מישהו עדיין כותב מכתבים?

פעם הייתי עושה את זה, במקום יומן. כשהיה לי משהו לומר, הייתי בוחר באחד מתריסר החברים הטובים ומחבר מכתב בשקדנות, משל היה זה פוסט בזמן ישראל.

הייתי מדפיס שני עותקים, ללא מורא אקולוגי. אחד הייתי מקפל ושם בתוך "מעטפה" שעליה הדבקתי "בולים" ואותה הייתי שולח באמצעות "דואר אוויר" ליעדה. השני יועד לקלסר מיוחד.

באמצע שנות התשעים, דואר האוויר הומר בדואר אלקטרוני – כך שנדרש תדפיס אחד בלבד.

בגלל אופי המיילים התחלתי לשלוח מכתבים בו-זמנית ליותר מאדם אחד. במבט לאחור, אני יודע עכשיו ששם, בפעולה תמימה זו, החל ההרס הגדול.

שמתי לב שריבוי המכותבים עיצבן אנשים. הם רצו מכתבים משלהם! זה נראה די מוזר להיזכר בזה היום, כשאנשים מתקשים לקרוא יותר מציוץ.

הקלסרים עדיין קיימים, אף שהדיו קצת מטושטש. הם מהווים תיעוד של זכרונותיי: המקומות השונים שהתגוררתי בהם ככתב זר, הולדת בתי הראשונה והתובנות והרגשות המדהימים שהציפו אותי, פילוסופיות קטנות ותכניות מפוארות. לפעמים אני קורא בהם; בשעת לילה מאוחרת, כשאף אחד אינו רואה.

זה נגמר, כמובן, ביבבה. יש משהו עצוב באחרון המכתבים. אני יודע בדיוק איזהו – אבל אני לא יכול לשאת את המחשבה.

זה נגמר בערך בתקופה שבתי השנייה נולדה, לפני כמעט שני עשורים. זה לא אשמתה, המסכנה. התובנות והרגשות נותרו – אבל הקהל נעלם.

אהבתי את המכתבים הללו. אהבתי לכתוב אותם ועוד יותר מכך אהבתי לקבל מכתבים בחזרה, ממי שטרח, כאשר הייתה עוד הדדיות.

בשנת 2020, העולם הוא פרדוקס. לראשונה בהיסטוריה, מדובר אולי באמת בטוב שבזמנים וברע שבזמנים. יש להתמקד בחצי הכוס המלאה – ובכל זאת, אני מוטרד מכל העניין. אז ניסיתי להבין מה קרה, ולהלן התוצאות:

• האנשים שעשויים לכתוב מכתב עסוקים כל הזמן, או בעבודה התובענית מתמיד, או שיש להם משפחות תובעניות לא פחות (תופעה שגברה באופן מוזר), או שהם איבדו את שפיותם לחלוטין. עלינו להיות יעילים. קהל של אחד אינו יעיל.
• במילים אחרות, אנו חיים בתקופה רב-צדדית. מכתב הוא מבנה דו-צדדי.
• העידן הדיגיטלי דורש SCALE. קחו את הרעיון הנהדר שלכם לקרן הון סיכון ומייד תשמעו את השאלה: הם יבררו מייד אם זה מביא SCALE. מכתב לא עושה זאת בכלל.
• קהל של אחד הוא גם פרטי. זה לא משרת את המותג האישי שלנו, לפחות לא ביעילות, בשום קנה מידה. זהו העידן של המותג האישי. עלינו לבנות אותו, לטפח אותו, לשמר אותו. יש כאלה שעושים זאת עם אמוג'ים ותמונות של ארוחת הערב (וזה די עצוב, אבל לפחות יש להם מותג).
• אז כאשר יש לנו מחשבות, כין אם זוטות או הברקות, אנו מעלים אותן חיש קל למדיה החברתית. אפשר אחרי זה גם לשלוח לחברים – אבל הם בטח גם בבמדיה החברתית.
• אבל האם החבר יראה את זה בפיד? לא ברור, אבל אפשר לקוות. אנו מחפשים רמזים לכך בלייקים, אוי לאותה בושה. אנו מתחילים להבחין בנמנע הקבוע, וזה אולי מפחית משהו קטן אך מטריד מאותה החברות.
• במיוחד מעצבנים הפורשים הצדקנים; יש להם סיבה מצויינת לברוח מפייסבוק – אבל זה מרגיש קצת כמו עלבון. עד כדי כך נהיינו תלויים ותלותיים.

אם למרות כל זאת מישהו עדיין מעיז לשלוח מכתב (גם אם במייל), הנמען יחשב את הזמן הדרוש לקריאתו (מעל 900 מילים? קריאה של ארבע דקות!) ויקלל את חובת התשובה. האם לנמען יש מחשבות כדי לצקת תוכן לתשובה? זמן בוודאי שאין.

הכי גרוע, כמובן, זה שיחת הטלפון הלא מתוכננת. זו, בימינו, מהווה אגרסיה אמיתית.

האם כתיבת פוסט זה רק ממחיש את כל התופעה? אני חושב שאולי כן; למעשה אני בהחלט בטוח שכן.

האם כל העניין עשוי להיות חיובי? האם זה עוד דבר נורא שדרוש כדי לזכות בדבר טוב ונחוץ, כמו הסמארטפון או מס הכנסה? אני לא פוסל את האפשרות שכך הדבר.

היכן זה משאיר את מכתב האהבה? באמת אין לי מושג. אולי יוסיפו שדה לטינדר.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

אז מה לא מספרים לנו בערוצי ה"חדשות" על ה"סקרים" שהם מפרסמים? בזכות הצייצן ניר קלקשטיין נברתי באתר של ועדת הבחירות המרכזית, שהערוצים מחויבים על פי חוק לדווח לה על הסקרים שלהם. הנה כמה ממצאים מעניינים שמשום מה לא תראו על המסכים שלכם:

אז מה לא מספרים לנו בערוצי ה"חדשות" על ה"סקרים" שהם מפרסמים? נברתי באתר ועדת הבחירות המרכזית, שהערוצים מחויבים עפ"י חוק לדווח לה על סקריהם. הנה כמה ממצאים מעניינים שמשום מה לא יראו לכם

סקר חדשות 12 בנושא מנדטים ואקטואליה

מה לגבי מתלבטים? ומה לגבי מידת הביטחון בהצבעה שהנשאל/ת מוסר לסוקר, אולי אפילו תחת לחץ מסוים לתת תשובה? ובכן, כל אלה "לא נלקחים בחשבון". הבנתם? האם סקר כזה יכול להיחשב מהימן? תענו לעצמכם.

סקר: לאיזו מפלגה היית מצביע

ומה לגבי מי שכאשר מציבים אותם בפני שאלה בינארית – נגיד נתניהו או לפיד – אומרים "נייט" לשניהם? יש הרבה כאלה. אבל גם את זה לא יספרו לנו.

סקר: מי מבין האישים הבאים הכי מתאים לראשות הממשלה

רוב מוחץ של ישראלים טורקים לסוקרים את הטלפון או מסרבים לענות לשאלה באמצעות סמס/מייל/אינטרנט. אילו מין אנשים כן מוכנים לענות? מה מאפיין אותם? האם הם יכולים להיחשב "מדגם מייצג"? תחשבו לבד

לכל השקשוקה הזו יש להוסיף את גודל המדגם. 500 איש זה מדגם קטן. סקרים רציניים דוגמים 1500 איש ומעלה. ואת הישענות מכוני הסקרים על "פאנלים" אינטרנטיים, כלומר אנשים שנרשמים לפאנלים במטרה לענות על סקרים מכל סוג *תמורת תשלום*. ולפי השמועות מפלגות "דואגות" לשלב אנשים שלהם בפאנלים כאלה.

אז עד כמה הסקרים הללו משקפים מציאות, או יוצרים מציאות? כדי לקבל בוחן-מציאות שווה לחזור לסקרים של הסבב הקודם, באותה נקודת זמן.
המספרים והפערים מדברים בעד עצמם.

ברור שככל שהדברים תלויים בכלי התקשורת או בסוקרים – ה"חגיגה" על חשבון הציבור תימשך.

בכנסת הבאה ראוי שהמחוקקים/ות יידרשו לנושא, ויצרו סטנדרט מקצועי ומחייב לסקרים פוליטיים, בפרט בתקופת בחירות.

זוכרים את הפינה השבועית שלי ????️איך נראו הסקרים באותה תקופה לפני הבחירות האחרונות?????️
אז קבלו את סקר אין12 שבוצע 75 יום לפני בחירות 2021 שזה בערך מקביל להיום מול הבחירות הקרובות בנובמבר.
ואם אתם תוהים איפה נעלמה מפלגת "העבודה" אז בשלב הזה היא הייתה במצב של מוות קליני עם 1.3% pic.twitter.com/lltBOXKVzB

— ???????????????????????? ???????????????????? ???? (@limor_moyal) August 15, 2022

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית

הפוליטיקה הישראלית רוויה דמויות שטניות ודמויות סתמיות. יש סיכוי לא רע שגדי איזנקוט אינו כזה. טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה.

האם טוב שהצטרף לבני גנץ ולא ליאיר לפיד? זה כבר יותר מסובך.

טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה. האם טוב שהצטרף לגנץ ולא ללפיד? זה כבר יותר מסובך

לגנץ שאיפות להיות ראש ממשלה, ואלה מפריעות מאוד ליצירת מומנטום מאחורי ראש הממשלה לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד של הגוש  עלול להשאיר אנשים בבית ביום הבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים ליצחק רבין, גנץ מלהק עצמו כאן כחתרן סטייל שמעון פרס דווקא. זה לא עושה חסד עם הזיכרון של אף אחד מהם.

מצד שני, יש לגנץ (ושותפו גדעון סער) כרגע יותר סיכויים למשוך קולות מהימין השפוי. רק אלוהים יודע מדוע שפויים אלה רואים עצמם כימין (לא רוצים מדינה דו-לאומית; לא רוצים תאוקרטיה; לא רוצים אוטוקרטיה; אבל ימין, רק ימין – כוחו של מיתוג, אולי). אופטימלית שלישיית ה"מחנה הממלכתי" תוכל להביא מספר משמעותי של קולות ימין מבלי לגרוע מלפיד, ובזאת להגדיל את הגוש.

ההתפתחות גם עשוייה להזיק לאיילת שקד – סליחה, ל"רוח הציונית" – ולהורידה שאולה אל מתחת לאחוז החסימה. זה כמעט חשוב כמו שמרצ כן תעבור, כי הרי ברור שאם שקד בפנים היא חוברת לבנימין נתניהו ולפי הסקרים דהיום מביאה אותו לרוב. הכחשותיה זוכות בצדק לאפס התייחסות.

איילת שקד אומרת כי הרוח הציונית בעד הקמת ממשלת אחדות רחבה אבל בשיחות שניהלה עם חבר מפלגתה מתן כהנא היא סרבה להתחייב שלא תהיה חלק בממשלה צרה בראשות נתניהו ותשלים לו ל-61 מנדטים, אם יידרש לכך. כעת הפרטים במלואם באתר וואלהhttps://t.co/9qYLconYmp

— יקי אדמקר (@YakiAdamker) August 14, 2022

לקינוח – וזה ממש סופלה שוקולד – אם שקד תיעלם היא תיקח אתה גם את כייס הבחירות המיוסר, שותפה יועז הנדל, האיש שמנע מגנץ להקים ממשלה ב-2020. יהיה בזה צדק פואטי.

לגנץ שאיפות להיות רה"מ, שמפריעות ליצירת מומנטום מאחורי רה"מ לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד הגוש  עלול להשאיר אנשים בבית בבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים לרבין, גנץ מלהק עצמו כחתרן סטייל פרס

עם זאת, יש כאן עניין גדול אפילו יותר מחסימת נתניהו והחזרת הפוליטיקה למידת זוהמה נסבלת.

בראיון ל"מעריב" מינואר הבהיר איזנקוט כי הוא מבין את ההתאבדות הדמוגרפית הגלומה בהמשך התמזגות ישראל עם הפלסטינים בגדה המערבית. הוא חזר על זה השבוע כאשר הודיע על הצטרפותו לגנץ. עוד כרמטכ"ל בזמן אינתיפאדת הסכינים הוא התריע נגד אצבע קלה על ההדק והפגין את הגועל הראוי מפסטיבל אלאור אזריה (החייל שהוציא להורג תוקף פלסטיני פצוע, והוריו זכו לטלפונים פופוליסטיים מנתניהו).

נראה ש"שמאלנות" זו היא המניע העיקרי של איזנקוט לכניסה לפוליטיקה.

חשוב שזה מגיע מגנרל, ועוד אחד שנראה יותר מיושב מיאיר גולן. תמיד הרגשתי שהציבור לא מבין באמת את המידה המדהימה שבה האנשים המופקדים על ביטחונו אינם אוהבים את הכיבוש. עמדתם זו נובעת בעיקר מהנימוקים האסטרטגיים-דמוגרפיים לעיל – וגם, לפעמים, כסוגיה משנית, במודל של אהוד ברק, גם על רקע מוסרי.

הייתם חושבים שהנקודה הזו הובהרה היטב כבר ב-2012 על ידי הסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל. ריבונו של עולם – ראשי השב"כ, הממונה על שמירת אותו כיבוש!

הדבר חל במידה רבה, כמובן, על רוב ה"ביטחוניסטים" הבכירים, גם כמוסד ואפילו במשטרה.

הייתם חושבים שהנקודה הובהרה כבר ב-2012 בסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל

זה שהמרכז-שמאל לא עשה מזה שימוש יעיל, מול ציבור די מיליטריסטי, זה פשוט מטורף. מדובר במקרה קלאסי של בזבוז משאב יקר. זה צריך להופיע בכל ספר לימוד על פוליטיקה שלומיאלית.

זה נבע מפחד לומר דברים ברורים, מחלה של המרכז-שמאל ברוב העולם. כיוון שעמדותיו לרוב דורשות תחכום והעמקה, הבנת היסטוריה, וראיה קדימה, הוא מפחד מהציבור (ודי לקורא ברמיזא). גם ה"בטחוניסטים" עצמם כאלה (מלבד אולי אהוד ברק ואותו יאיר גולן). גם גיבורים גדולים בורחים מהמונח "שמאלני".

זה מביא אותנו לניסוי 2019 עם מפלגת "כחול לבן", ששיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות. גנץ ניסה אף להדוף את הסכנה באמצאות תשדירים המתהדרים בכלל בהרג מחבלים, משל היה רפול איתן או אפי איתם. כך כחול לבן גם לא הציגה חזון, וגם ספגה בוז על היותה "מפלגת גנרלים" מהגוורדיה של המופת האזרחי בימין.

זה עבד בערך כמו שהקמפיין של בוז'י הרצוג הלא-גנרל עבד ב-2015. רק באמצאות עריקת אביגדור ליברמן לשמאל (כי נזכר שאינו רוצה תאוקרטיה) השיג גנץ תיקו, וההמשך ידוע. איכשהו החבורה הזאת חושבת שהגיעה להישגים אדירים בכך שירשה את האלקטורט השבוי של מפלגת העבודה, ולא הרבה יותר. אנשים הרי אוהבים להתהדר.

בניסוי 2019 מפלגת "כחול לבן" שיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות

אפשר לקוות שאיזנקוט רציני מעט יותר. אם כך, אולי סוף סוף היתרון הבטחוניסטי – שפשוט חייב להיות קיים פוטנציאלית – יתממש.

אני מבין שכרגע הוא מרוכז כמו קרן לייזר בסילוק נתניהו, ולכן גם הוא יהסס להתבטא בכל נושא אחר. זה לא חכם לדעתי, אבל גם לא מופרך לחלוטין.

השאלה היא מה יהיה אחר כך. נאמר שביבי נכשל בפעם החמישית ברציפות, אולי עושה עסקת טיעון, אולי זוכה בחבילת חינון, ואז נחזה בליכוד נטול נתניהו, מראה אחרית הימים. האם הליכוד הזה יהיה פרטנר לממשלה הרחבה שאיזנקוט מנסה לקדם, אולי כדי לעשות שלום?

פעם הייתה תקווה שליכוד שפוי יותר יכול להיות חלק ממהלך להציל את ישראל – בגדה המערבית, ביחס לחרדים, כל הסיפור. התקווה הזו תמיד הייתה קלושה – אבל היא הייתה קיימת. הרי היו שם פעם דן תיכון ומשה ניסים ודומיהם – אלה לא משוגעים. היו לליכוד כמה בעיות (הקבעון בלבנון, אינפלציה של 400 אחוזים, מניעת הסכם לונדון שהיה מעביר את הבעיה הפלסטינית לירדן, ועוד) – אבל זו לא היתה מפלגה אוטוריטרית לפחות. היא ידעה שיש שופטים בירושלים.

רשימת הכנסת שנבחרה לאחרונה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של דונלד טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני הזה, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא היה מטורף.

הכנופיה החדשה – אפשר לקרוא לה אולי "הליכודניקים החדשים" – תלך עם הראש בקיר ותשמח לשרוף את המועדון. היא גם לא תנטוש את נתניהו כל כך מהר. היא אינה שותפה סבירה לקואליציה "ממלכתית" עתידית. היא גם לא שותפה לגדי איזנקוט כפי שהוא מציג את עצמו.

היא לא ממלכתית.

רשימת הכנסת שנבחרה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא מטורף

האם איזנקוט מתעתע, כמו חלק מקודמיו? העת עת צרה. אין זמן לבזבז. איזנקוט יצטרך להחליט בהקדם מי הוא באמת.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan