"זהו לילה של ניצחון ענק"
בנימין נתניהו בליל הבחירות, 3 במרץ 2020
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
כבר כשהזיזו את הבחירות ליום שני היינו צריכים לחשוד שדבר יוצא מגדר הרגיל מתרחש. ואז נכנסנו אל אותן כיתות בית ספר מוכרות, ששוב התחפשו לקלפיות, וכמו אליס וחתולתה קיטי עברנו אל העולם שמעבר למראה.
מערכת הבחירות המשונה הסתיימה כשכל המתמודדים ניצחו וכל הבוחרים הפסידו (או להיפך), ולמרבה התדהמה ובניגוד גמור לכל מה שידענו על העולם, הימין צהל בלילה ומאז הוא שקוע בדיכאון, השמאל מאיים במחטף חקיקה פרסונלי והימין מזדעק על הפגיעה באושיות השלטון וליברמן הוא תקוות מערכת המשפט.
והמפטי-דמפטי-ביבי, האיש שכל הזמן נופל וקם, מפליא בשירת "המפטי דמפטי ישב על החומה / המפטי דמפטי נפל במהומה / כל חיל המלך וכל פרשיו / ניסו להחזיר אותו לשם – אך לשווא".
איך ייראו הימים האלה ממרחק הזמן? כיצד נזכור אותם ונסביר אותם לעצמנו? מה נלמד מהספרים ומהסרטים התיעודיים, שינסו בעתיד להבין, לנתח, לפרש ולהתמודד עם טירוף המערכות הכללי שלתוכו הכנסנו את עצמנו, כשתוך פחות משנה הלכנו לשלוש מערכות בחירות, שהסתיימו פחות או יותר באותה תוצאה?
כמה נלעגים ייראו לנו נאומי הניצחון האופוריים והמנותקים מהמציאות, שנישאו בלילות שאחרי סגירת הקלפיות? עם הנואשות והילדותיות שגייסו את ההשגחה האלוהית והפאתוס הרטורי של "נאום היסטורי" כדי להודות, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך ולקלס את מי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה – והביא אותנו עד ל… עד לאן, בעצם? בחזרה לנקודת המוצא. מובסים יותר, מרוששים יותר, מתוסכלים יותר.
פעם אחר פעם הדגימו נאומי הניצחון, שנישאו בלהט המתבקש, את הנביבות החלולה של העידן הזה. את כמיהתם הפאתטית של מנהיגים ישראלים ל"תמונת ניצחון" נשגבת. כזו שכביכול תשחרר אל העולם מין אנרגיה מיסטית מסתורית, שנמצאת מחוץ לזמן ולמרחב, מרחפת מעל לממשות המיוזעת והצעקנית של הפוליטיקה הישראלית האמיתית.
פעם אחר פעם הדגימו נאומי הניצחון, שנישאו בלהט המתבקש, את הנביבות החלולה של העידן הזה. את כמיהתם הפאתטית של מנהיגים ישראלים ל"תמונת ניצחון" נשגבת
והאנרגיה הזאת – הכוח של שופרי הניצחון, כמו אז עם הצנחנים ליד הכותל – אולי תתפוס אותנו בציצית ראשנו, תניף אותנו אל על, תחלץ אותנו מכבלי הגלגולים הרעים של המציאות, תמטיר על בעיות החיים האמיתיות מטר קונפטי, שירה צרודה של "מי שמאמין לא מפחד", חיוכים מאולצים, ידיים מונפות אל-על. ממש כמו שהרגילו אותו בכל תוכניות "הגמר הגדול" של כל להיטי הריאליטי לדורותיהם.
ותמונת הניצחון הזו, על פי התבונה המקובלת – מבית היוצר של הוגי הדעות המובילים של תקופתנו, אנשי השיווק, התדמית, הדיגיטל, הסחריר והיח"צ – היא זו ש"תקבע בתודעה" או "תצרוב בנפש האומה" דימוי היסטורי שייזכר לדורות, או לכל הפחות לשעה-שעתיים הקרובות.
