מישהו עדיין כותב מכתבים?

פעם הייתי עושה את זה, במקום יומן. כשהיה לי משהו לומר, הייתי בוחר באחד מתריסר החברים הטובים ומחבר מכתב בשקדנות, משל היה זה פוסט בזמן ישראל.

הייתי מדפיס שני עותקים, ללא מורא אקולוגי. אחד הייתי מקפל ושם בתוך "מעטפה" שעליה הדבקתי "בולים" ואותה הייתי שולח באמצעות "דואר אוויר" ליעדה. השני יועד לקלסר מיוחד.

באמצע שנות התשעים, דואר האוויר הומר בדואר אלקטרוני – כך שנדרש תדפיס אחד בלבד.

בגלל אופי המיילים התחלתי לשלוח מכתבים בו-זמנית ליותר מאדם אחד. במבט לאחור, אני יודע עכשיו ששם, בפעולה תמימה זו, החל ההרס הגדול.

שמתי לב שריבוי המכותבים עיצבן אנשים. הם רצו מכתבים משלהם! זה נראה די מוזר להיזכר בזה היום, כשאנשים מתקשים לקרוא יותר מציוץ.

הקלסרים עדיין קיימים, אף שהדיו קצת מטושטש. הם מהווים תיעוד של זכרונותיי: המקומות השונים שהתגוררתי בהם ככתב זר, הולדת בתי הראשונה והתובנות והרגשות המדהימים שהציפו אותי, פילוסופיות קטנות ותכניות מפוארות. לפעמים אני קורא בהם; בשעת לילה מאוחרת, כשאף אחד אינו רואה.

זה נגמר, כמובן, ביבבה. יש משהו עצוב באחרון המכתבים. אני יודע בדיוק איזהו – אבל אני לא יכול לשאת את המחשבה.

זה נגמר בערך בתקופה שבתי השנייה נולדה, לפני כמעט שני עשורים. זה לא אשמתה, המסכנה. התובנות והרגשות נותרו – אבל הקהל נעלם.

אהבתי את המכתבים הללו. אהבתי לכתוב אותם ועוד יותר מכך אהבתי לקבל מכתבים בחזרה, ממי שטרח, כאשר הייתה עוד הדדיות.

בשנת 2020, העולם הוא פרדוקס. לראשונה בהיסטוריה, מדובר אולי באמת בטוב שבזמנים וברע שבזמנים. יש להתמקד בחצי הכוס המלאה – ובכל זאת, אני מוטרד מכל העניין. אז ניסיתי להבין מה קרה, ולהלן התוצאות:

• האנשים שעשויים לכתוב מכתב עסוקים כל הזמן, או בעבודה התובענית מתמיד, או שיש להם משפחות תובעניות לא פחות (תופעה שגברה באופן מוזר), או שהם איבדו את שפיותם לחלוטין. עלינו להיות יעילים. קהל של אחד אינו יעיל.
• במילים אחרות, אנו חיים בתקופה רב-צדדית. מכתב הוא מבנה דו-צדדי.
• העידן הדיגיטלי דורש SCALE. קחו את הרעיון הנהדר שלכם לקרן הון סיכון ומייד תשמעו את השאלה: הם יבררו מייד אם זה מביא SCALE. מכתב לא עושה זאת בכלל.
• קהל של אחד הוא גם פרטי. זה לא משרת את המותג האישי שלנו, לפחות לא ביעילות, בשום קנה מידה. זהו העידן של המותג האישי. עלינו לבנות אותו, לטפח אותו, לשמר אותו. יש כאלה שעושים זאת עם אמוג'ים ותמונות של ארוחת הערב (וזה די עצוב, אבל לפחות יש להם מותג).
• אז כאשר יש לנו מחשבות, כין אם זוטות או הברקות, אנו מעלים אותן חיש קל למדיה החברתית. אפשר אחרי זה גם לשלוח לחברים – אבל הם בטח גם בבמדיה החברתית.
• אבל האם החבר יראה את זה בפיד? לא ברור, אבל אפשר לקוות. אנו מחפשים רמזים לכך בלייקים, אוי לאותה בושה. אנו מתחילים להבחין בנמנע הקבוע, וזה אולי מפחית משהו קטן אך מטריד מאותה החברות.
• במיוחד מעצבנים הפורשים הצדקנים; יש להם סיבה מצויינת לברוח מפייסבוק – אבל זה מרגיש קצת כמו עלבון. עד כדי כך נהיינו תלויים ותלותיים.

