שהשחית את ערוץ 2 וצופיו, והתאבד כשנחשפה חרפתו. נתניהו מגייס לקרב הפרטי שלו את אותו ערוץ עצמו לחיסול יריביו בפוליטיקה ובכל שדרות השלטון. הוא מוליך מדינה לבחירות אחר בחירות מסיבות אישיות וקובע סדר יום תקשורתי כאילו ערך את החדשות במו שליחיו במדיה.

פעולותיו המטורפות של טופז נבעו מעומק עלבונו. הוא לא הבין איך הודח בבושת פנים מהסלון הישראלי. הוא, שאמנים שיחרו לפתחו ראה צל הרים כהרים ותכנן נקמה. כמותו גם נתניהו רואה בכל מתחרה בוגד ונמנע מטיפוח יורש שמא 'יבגוד' ויברח עם המדינה. כטופז לפניו הוא מסרב לפנות את הבמה. את הקמפיין הוא מנהל כאחוז דיבוק.

העבריין אבנר הררי שישב עם דודו טופז במעצר מתאר אליל מנופץ שלא יודע את נפשו. זה תיאור שמתאים לנתניהו כמו כפפה ליד:
"אני מנותק מהגוף שלי,.. אני חי בחרדות, אני הולך ומתמוטט.. הייתי כוכב ונשארתי לבד.. תראה בעולם הטלביזיה בני 70 מגישים תכניות טלביזיה חשובות."
או מנהיגים מדינות לא קלות. ולא מרפים.

פעולותיו המטורפות של טופז נבעו מעומק עלבונו. הוא לא הבין איך הודח בבושת פנים מהסלון הישראלי, ותיכנן נקמה. כמותו גם נתניהו רואה בכל מתחרה בוגד ומסרב לפנות את הבמה

נתניהו, כמו טופז, היה הראשון בשלטון שנים ארוכות מדי. העם אכל מכף ידם והם עשו בו כרצונם, שוב ושוב ניצחו רייטינג\בחירות גם כשלא עשו דבר חוץ מלמחזר שטיקים ולנוע הלאה מכוח האינרציה.

בעיני רוחם היו עדיין מלכי הרייטינג\המדינה גם כשהקהל נטש ועברו לנפילה חופשית ללא מצנח, בשיכרון חושים ששיבש את שיקול דעתם. חקירות משטרה לא סדקו את שריונם:
'אין כלום כי לא היה כלום', אמר נתניהו.
טופז אמר 'שיוכיחו'.
נגד שניהם הוגשו כתבי אישום.

את שניהם האדירה התקשורת שניפחה את החללית גם אחרי שהתרחקה מבסיס האם. ככל שנטרפו גבר חרונם והתקשורת העצימה הכל. שניהם חשו לא מנוצחים. ה'עם' היה לצדם. אותו עם שהקפידו להתנשא עליו, טופז עם ה'צ'חצ'חים' ונתניהו עם 'את משעממת אותי' ומצעד המשרתות שהרעיה רודפת הכבוד התעמרה בהן.

גם טופז גם נתניהו היו ההצגה הכי טובה בעיר. אבל טופז היה לבד בטירופו, לנתניהו יש סייענים וכלבי שמירה שמוליכים אותו בנאמנות מקדנציה לקדנציה על אפו ועל חמתו של חצי עם לפחות, וחרף כתבי אישום חמורים שתקשורת חסרת עמוד שדרה מתייחסת אליהם כאל הערת שוליים.

גם טופז גם נתניהו היו ההצגה הכי טובה בעיר. אבל טופז היה לבד בטירופו, לנתניהו יש סייענים וכלבי שמירה שמוליכים אותו בנאמנות מקדנציה לקדנציה, חרף כתבי אישום חמורים שהתקשורת מתייחסת אליהם כהערת שוליים

התקשורת מקורנפת עד העצם. כוחה עצום להשחית.
במקום למלא את תפקידה היא נוברת ברפש ואוכלת נבלות. הערוצים עברו למתכונת 'פנאי פלוס'. במקום לעסוק בחומר נפץ כמו פרשת הצוללות המוחרשת, למשל, היא נטפלת לגמגום של גנץ. ביבי מתבלבל זה לא קטע גם כשהוא דורש לקרוא אליו את שר הבריאות (הוא שר הבריאות). תקשורת נושכת. מחדשות – N12 (ה-N זה נתניהו) עד חדשות 13 אין צדיק בסדום.