וכך, סיבוב הבחירות הראשון הסתיים בנאום ניצחון אופורי של בני גנץ ("ניצחנו, עם ישראל אמר את דברו. יברכך השם וישמרך, יאיר השם פניו אליך ויחונך… אני אהיה ראש הממשלה של כולם. אור גדול מאיר על ישראל שלנו. זהו יום היסטורי… אנחנו מבקשים להודות לבנימין נתניהו על שירותו למען המדינה… בבחירות יש מפסידים, בבחירות יש מנצחים – ואנחנו המנצחים").
נאום בהחלט רהוט ואף מרגש, שעליו הזדרז המפסיד נתניהו להגיב תוך שעות ספורות בשאגת ניצחון משלו ("זהו לילה של ניצחון אדיר… אני מאמין שהקב"ה וההיסטוריה נתנו לעם ישראל הזדמנות נוספת להפוך את מדינתנו לאומה חזקה ולשם כך אני פועל").
שני ניצחונות פירוס כבירים ובלתי נשכחים אלה, הובילו את שני המנצחים שהיו גם שני המפסידים, לעוד שני סיבובי בחירות נוספים, שבהם – כמו חתולו של שרדינגר – הם הצליחו להפסיד ולנצח באותו זמן.
שני ניצחונות פירוס כבירים ובלתי נשכחים אלה, הובילו את שני המנצחים שהיו גם שני המפסידים, לעוד שני סיבובי בחירות נוספים, שבהם – כמו חתולו של שרדינגר – הם הצליחו להפסיד ולנצח באותו זמן
וכל העלילה המופרכת הזאת רעמה השבוע בקרשנדו מרשים עם בליץ ניצחון של נתניהו, שנפתח בשירת ההמנון החדש, "שבחי ירושלים", כשהוא מוקף בבני משפחתו ובפעילים מרכזיים; נמשך בציוץ "ניצחון ענק למען ישראל" בטוויטר; והסתיים בעוד "נאום ניצחון" אופורי על "איזו שמחה יש לנו הלילה. זה לילה של ניצחון ענק. הגיע הזמן להפסיק את סבבי הבחירות. הגיע הזמן להקים ממשלה בישראל".
כמה שעות אחרי, עוד לפני שנאלמה תרועת הפסטיבלים, כבר התברר שגם הפעם, נתניהו אמנם היה הראשון שחצה את משבצת "דרך צלחה" במונופול, אבל לא בטוח שזה יספיק לו לבטל את צו הקופה "לך ישר לכלא".
האובססיה ל"תמונת ניצחון" ול"נאום ניצחון", היא הצומת שבו נפגשים אנשי השיווק והתדמית עם הקואצ'רים והמנטורים בסגנון עדות הניו-אייג'. גם הם, כמו הפוליטיקאים ועוזריהם, אף פעם לא מפחדים. כי גם הם מאמינים. הם שמים מבטחם בבדיה הפופולרית המכונה "מחשבה יוצרת מציאות". לכן הם נוהגים להטיף למאמיניהם שידמיינו שוב ושוב את "תמונת הניצחון" הנחשקת, יעלו אותה פעם אחר פעם בעיני רוחם, ייראו עצמם בסיטואציה, וכל הזמן ימשיכו לחתור לעברה.
כמה שעות אחרי, עוד לפני שנאלמה תרועת הפסטיבלים, כבר התברר שגם הפעם, נתניהו אמנם היה הראשון שחצה את משבצת "דרך צלחה" במונופול, אבל לא בטוח שזה יספיק לו לבטל את צו הקופה "לך ישר לכלא"
הרציונל הולך בערך ככה: לא תזכה בנובל, באוסקר או במדליה אולימפית, אם לא תייעד את עצמך מלכתחילה להישגים כבירים כאלה. אף אחד לא זוכה בתהילת עולם אם הוא לא חשק בה בכל מאודו. לכן ראשית חוכמה, עליך לדמיין את עצמך מודה למלך שבדיה, מנפנף לצלמים שמקיפים את השטיח האדום, או עולה על הפודיום לצלילי ההמנון הלאומי.