אם למרות כל זאת מישהו עדיין מעיז לשלוח מכתב (גם אם במייל), הנמען יחשב את הזמן הדרוש לקריאתו (מעל 900 מילים? קריאה של ארבע דקות!) ויקלל את חובת התשובה. האם לנמען יש מחשבות כדי לצקת תוכן לתשובה? זמן בוודאי שאין.

הכי גרוע, כמובן, זה שיחת הטלפון הלא מתוכננת. זו, בימינו, מהווה אגרסיה אמיתית.

האם כתיבת פוסט זה רק ממחיש את כל התופעה? אני חושב שאולי כן; למעשה אני בהחלט בטוח שכן.

האם כל העניין עשוי להיות חיובי? האם זה עוד דבר נורא שדרוש כדי לזכות בדבר טוב ונחוץ, כמו הסמארטפון או מס הכנסה? אני לא פוסל את האפשרות שכך הדבר.

היכן זה משאיר את מכתב האהבה? באמת אין לי מושג. אולי יוסיפו שדה לטינדר.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

עוד רבות ידובר על "מחאת בלפור", הצלחתה והתהליכים שהביאו אליה ונבעו ממנה. ספרים יחוברו, סרטים יופקו, טורים יפורסמו, תערוכות יוצגו ומחקרים יבוצעו. אחרי הכל, מחאות ענק שמשיגות את יעדן הן עניין נדיר ביותר וההיסטוריה איננה משופעת בהן.

אז למה דווקא היא הצליחה?

עוד רבות ידובר על "מחאת בלפור", הצלחתה והתהליכים שהביאו אליה ונבעו ממנה. ספרים יחוברו, סרטים יופקו, טורים יפורסמו, תערוכות יוצגו ומחקרים יבוצעו. אחרי הכל, מחאות ענק שמשיגות את יעדן הן עניין נדיר ביותר

מחאת 2021 צמחה על רקע השבר הגדול – היום שבו הודיע בני גנץ אחרי שלושה סבבי בחירות מייגעים שהוא חובר לנתניהו ולמעשה נותן לו את השלטון. כשאני נזכרת בתחושת הבגידה, האכזבה והייאוש שאחזה בנו, הלב מחסיר פעימה.

אפילו היום בחלוף הזמן והאירועים שעברנו מאז אני מתכווצת כשאני נזכרת בעוצמת הכאב. זו הייתה נקודת מפנה דרמטית משום שמחנה השינוי למעשה נרמס והושתק. אחזה בנו תחושה שאין שום קשר בין הפתק ששמנו בקלפי לבין הפעולות שעושים הפוליטיקאים בחסות הכוח שהענקנו להם, ולפיכך אין שום משמעות למנגנון הדמוקרטי ולקיומן של בחירות.

חשוב לי לציין שבשונה מבנט, בני גנץ הוביל את מחנה השינוי תחת הבטחה אחת ויחידה – לא לשבת תחת נתניהו. בנט בניגוד אליו הצהיר שוב ושוב שבכוונתו לכונן ממשלה אחרת ושנתניהו סיים. הוא אמנם שמר על עמימות, אבל מי שרצה וודאות יכול היה להצביע לליכוד או לסמוטריץ'. במקרה של גנץ, לא היו לנו אלטרנטיבות ולמעשה גם מי שהצביע מרצ-עבודה קולו נשדד ממנו.

האכזבה הצורמת בבג"צ 11-0 ואחריו אירוע הבגידה הותירו אותנו מיואשים וחבוטים, ומתוך התהום המורלית שהושלכנו אליה הזדקקה התובנה שלנו שלמעשה מוצו האמצעים הדמוקרטיים שעומדים לרשותנו להציל את הדמוקרטיה הישראלית.

בשלב הזה היו כבר גרעיני התארגנות של מחאות שונות. עדיין לא היינו מגובשים ולא עיצבנו קו מחאה אחיד, אבל היה ברור לכל מובילי הגרעינים שבשלה השעה להרים מחאה משמעותית. ידענו גם שאסור לה להיכשל, שכן אם היא תיכשל נאבד את הדמוקרטיה שגם ככה איבדה מכוחה. ההבנה הזו העמיסה על כתפנו אחריות עצומה והפנמה של אמת אחת – אנחנו האנשים להם חיכינו, ואם לא אנחנו זה לא יקרה.

מחאת 2021 צמחה על רקע השבר הגדול – היום שבו הודיע גנץ אחרי 3 סבבי בחירות מייגעים שהוא חובר לנתניהו ולמעשה נותן לו את השלטון. כשאני נזכרת בתחושת הבגידה, האכזבה והייאוש, הלב מחסיר פעימה

בין קבוצות המחאה השונות התקיימו שיחות רבות, ויכוחים קולניים, מאבקים עקרוניים וערכיים, ולא מעט סטרס ופחד שנבעו מהמצוקה הפוליטית שהתחוללה תחת הקורונה והשינויים הדרמטיים שהיא הביאה עמה. המבוגרים יותר בינינו הביאו לשולחן הדיונים את הצלקות שלהם מכשלון מחאת 2011 והלקחים שנבעו ממנה. בעיני, למידת התהליכים שהביאו לכישלון של 2011 ויישומם בעיצוב מחאת בלפור, תרמו רבות להצלחת המהלך.

פונקציית המטרה וכיבוש היעד

אחד הדברים שהובילו לכישלון ב-2011 היה היעדר ניסוח מדויק של פונקציית המטרה. מחאה מוצלחת חייבת להציב לעצמה יעד קונקרטי, ברור ומדיד. כותרות כמו "צדק חברתי", "איחוי הקרעים", "תקווה" וכו' הם יעדים אמורפיים. איך מודדים צדק חברתי או תקווה? ברגע שהדרישות מופשטות אי אפשר לקבוע את השגתן, ולכן הדרישה ל"צדק חברתי" נענתה בוועדת טרכטנברג שמסמסה את המחאה ולא הביאה לתוצאות משמעותיות ביחס לבעיות שעלו בה.

לפיכך החלטנו שהיעד שלנו צריך להיות פשוט וקונקרטי וכזה שאי אפשר למסמס בוועדה ואי אפשר לטעות בהשגתו. כזה שכולם ידעו לזהות אם הושג או לא הושג, ועד שלא יושג המחאה לא תיפסק. וכך באה לעולם פונקציית המטרה "לך!".

.מחאת בלפור (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

לא רוצים וועדות, לא רוצים כסף, לא רוצים הקצבת כהונה ולא רוצים לחכות להכרעת בית המשפט. רוצים שהנאשם ילך כי הוא הבעיה ולכתו היא הפתרון. לאורך הדרך היו פניות וגישושים, ניסו לפשר אותנו עם הצעות שונות ומשונות לשינויים, אבל עם "לך!" כיעד, לא היה על מה לדבר.

לפיכך החלטנו שהיעד שלנו צריך להיות פשוט וקונקרטי וכזה שאי אפשר למסמס בוועדה. כזה שכולם ידעו לזהות אם הושג או לא, ועד שלא יושג המחאה לא תיפסק. וכך באה לעולם פונקציית המטרה "לך!"

המדיום הוא המסר

אני זוכרת שישבתי לקרוא חומרים, בניסיון להבין מה הופך מחאות למוצלחות ומה מביא לכישלונן. שלושה דברים חזרו ועלו:

1. יעד.
2. טיימינג.
3. לוקיישן.

כדי שמחאה תצליח חייבת להיות הלימה בין מיקום הבעיה למיקום המחאה. פתאום הבנתי למה תל-אביב היא בית קברות למחאות, ולמה ממרום גילי ועשרות הפגנות שלקחתי בהן חלק מאז נעוריי אף לא אחת מהן הניבה הצלחות. מה הקשר בין תל אביב לבין הנאשם מבלפור? מחאה חייבת ליצור הפרעה, רעש סמנטי, מטרד בלתי פוסק. היא צריכה ליצור אי-נוחות למחולל הבעיה ולהבהיר לו שהיא מכוונת כלפיו. מכאן התחדדה ההבנה שההפגנה חייבת להיות בבלפור.

רבים חשבו שאין לכך סיכוי משום שהמקום עצמו לא מתאים להפגנות ומשום שזה רחוק מהמרכז ויכביד על המוחים. אבל מרגע שאמיר השכל וחבריו האמיצים קבעו את מאהל המחאה בבלפור, ובפרט לאחר המעצר השערורייתי של השכל, בלפור הפך למוקד עליה לרגל. לא עוד מקומו של הגרעין הקשה ומטיבי הלכת, אלא "ביתם" של רבבות אזרחים זועמים שהתייצבו בבלפור שבוע שבוע.

כרמי גילון נגרר על ידי שוטרים ממאהל בלפור (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

המעצר של השכל הגדיש את הסאה עבור אזרחים רבים ושבועיים אחריו קיימנו את הביביסטיליה שהיה למעשה האירוע שקיבע את בלפור כמחנה הקבע שלנו.

מיצג בהפגנה בכיכר פריז, ליד בלפור, מחווה לציור של דלקרואה על העלייה לבסטיליה, יולי 2020 (צילום: שרון אברהם)

”אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ.“ (איוב יד, פסוק יט)

או בשפה פשוטה – גם מים שוחקים סלע אם נותנים להם מספיק זמן. אני זוכרת שחיפשתי נתונים שעוסקים בפרקי זמן של מחאות. ניסיתי לברר אם יש קורלציה בין משך של מחאה לבין סיכויי הצלחתה. לא מצאתי ראיות שתומכות בקורלציה כזו אבל כן גיליתי שאם באמת רוצים משהו, זה עשוי לקחת זמן. כך למשל המחאה נגד מלחמת ויטנאם שנמשכה בגלים משך למעלה מעשור.

פתאום הבנתי למה ת"א היא בית קברות למחאות. מה הקשר בינה לבין הנאשם מבלפור? מחאה חייבת ליצור רעש סמנטי, מטרד בלתי פוסק, להבהיר למחולל הבעיה שהיא מכוונת כלפיו

היה לנו ברור שאם אנחנו רוצים להצליח נידרש לאורך רוח והתמדה. והמשמעות היא שלא עוצרים עד שהוא הולך, ולא משנה כמה זמן זה ייקח. את המסר הזה הפנמנו ופמפמנו לאורך כל הדרך, ולא זכור לי שמישהו התייאש או חשב להפסיק. היה ברור לכולם שהמחאה תימשך עד להשגת היעד "לך!". ומרגע שהתחלנו ועד היום, מחינו בבלפור במשך 15 חודשים ברצף!

מחאה עושים בזעם או לא עושים בכלל

אין דבר כזה מחאה מהונדסת שתשיג יעדים! הימים האחרונים והניסיונות הדי פתטיים של הנאשם להצית מחאה מהונדסת נגד ממשלת השינוי מוכיחים זאת. אנשים יוצאים להפגין כי הם מרגישים מאוימים או זועמים. אי אפשר לביים תחושות כאלה, ואי אפשר להניע אנשים לפעולה בהעדרן. הזעם שלנו היה עצום אחרי הבגידה של גנץ. התחושה ששדדו את קולנו בקלפי שחררה שאגת זעם מגרוננו, אותה הפננו ישירות לעבר המעון בבלפור.

אסף שפיר @AsafShafir כתב:
במשך שנה שלמה נאבקנו כדי שהסיפור הגדול של מהפכת בלפור יגיע לכל בית בישראל. התמודדנו עם הכוחות הגדולים ביותר ונשבר לנו הלב כשראינו את הכתבים באולפנים מתארים מציאות שקרית ובכך מונעים מהציבור הרחב להצטרף למהפכה שתכליתה להציל את pic.twitter.com/KrRCXvAEOI

— Henry Saltzman – Saving Israel and democracy (@henrysaltzman) May 13, 2021

לתחושת הזעם הזו נלוותה חרדה קיומית והבנה עמוקה וממשית לפריכותה של הדמוקרטיה הישראלית והאיום הישיר והמיידי שרובץ עליה. זה היה הדלק שהניע כל אחד ואחת מאיתנו לאורך 15 החודשים הקשים הללו.

הרגשנו שאנחנו נלחמים על הבית ואם נעצור אפילו לרגע נאבד את התקווה והעתיד. ידענו שאנחנו האופוזיציה, שאנחנו החזית, שאנחנו הצבא, שאנחנו הסופרים שכותבים את ההיסטוריה ושלמעשה אין לנו את הפריווילגיה לא להילחם.

אין דבר כזה מחאה מהונדסת שתשיג יעדים! הימים האחרונים והניסיונות הדי פתטיים של הנאשם להצית מחאה מהונדסת נגד ממשלת השינוי מוכיחים זאת. אנשים יוצאים להפגין כי הם מרגישים מאוימים או זועמים

מי צריך מנהיגים?

יש עדיין מי שמגלגלים עיניים למשמע המשפט "למחאה הזו אין מנהיגים". אבל אחת הסיבות העיקריות שהיא הצליחה זה בדיוק בגלל זה!

אנשים לא הגיעו לבלפור בגלל שקריים מיניסטר או סדי, או אמיר השכל, או הדגלים השחורים ביקשו מהם לבוא. תפקידם של ארגוני המחאה היה לנסות לגבש יעד ולוקיישן משותף, ולהקל על הלוגיסטיקה למי שמעוניין לבוא. לא מעט פעמים לאורך הדרך היו ארגונים שהחליטו לצאת מבלפור לפעולות אחרות, לקחת פסק זמן, לנסות משהו אחר. זה לא שינה במילימטר את המוטיבציה של ציבור המוחים להגיע במוצ"ש לבלפור.

ההמונים לא באו מתוך שייכות לארגון מסוים או מתוך ציות לבקשה של מישהו, הם באו כי הם זעמו וכי בלפור הפך להיות הכתובת לזעם הזה. כל מוצ"ש בשעה 19:00 בערב, ידעת שבבלפור לא תעמוד לבד, ידעת שבבלפור תפגוש אנשים, שכמוך מתקשים לקבל את החושך שיורד עלינו, ומוכנים לעשות כל מה שאפשר במסגרת החוק על מנת לעצור אותו. בלפור הפך למקום שבו התכנסנו ונתמכנו זה בזה, תוך הבנה שהלכה והתפתחה שאנחנו לא לבד ושהרבה יחידים זועמים יכולים להפוך לכוח שאין לעמוד בפניו.

הייתה בינינו הסכמה גורפת שאסור שלמחאה הזו יהיו מנהיגים או בעל-בית, והארגונים השונים הקפידו על כך. אני באמת מאמינה שאחד הכישלונות של 2011 נבע מהאספרציות האישיות של מי שראו עצמם כמנהיגי המחאה, אשר נטלו לעצמם חרויות להחליט החלטות בשם המחאה. מאחר שהכרנו היטב את התקדים, הקפדנו לא לעשות שום פעולה או החלטה שלא ניתן לנו המנדט לקבל.

לא לנסח רשימות של דרישות, לא להיפגש עם נציגי השלטון, לא להתפתות לפשרות או הבטחות שונות. היינו נחושים ושקופים לאורך כל הדרך.

הייתה בינינו הסכמה גורפת שאסור שלמחאה יהיו מנהיגים או בעל-בית, והארגונים השונים הקפידו על כך. אני מאמינה שאחד מכישלונות 2011 נבע מהאספירציות האישיות של מי שראו עצמם כמנהיגי המחאה

טיימינג

חייבים להיות הוגנים ולומר זאת: גם לטיימינג יש משקל בהצלחה של מחאה, ואין ספק שמחאת 2021 הגיעה בטיימינג בו הבשילו התנאים לשינוי. אני בספק גדול אם מחאת 2011 הייתה פועלת באופן דומה למחאה שלנו, ולא עושה את הטעויות שנעשו, היא הייתה מצליחה להחליף את השלטון.

ב-2011 נתניהו עוד היה יחסית מתון בסגנונו הריכוזי והפופוליסטי, ומרוסן יחסית אל מול מערכת החוק ושותפיו הפוליטיים. הוא גם היה בתקופה של התחזקות והתרוממות שלטונית ולא עמדו נגדו אישומים פליליים.

בהינתן מצבו האישי פוליטי אז, זה היה מרחיק לכת מצד המחאה לדרוש את לכתו ואילו עתה – אחרי שלוש מערכות בחירות בהן נכשל, ושלושה כתבי אישום חמורים שעומדים נגדו, הוא איבד את הלגיטימציה הציבורית למשול. התנאים שהמחאה פרצה בהם היו שונים בתכלית מאלה של 2011, ומכאן גם נבעה נחישותה והתמדתה.

????️בחירות, סגר, חיסונים, התקשר לבורלא, ליקק למודרנה, המשפט נדחה, עלייה בתחלואה, הסכם שלום עם נרנייה, המפגינים בבלפור חייזרים, כלומר מגוחכים, או בעצם מפחידים, ממש מסוכנים.
????️לא משנה מה הוא יגיד, ישקר, ימציא או יעשה. לא משנה אם זו אמת או שקר.
????️ לא נזוז מבלפור עד שהוא ילך!!! pic.twitter.com/5DcDnzq7n9

— ???????????????????????? ???????????????????? ???? (@limor_moyal) January 9, 2021

אני כותבת את הרשומה הזו בגוף ראשון יחיד ורבים משום שהייתי שם מן הרגע הראשון, לפעמים כעצמי ולפעמים כחלק מכוח, וחוויתי חוויות אישיות וקבוצתיות. את "הדמוקרטים" הקמתי עם קבוצת חברים מוכשרים ומדהימים עם הודעתו של גנץ על הקמת ממשלת השפל עם הנאשם, ומאז ועד היום אנו פועלים כתנועת שמאל שעשתה רבות בתוך המחאה ומסביבה.

אולם הקרדיט להצלחת המחאה לא נתון לנו או לארגונים השונים. המחאה הזו הצליחה הזכות כל האנשים הנפלאים שהפגינו בהתמדה, על חשבונם, על חשבון זמנם, תוך סיכון עצמי והשקעת משאבים, מתוך אמונה ואהבה למדינה הזו ותחושת שליחות עמוקה ואמיתית.

ולמרות זאת, הניצחון האמיתי בסופו של דבר הוא של כולנו! ממשלת השינוי תהיה טובה לכל אזרח ישראלי מימין ומשמאל, יהודי או ערבי, דתי או חילוני… המחאה הביאה רוח חדשה של שינוי, ומהמתנה המופלאה הזו ייהנו כל אזרחי ישראל.

לימור מויאל היא סופרת, אקטיביסטית ודוקטורנטית לפרשנות ותרבות. רעיה ואם לארבעה.

המלך עבדאללה הודיע על כוונתו לערוך "רפורמות פוליטיות מקיפות" בירדן בניסיון להרגיע את התסיסה של השבטים הבדואים נגדו. המתיחות בין בית המלוכה לשבטים הבדואים הגיעה לשיא ולעימות מזויין באזור נאעור, בו נפצעו אנשי ביטחון ירדנים. המלך מנסה להרגיע את השטח ונמנע לפי שעה ממעצר מתנגדיו.

במחוז נאעור, דרומית לעיר הבירה של ירדן עמאן, נמשכת המתיחות בין השבטים הבדואים לבין בית המלוכה הירדני . זאת לאחר שהפרלמנט הירדני החליט לפני כמה ימים, בישיבה מיוחדת, לפטר את חבר הפרלמנט אוסאמה אלעג'ארמה, בהסתמך על בקשה מיוחדת שהגישו 109 חברי פרלמנט הנאמנים למלך עבדאללה.

לאוסאמה אל-עג'ארמה יש לשון חדה כתער והוא לא היסס בחודשים האחרונים להשתלח בבית המלוכה הירדני בממלכה, לפני כשבועיים הוא טען כי גורמי הביטחון הירדנים ניתקו את החשמל במקומות שונים בממלכה ומנעו מתהלוכות הזדהות עם "פלסטין" מלהגיע מרחבי ירדן כדי להפגין בעיר הבירה עמאן במהלך המלחמה ברצועת עזה בין חמאס לישראל.

לאל-עג'ארמה יש לשון חדה כתער, והוא לא היסס להשתלח בבית המלוכה הירדני. לפני כשבועיים טען כי גורמי הביטחון הירדנים ניתקו את החשמל במקומות שונים בממלכה

אל-עג'ארמה איים כי בני השבטים יגיעו לעמאן כדי לטפל ב"סוכנים" ו"משתפי הפעולה" כשהוא מתכוון לבכירי המשטר הירדני שמקיימים קשרים עם ארה"ב וישראל.

אוסאמה אל-עג'ארמה ערך כינוס מחאה גדול ובני השבט שלו חסמו את ציר התנועה המוביל מעמאן לחוף המזרחי של ים המלח.

על פי גורמים ירדנים, הוא אף התבטא כי ברצונו לפגוע במלך עבדאללה עצמו "ולירות כדור במצחו". בעקבות דבריו פירסמו כמה נציגים של השבטים בירדן  הודעות תמיכה ונאמנות במלך עבדאללה ועשרות חברי פרלמנט התאגדו יחדיו כדי להדיחו מהפרלמנט.

בהצבעה ההדחה בפרלמנט, התייצבו לצידו של אל-עג'ארמה כמה חברי פרלמנט הנחשבים לתומכי תנועת "האחים המוסלמים".

לפני כשבוע הגיעו כוחות הביטחון של ירדן למאחז תומכיו של אל-עג'ארמה באזור נאעור והרסו אוהל בדואי מסורתי גדול שבו נהג אל-עג'ארמה לנאום נגד בית המלוכה הירדני. במקום פרצו עימותים בין תומכי אל-עג'ארמה לבין אנשי הביטחון שהשתמשו בגז מדמיע לפיזור המפגינים.

במהלך קרב היריות שפרץ במקום בין אנשי הביטחון הירדנים לתומכיו של אל-עג'ארמה נפצעו 4 אנשי ביטחון ירדנים מירי חי והועברו לטיפול בבית חולים.

אל-עג'ארמה איים כי בני השבטים יגיעו לעמאן כדי לטפל ב"סוכנים" ו"משתפי הפעולה", כלומר בכירי המשטר הירדני שמקיימים קשרים עם ארה"ב וישראל, וטען כי ברצונו לפגוע במלך עבדאללה עצמו "ולירות כדור במצחו"

אזור נאעור הוא אזור שקט יחסית, המוכר כאזור תיירות שמיושב בשבטים בדואים ובצ'רקסים, אולם מיום ליום מתברר כי המשבר בין המלך עבדאללה לבין השבטים הבדואים הולך ומתרחב. המלחמה בין ישראל לחמאס ברצועת עזה השפיעה ללא ספק על האווירה בירדן וחיזקה את התמיכה בחמאס ובתנועת "האחים המוסלמים", שהיא תנועת האופוזיציה הגדולה בירדן.

השבטים הבדואים בירדן ממורמרים מאוד וזועמים על בית המלוכה הירדני בגלל המצב הכלכלי הקשה בירדן ובשל הנטייה של המלך עבדאללה, בניגוד לאביו המלך חוסיין, להסתמך יותר ויותר על הפלסטינים בירדן ועל הרש"פ. זאת במקום על השבטים הבדואים שהיו תמיד נאמנים לבית המלוכה ההאשמי ויש להם יצוג מכובד בצבא הירדני ובבטכ"ל (הביטחון הכללי הירדני).

חביבם של השבטים הבדואים בדרום ירדן הינו הנסיך חמזה, אחיו למחצה של המלך עבדאללה, והדמות השנואה ביותר עליהם היא המלכה ראניה.

רעייתו של המלך עבדאללה ראניה היא פלסטינית מאזור טול כרם הידועה כ"אישה החזקה" בממלכה, ולטענת השבטים הבדואים היא מכתיבה למלך את מהלכיו ומערבת גם את בני משפחתה בעסקים בירדן, לפני כמה שנים הם אף הגישו עצומה למלך עבדאללה הדורשת ממנו לנטרל את השפעתה על ענייני הממלכה, דבר שלא קרה.

לפני כשלושה חודשים חשף המודיעין הירדני תוכנית לקשירת קשר נגד שלטונו של המלך עבדאללה. בקשר היה מעורב הנסיך חמזה עם כמה מראשי השבטים הבדואים בדרום ירדן. הקושרים נעצרו והנסיך חמזה אולץ לחתום על הצהרת נאמנות למלך וליורש העצר הנסיך חוסיין בן עבדאללה.

מיום ליום מתברר כי המשבר בין המלך עבדאללה לשבטים הבדואים מתרחב. המלחמה בין ישראל לחמאס ברצועה השפיעה על האווירה בירדן וחיזקה את התמיכה בחמאס וב"האחים המוסלמים"

מאז נעלם הנסיך חמזה וההערכה היא כי הוא נתון במעצר בית. מרבית הקושרים נגד המלך שוחררו, מלבד שניים העומדים לדין. המלך הורה לשחרר את כל בני השבטים שהיו מעורבים בקשירת הקשר מחשש שהדבר יעורר מהומות ושפיכות דמים בממלכה.

בכלא הירדני נותרו שתי הדמויות הבכירות שהנהיגו את הקשר נגד המלך עבדאללה ביחד עם הנסיך חמזה. מדובר בד"ר באסם עוואדאללה, ראש הלשכה המלכותית לשעבר והשריף חסן בן זיד, בן משפחת המלוכה ההאשמית. לשניהם יש אזרחות סעודית והם מקורבים מאוד ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן.

הם עומדים לדין בבית הדין לביטחון המדינה ושלטונות ירדן הטילו איפול על כתב האישום נגדם ומהלך משפטם.

מאז מעצר השניים יש שפל חסר תקדים ביחסים בין ירדן לסעודיה. הירדנים מאשימים בשקט את סעודיה כי היא תכננה ביחד עם הנסיך חמזה את הקשר נגד המלך עבדאללה כדי לקדם את "עסקת המאה" של הנשיא טראמפ ולקבל "דריסת רגל" סעודית בהר הבית. כזכור, ירדן היא האפוטרופוס של המקומות הקדושים בירושלים על פי הסכם השלום עם ישראל משנת 1994.

המלך עבדאללה מודאג מאוד מהתסיסה של השבטים הבדואים נגדו. כוחות ביטחון גדולים פרוסים באזור נאעור אך העימותים לא הסתיימו.

מאז מעצר השניים יש שפל חסר תקדים ביחסים בין ירדן לסעודיה. הירדנים מאשימים בשקט את סעודיה בתכנון עם הנסיך חמזה של הקשר נגד המלך עבדאללה לקידום "עסקת המאה" של טראמפ

לפני כמה ימים הודיע המלך על כוונתו לערוך "רפורמות פוליטיות מקיפות" בממלכה ולהביא להתחדשותה. אבל, אף אחד בירדן לא מתייחס ברצינות לסיסמאות השדופות האלה, שהן בבחינת כדור אקמול לתחלואות הכלכליות והפוליטות העמוקות בירדן. המצב מתוח מאוד והכיסא של המלך עבדאללה התחיל להתנדנד.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)