געגועי למכתבים

מכתב. אילוסטרציה (צילום: דן פרי)
דן פרי
מכתב. אילוסטרציה

מישהו עדיין כותב מכתבים?

פעם הייתי עושה את זה, במקום יומן. כשהיה לי משהו לומר, הייתי בוחר באחד מתריסר החברים הטובים ומחבר מכתב בשקדנות, משל היה זה פוסט בזמן ישראל.

הייתי מדפיס שני עותקים, ללא מורא אקולוגי. אחד הייתי מקפל ושם בתוך "מעטפה" שעליה הדבקתי "בולים" ואותה הייתי שולח באמצעות "דואר אוויר" ליעדה. השני יועד לקלסר מיוחד.

באמצע שנות התשעים, דואר האוויר הומר בדואר אלקטרוני – כך שנדרש תדפיס אחד בלבד.

בגלל אופי המיילים התחלתי לשלוח מכתבים בו-זמנית ליותר מאדם אחד. במבט לאחור, אני יודע עכשיו ששם, בפעולה תמימה זו, החל ההרס הגדול.

שמתי לב שריבוי המכותבים עיצבן אנשים. הם רצו מכתבים משלהם! זה נראה די מוזר להיזכר בזה היום, כשאנשים מתקשים לקרוא יותר מציוץ.

הקלסרים עדיין קיימים, אף שהדיו קצת מטושטש. הם מהווים תיעוד של זכרונותיי: המקומות השונים שהתגוררתי בהם ככתב זר, הולדת בתי הראשונה והתובנות והרגשות המדהימים שהציפו אותי, פילוסופיות קטנות ותכניות מפוארות. לפעמים אני קורא בהם; בשעת לילה מאוחרת, כשאף אחד אינו רואה.

זה נגמר, כמובן, ביבבה. יש משהו עצוב באחרון המכתבים. אני יודע בדיוק איזהו – אבל אני לא יכול לשאת את המחשבה.

זה נגמר בערך בתקופה שבתי השנייה נולדה, לפני כמעט שני עשורים. זה לא אשמתה, המסכנה. התובנות והרגשות נותרו – אבל הקהל נעלם.

אהבתי את המכתבים הללו. אהבתי לכתוב אותם ועוד יותר מכך אהבתי לקבל מכתבים בחזרה, ממי שטרח, כאשר הייתה עוד הדדיות.

בשנת 2020, העולם הוא פרדוקס. לראשונה בהיסטוריה, מדובר אולי באמת בטוב שבזמנים וברע שבזמנים. יש להתמקד בחצי הכוס המלאה – ובכל זאת, אני מוטרד מכל העניין. אז ניסיתי להבין מה קרה, ולהלן התוצאות:

  • האנשים שעשויים לכתוב מכתב עסוקים כל הזמן, או בעבודה התובענית מתמיד, או שיש להם משפחות תובעניות לא פחות (תופעה שגברה באופן מוזר), או שהם איבדו את שפיותם לחלוטין. עלינו להיות יעילים. קהל של אחד אינו יעיל.
  • במילים אחרות, אנו חיים בתקופה רב-צדדית. מכתב הוא מבנה דו-צדדי.
  • העידן הדיגיטלי דורש SCALE. קחו את הרעיון הנהדר שלכם לקרן הון סיכון ומייד תשמעו את השאלה: הם יבררו מייד אם זה מביא SCALE. מכתב לא עושה זאת בכלל.
  • קהל של אחד הוא גם פרטי. זה לא משרת את המותג האישי שלנו, לפחות לא ביעילות, בשום קנה מידה. זהו העידן של המותג האישי. עלינו לבנות אותו, לטפח אותו, לשמר אותו. יש כאלה שעושים זאת עם אמוג'ים ותמונות של ארוחת הערב (וזה די עצוב, אבל לפחות יש להם מותג).
  • אז כאשר יש לנו מחשבות, כין אם זוטות או הברקות, אנו מעלים אותן חיש קל למדיה החברתית. אפשר אחרי זה גם לשלוח לחברים – אבל הם בטח גם בבמדיה החברתית.
  • אבל האם החבר יראה את זה בפיד? לא ברור, אבל אפשר לקוות. אנו מחפשים רמזים לכך בלייקים, אוי לאותה בושה. אנו מתחילים להבחין בנמנע הקבוע, וזה אולי מפחית משהו קטן אך מטריד מאותה החברות.
  • במיוחד מעצבנים הפורשים הצדקנים; יש להם סיבה מצויינת לברוח מפייסבוק – אבל זה מרגיש קצת כמו עלבון. עד כדי כך נהיינו תלויים ותלותיים.

אם למרות כל זאת מישהו עדיין מעיז לשלוח מכתב (גם אם במייל), הנמען יחשב את הזמן הדרוש לקריאתו (מעל 900 מילים? קריאה של ארבע דקות!) ויקלל את חובת התשובה. האם לנמען יש מחשבות כדי לצקת תוכן לתשובה? זמן בוודאי שאין.

הכי גרוע, כמובן, זה שיחת הטלפון הלא מתוכננת. זו, בימינו, מהווה אגרסיה אמיתית.

האם כתיבת פוסט זה רק ממחיש את כל התופעה? אני חושב שאולי כן; למעשה אני בהחלט בטוח שכן.

האם כל העניין עשוי להיות חיובי? האם זה עוד דבר נורא שדרוש כדי לזכות בדבר טוב ונחוץ, כמו הסמארטפון או מס הכנסה? אני לא פוסל את האפשרות שכך הדבר.

היכן זה משאיר את מכתב האהבה? באמת אין לי מושג. אולי יוסיפו שדה לטינדר.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 561 מילים
סגירה