גם שומרי הסף חוששים. אחרי שנתניהו ישוב למולדתו אמריקה, לדירת השרד של המדינה הרשומה על שמו, גם הדירה, אגב, הם יספרו לאומה בזעזוע מה ראו עיניהם. כרגע הם עמוק בתרדמת. אחרי מות שלטון נתניהו יתראיינו ל'שומרי הסף 2' על התועבות שראו ולא האמינו אבל החרישו. שומרי הסף גיבורים רק כשהם יוצאים מאזור האסון של ראש הממשלה המסוכן הזה.

לנתניהו יש קרובי משפחה שלפי כתב אישום חמור גוזרים עבורו קופונים שמנים, וקואליציית דחלילים תאבי ממון וכוח, נפתלי בנט שר הרסיס בתחת ושמשון ויובב של הפוליטיקה, אוחנה ומיקי זהר, איילת שקד שמסניפה בושם פאשיזם, שרון השכל אנטואנט 'אם אין לחם- ישטפו כלים', ומקהלה יוונית אילמת מפחד. כולם עמוק בחלחולת של הנוכל שעושה מה שאשתו והילד דורשים. והם דורשים קיסרות.

התקשורת נוברת ברפש ועוברת למתכונת 'פנאי פלוס'. במקום לעסוק בחומר נפץ כמו פרשת הצוללות, היא נטפלת לגמגום של גנץ. ביבי מבולבל זה לא סיפור. גם כשהוא דורש לזמן את שר הבריאות (הוא שר הבריאות)

טופז נזקק לבריונים שירביצו למי שצריך, נתניהו לא חייב להרביץ, רק למצמץ כדי להשיג את מבוקשו. כל החוטים בידיו.

כל מי שסר חינו אצל שרה נשלח ללחך עשב באחו. יש להם קואליציה יראת שמיים וחסרת אחריות שאוכלת מכף ידה של משפחת בתחת, לפעמים נתניהו מחליף שרים כמו גרביים ומעניק לנבלים ברשות התורה אתנן מהכיס שלנו. הוא יודע, לחצי עם לא אכפת ואם אכפת, זריקה קטנה באנגלית וזה עובר.

נתניהו מסוכן יותר מהקורונה. הוא מחריב מדינה, זו לא תכנית טלוויזיה, אלה הם חיינו. ישראל תחת שלטון הנוכל הציני והחמדן היא מדינת שנאת חינם כוחנית וגזענית. אין לו בעיה לשסות איש באחיו ולהטיל דופי באנשים שהוא עצמו מינה לתפקידם. הרשימה השחורה מתארכת. מי שלא אתו הוא שמאל. השמאל בוגד.
בארץ ישראל יסד נתניהו את טראמפיאדה של המזרח התיכון.

המשפט שמחכה בחודש הבא למלך הישראבלוף לא מפחיד אותו. יש עוד הרבה מה לרסק והוא יוליך אותנו לבחירות אחר בחירות עד שניכנע, הבחירות הן כן ביבי – לא ביבי כי אין מדינה, יש אני ואפסי עוד. בוחריו מרוצים, המושחת יכול לגנוב אותם כאחרון הדיקטטורים במדינת עולם שלישי שפעם לעגנו להם על בחירה חוזרת במושחתים.

עכשיו הבדיחה היא עלינו. זה מה יש כנראה. נתראה בבחירות הבאות ובאלה שאחריהן. עגל הזהב של עם העגלים מאמין באמת ובתמים שאין לו תחליף. גם משה רבנו, הנביא המגמגם שהנהיג עם, היה מובס תחת מפלצת התהילה הנכלולית בטעם מקדונלד'ס שלא עוצרת באדום.

טופז נזקק לבריונים שירביצו למי שצריך, נתניהו לא חייב להרביץ, רק למצמץ כדי להשיג את מבוקשו. כל החוטים בידיו. מי שסר חינו אצל שרה נשלח ללחך עשב באחו. נתניהו מסוכן יותר מהקורונה. הוא מחריב מדינה, זו לא תכנית טלוויזיה

העגלה נוסעת, אין עצור, אבל לא נתייאש. בצוק העתים סבתא שלי דיליסיה היתה אומרת: "אפילו משה רבנו מת בסוף."

ובינתיים נתניהו יכנס עוד מסיבת עיתונאים דרמטית, הראשון בשידור ישיר בכל הערוצים בשמונה בערב בדיוק, ואז יכריז לא חשוב מה, זה יעשה כותרות. אפילו 'גנץ שיקר בעניין הגובה שלו. הוא לא מטר תשעים.'
ואחד, אם לדייק.

הנאשם בפלילים דודו טופז התאבד אחרי שנתפס. הנאשם בפלילים נתניהו לא צריך לטרוח. המדינה כבר תתאבד בשבילו. בשבוע הבא היא תקשור לצווארה חבל בפעם השלישית תוך שנה.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת