ההשתוללות האלימה האחרונה של נערי גבעות חושפת תופעה עליה התריע כבר לפני שנה אחד מראשי הישיבות בציבור ממנו יצאו: אלימות זוכה ליחס סלחני. הם לא הדוגמה היחידה. גם פרשת דודו טופז, שחזרנו אליה שוב לפני חודשים ספורים, מוכיחה שדווקא אנשים אכזריים, ולא קורבנותיהם, זוכים באהדת הציבור.

*  *  *

תקרית מזעזעת ארעה השבוע בישוב יצהר שביהודה ושומרון. נערי גבעות ששהו במתחם בידוד התנפלו במכות על שלושה פלסטינים, ביניהם אשה הרה, שרפו מכוניות וחיבלו ברכוש צה"ל. הזעזוע חוצה מחנות פוליטיים ושר הבטחון, נפתלי בנט, שהתוקפים נמנים על אוכלוסיה שחלק גדול ממנה בוחר בו, לא ניסה לרכך בהודעת הגינוי שלו את הזעזוע מהם והוקעתם.

גבעת הבידוד: שני רכבים פלסטינים הוצתו הלילה – על פי החשד בידי נערי גבעות שמבודדים במתחם האוהלים במצוקי דרגות pic.twitter.com/ylTyukY1bR

— Carmel Dangor (@carmeldangor) April 13, 2020

כבר בחודש ספטמבר האחרון אמר הרב משה ליכטנשטיין, מראשי ישיבת גוש עציון, שמבצעי מעשים כאלה הם שוליים זניחים, אבל בציבור עבורו הוא מהווה סמכות רוחנית, יש לצערנו יחס סלחני ומכיל כלפיהם, שמתבטא גם בנכונות לנהל מו"מ קואליציוני עם מפלגה שמנהיגה תולה תמונה של ברוך גולדשטיין.

הרב משה ליכטנשטיין מישיבת גוש עציון טען שמדובר בשוליים זניחים. אבל בציבור שלו היחס כלפיהם סלחני ומכיל, ומתבטא גם בנכונות לנהל מו"מ קואליציוני עם מפלגה שמנהיגה מעריץ את ברוך גולדשטיין

אלא שלאחרונה למדנו שמדובר לא בבעיה מגזרית אלא בנטיה אנושית כללית.

לאחרונה שודר תחקירו של חיים אתגר לגבי פרשת דודו טופז מלפני עשור. כזכור, שכר טופז בריוני עולם תחתון על מנת לתקוף פיזית מספר אנשי תקשורת: התוקפים שברו את ברכו, כף ידו ואפו של אבי ניר, מנכ"ל קשת, ואת ארובת עינה של שירה מרגלית, המשנה למנכ"ל קשת, זאת בנוכחות בנה בן ה-10 באותו זמן, והכו בפנים את סוכן השחקנים, בועז בן ציון.

התכנון הועיד גורלות דומים לצביקה הדר, לאברי גלעד, לארז טל ולעמוס רגב, ואפילו לגרושתו של טופז, רוני חן, ולבעלה, חיים זנאתי. המניע להזמנת התקיפות היה תסכולו של טופז מדעיכת הקריירה שלו וקנאתו בכוכבים שהמשיכו לשגשג. כזכור, התאבד טופז בתא המעצר.

בשעת הפרשה נטה השיח הציבורי לדבר על טופז כעל דמות טראגית שעברה משבר קורע לב. רבות דובר על הכאב הנוראי העובר על אדם שנפל מהפסגה. הצורך שלו בהערצת הקהל והרצון לנקום באלה שהורידו אותו ממעמדו תוארו כרגשות אנושיים טבעיים מאין כמוהם. כולנו נדרשנו להבין אותו. הכאב הפיזי והנפשי של קורבנותיו לא זכה לעיסוק רב.

אפילו האייטם ב"ישראל היום" על התחקיר של חיים אתגר נשמע שיפוטי יותר כלפי אתגר מאשר כלפי דודו טופז: "כל הלכלוכים על דודו טופז צפו מחדש. 'חשיפה' הציגה את מייסד הטראש כמפלצת. אם הוא היה רואה את הסרט הוא כנראה היה מתכנן איך 'לטפל' בחיים אתגר".

השיח הציבורי נטה לדבר על טופז כעל דמות טראגית שעברה משבר קורע לב. רבות דובר על הכאב הנוראי העובר על אדם שנפל מהפסגה. כולנו נדרשנו להבינו. הכאב הפיזי והנפשי של קורבנותיו לא זכה לעיסוק רב

לדודו טופז היתה הסטוריה עשירה של אלימות ואכזריות, עליהן לא שילם מחיר רב. הקטע החמור ביותר, לדעתי, היה כזה שלא עורר שום תשומת לב אלא שודר בתכניתו ועבר מתחת לרדאר: טופז קיבל ממשרד הפנים שמות לא שגרתיים של ילדים והחל ללעוג להם, בין היתר כינה את אביו של אחד הילדים "גולם".

לא ענין אותו שהילדים האלה, בגיל רך, יצטרכו לעמוד מחר מול חברת הילדים בבית הספר ובגן, לעגנית ואכזרית גם ככה, ולא הטראומה שעלולה להגרם לאדם, בעיקר בגיל רך, טראומה שעלולה להיות מצלקת ובלתי הפיכה. בעולם מתוקן, היה טופז, לדעתי, יושב בכלא ומוגלה מהתקשורת לצמיתות על דבר כזה. בעולמנו אנו, הוא המשיך לכהן כמלך הרייטינג על בסיס שבועי.

בנוסף תרם טופז למיגור האלימות בחברה הישראלית כשהטיח כדור גלידה בפרצופו של הדלפקאי והגדיר זאת כדרך להצחיק את הבן שלו, כששבר את משקפיו של מבקר הטלויזיה, מאיר שניצר, על שהעז לא להתלהב מתכניתו, כשהגיע עם צות צילום ללא הזמנה לדירתו של המבקר רענן שקד וקרא לו לרדת אליו לשיחה באופן המאפין עימותים ואיומים, וכשנשך בשידור את הכוכבת הלטינית, נטליה אוריירו.

כל אותן תקריות עוררו פולמוס ציבורי, אבל לא ערערו את מעמדו. גם פרשת התקיפות שבעקבותיה התאבד עוררה, כאמור, אהדה כלפיו יותר מסלידה, חרף חומרת האכזריות בה נהג כלפי בני אדם אחרים. הוא הצטייר כמעין דמות מכמירה בטרגדיה יוונית שכל בעל לב אמור להזדהות אתה.

הנחות שאיש לא זכה להן

הטענה הרווחת, לפיה כל בעל אינטיליגנציה רגשית מינימלית יבין ללבו של טופז בשעות קשות, נשמעת לי תמוהה, היות שלא קרה לטופז שום דבר שלא קרה לכל אגדות הקולנוע לדורותיהן. האמפרי בוגרט וקרי גראנט נאלצו להודות יום אחד שזמנם עבר והגיע תורם של רוברט רדפורד וג'ק ניקולסון. אלה בעצמם הבינו שהגיע הזמן לפנות את מוקד הזרקורים לטום קרוז ולפטריק סווייזי, שבתורם, פינו את קדמת הבמה לבראד פיט ולג'ורג' קלוני. כל אלה קיבלו את הדבר בטבעיות והמשיכו להנות עד סוף חיהם מהחותם שהטביעו על התרבות האנושית ומסכומי כסף עצומים, ובקיצור – מחיים שרובה המוחלט של האנושות בקושי יכול לחלום עליהם.

מה שקרה לטופז – קרה גם לכל אגדות הקולנוע לדורותיהם, ואלה קיבלו את הדבר והמשיכו להנות עד סוף חייהם מהחותם שהטביעו על התרבות האנושית ומסכומי כסף עצומים, שרוב האנושות יכול לחלום עליהם

שנית, הקריירה של טופז כמנחה הגיעה לסיומה עקב ראיון שערך עם לריסה טרימבובלר-עמיר ערב התייחדותה עם בעלה, רוצח ראש הממשלה, לצורך הבאת ילד לעולם. אפיזודה מביכה זו הביאה את הציבור הרחב למאוס בטופז ככוכב בידור. על זה יכול היה לבוא בטענות רק לעצמו ומקסימום, למערכת התכנית שלא ניסתה לעצור בעדו.

אם זאת, סביר להניח שהיה מצליח לשקם את הקריירה שלו וממשיך לקבל הצעות בתחומי המשחק והיצירה. גם אם לא – הוא עבר "משבר" שרובנו הינו שמחים להתחלף אתו: הוא יכול היה לפרוש לעשות לביתו כשלרשותו ממון עצום ויכולת מעל ומעבר לממוצע להנות מהחיים.

אמפתיה סלקטיבית ביותר

רובנו לא עוסקים בקרימינולוגיה ולא טורחים לגלות הבנה למכמני נפשם המורכבת של פושעים אלימים. לא היה אכפת לאף אחד מאתנו מכך שבני סלע חווה, וראה את אמו חווה, התעללויות מצד אביו עד גיל 12, שהגיעו לסיומן בהתאבדות אביו מול עיניו, ולא מכך שבשנות נעוריו היה קורבן למכות ולהצקות בפנימיה והתמכר לסמים.

לאיש מחוץ לימין הקיצוני לא היה אכפת מרגשותיו של ברוך גולדשטיין, ולאיש מחוץ לשמאל הקיצוני לא אכפת ממצוקת חייו של מחבל מתאבד. הזעזוע הציבורי מרצח הילדה רוז לא גרם לאיש לנסות לפצח את הקוד הפסיכולוגי של הזוג המוזר פיזם. דיווחים על ראשי משפחות פשע או על בעלים שרוצחים את נשותיהם לא מעוררים בנו תאוריות פרוידיאניות על הצורך בשליטה ועל לב שנשבר, או ניתוחי דמויות השמורים לעלילותיהם הפיקטיביות של בני סופראנו וקורלאונה.

רובנו לא עוסקים בקרימינולוגיה ולא טורחים לגלות הבנה למכמני נפשם של פושעים אלימים. לא היה אכפת לנו שבני סלע חווה עד גיל 12 התעללויות מצד אביו, שהתאבד מול עיניו, ומכך שהיה קורבן להצקות בפנימיה

למעשה, פועלים בשכר מינימום שפוטרו ממפעלים שנסגרו, ולא יודעים איך ירכשו מזון לילדיהם ותרופות לסבתא, או נערים שמתאבדים עקב לעג בכתה או בדידות מול הוריהם, לא זוכים למידת הרחמים לה זכה דודו טופז, שבניגוד להם, עשה הרבה מאוד רע, הוביל אנשים לבית חולים עם עצמות שבורות, כאבי תופת, ויתכן שצורך בפיזיותראפיה עד סוף חייהם, וטבע בנפשו של ילד בן עשר את הרגע בו ראה את אמו חוטפת מכות מחרידות מחבורת גורילות.

דיברו על כך שעלינו לזכור את הדברים הטובים שעשה, אלא שאותם דברים נעשו בידי מערכת התכנית. טופז, כמנחה, היה בסך הכל מי שמופיע קבל עם ועדה כדי לקצור את פרי התהילה. אנשים שמקדישים זמן כדי לחלק מזון לנזקקים ולעזור לדרי רחוב עושים דברים שהוא לא עשה ונשארים בהסתר.

דוגמה נוספת היא בריונות ואלימות בקרב ילדים ונוער שמתוארות כדבר טבעי, כתגובה טבעית לבעיית חיברות ורגישות אצל הקורבן וכעילה לאבחנו כאוטיסט. בארה"ב היה מקרה בו הבחינו צעירים במסיבה בבחור שהתקשה ליצור אינטראקציות עם אנשים אחרים בארוע. הם הזמינו אותו להצטרף אליהם כשהם מעמידים פנים שמענין אותם להתחבר אתו, הזמינו אותו לרכב שלהם, הסיעו אותו לרחוב מבודד ושם התנפלו עליו במכות שהובילו אותו למספר חודשי אשפוז.

הוא ביקש מהשופט לא לכלוא אותם אלא לחייב אותם ללמוד על תסמונת אספרגר, בטענה שהוא מכיר בכך שהם התנפלו בשנאה אכזרית על אדם שלא עשה להם כלום פשוט כי לא הבינו אותו. המקרה הוצג בתקשורת לא כהאשמת קורבן עצמית אלא כנצחון מרגש לרוח האנושית.

כל ההתיחסויות האלו חושפות אמת עצובה: אנחנו, כחברה (לא אוהב את הביטוי הקולקטיביסטי הזה, אבל אם כבר), לא מתענינים בכאב ובסבל. רק בפרסום ובסטטוס חברתי. זה טבע האדם, קל לנמק אותו אבולוציונית, וכנראה שסיכויו של ההגיון לגבור על הרגש הזה, אינם גבוהים במיוחד.

ג'רי הראל בן 41. כותב ומביט בעולם. שואף לצדק ולאמת. איש תרבות. כמו שאומר פתגם רוסי: "המלה היא אלהים", וכמו שאמר עוזי חיטמן: "סליחה אם לפעמים קצת לא יפה היה הטון, אך נסו נא להבין זה עמד על הלשון"