זה תנאי הכרחי – גם אם ברור שלא מספיק – בדרך להישגים כבירים כאלה. נכון שבהמשך עוד תידרש לתגלית מדעית פורצת דרך, ליצירת מופת או למאמץ בלתי אנושי. אבל היי, למה לקלקל את החגיגה עם פרטי הטריוויה המשעממים האלה? בואו נעצום עיניים, נשאף וננשוף, ונתרפק על הרגע הגדול והמכושף הזה, רגע הניצחון.
הפוליטיקאים הישראלים לקחו את הרעיון הפשטני הזה רחוק יותר. מבחינתם "תמונת הניצחון" היא לא תוצר לוואי של ההישג. היא המטרה שאין בילתה. לכן, רגע אחרי שהם קמים חבולים מהבוץ, בתום עוד משחק כדורגל אלים ומכוער, שהסתיים בתיקו אפס, הם רצים אל היציעים של האוהדים השרופים ביותר, יציעי האולטראס ומלהיבים אותם, כאילו לא צפינו כולנו במשחק שזה עתה הסתיים.
כאילו זעקות הניצחון אולי ישנו ברגע האחרון בדרך פלאית כלשהי את התוצאה העלובה שהושגה במשחק. כאילו כל מה שחשוב אלה זוויות הצילום, התאורה הנכונה, הפסוק המתאים מתהילים, ולא מציאות חיינו, שמשוועת להפשלת שרוולים, לתיקון, לעבודה יסודית, לרצינות, שיחלצו אותנו מהמבוי הסתום.
התשוקה הישראלית לתמונת ניצחון עברה כמה גלגולים. אחד המכוערים שבהם היה במלחמת לבנון השנייה, לפני 14 שנה, כשאף אחד כבר לא ידע להסביר למה המלחמה בעצם נמשכת ואיך היא אמורה להסתיים. כוכבי הרגע היו אז – איך לא – כל להטוטני הפרסום והשיווק, רבי המג של החארטה והבארטה, אשפי התדמית והתרמית, שהסבירו בכל האולפנים, ברצינות תהומית, שאסור להפסיק את המלחמה בלי להשיג "תמונת ניצחון", שתקבע את העליונות הישראלית בתודעת עמי האזור.
פרסומאי ידוע, שנשאל איך הוא מדמיין את תמונת הניצחון הזו, אמר – ונראה היה שהוא גם מתכוון לזה – שצילום של חסן נסראללה, כנוע על הברכיים, יכול לעשות את העבודה. זה גם היה הלך הרוח אצל מקבלי ההחלטות. "זה כמה שבועות מדברים בצמרת צה"ל על הצורך ב'תמונת ניצחון' – הישג צבאי מרשים שמצדיק את הדם שנשפך והזמן שבוזבז, שיסיים את המערכה בשיקום ההרתעה הישראלית", כתבו אז עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"הארץ".
הוריהם של 33 חיילי צה"ל, שנהרגו במתקפה האחרונה שנערכה בעקבות הדיונים ההם, לא יתאוששו עד יומם האחרון.
מלחמת לבנון השנייה לא הסתיימה כזכור בתמונת ניצחון של נסראללה על הברכיים, אלא בתמונתו של הלוחם תומר בוהדנה, מובהל על אלונקה למחלקה לטיפול נמרץ ברמב"ם, מסמן בדרך את סימן הוי הצ'רצ'ליאני המפורסם.
אחרי שהתאושש והשתקם הסביר בוהדנה שוב ושוב שהוא לרגע לא חשב על ניצחון לאומי כשסימן וי למצלמות, הוא ראה את שורת הצלמים על המסלול כשהוא הורד מהמסוק, ולא רצה להיתפס כך, מדמם ומושפל על האלונקה.
כשנשאל למה לדעתו הצילום שלו נחרט כל כך בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, בוהדנה ענה בפשטות: "אני חושב שהוא בא למלא איזשהו ריק מסוים שהיה אז בחברה הישראלית".
"נאומי הניצחון" הריקים מתוכן והמנותקים מהמציאות בעקבות הניצחונות הפוליטיים שמעולם לא הושגו בבחירות שלאף אחד אין מושג לשם מה הן נחוצות, מלמדים שהריק הזה בחברה הישראלית רק גדל מאז. הוא כבר מקיף אותנו מכל עבר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם