בסוף השבוע האחרון פורסמו בתקשורת מספר כתבות אודות הכוחות המיוחדים של צה"ל. למרות שזה נחשב ל"סקסי" ומושך קוראים, מוטב היה להקדיש תשומת לב גם למפקדים וליחידות "אפורות" יותר, הנושאות על גבן את נטל הבט"ש ומכריעות את המלחמה.

בסוף השבוע האחרון פורסמו בתקשורת שתי כתבות אודות אלופי משנה בתפקידי מפתח בצה"ל. הראשונה, ב"ישראל היום", עסקה במפקד סיירת מטכ"ל הקודם, אל"מ ח', הפורש מצה"ל. השנייה, ב"ידיעות אחרונות", היתה ראיון שערכו יוסי יהושוע וראובן וייס עם אל"מ אבי רוזנפלד, שסיים לאחרונה לפקד על החטיבה הצפונית ברצועת עזה. דובר צה"ל, מצידו, פרסם כתבה אודות תרגיל שקיימו השבוע חיל האוויר והיחידה המובחרת אגוז, מחטיבת הקומנדו, בקפריסין.

בכתבה על אל"מ רוזנפלד אמנם עסקו בפעילות המבצעית השוחקת בגבול הרצועה, אך גם שם בחרו המראיינים להדגיש את עברו של הקצין בכוחות המיוחדים, והוא עצמו תיאר בעיקר פעולות שבהן פגעו יחידות מאגוז ומגלן במחבלים בגזרתו. רוזנפלד, כתבו יהושוע ווייס, החל את שירותו "כלוחם בפלוגת הסיור של חטיבת הנח"ל, היה מפקד צוות ומפקד פלגה בפלס"ר וגם מ"פ באחד הגדודים, אך כבר כקצין צעיר יחסית עבר לשלדג, שם ביצע שורה של תפקידי פיקוד, כולל במלחמת לבנון השנייה".

אחרי שפיקד על גדוד הסיור של הנח"ל מונה ב־2012 למפקד שלדג. "בצוק איתן עשינו הרבה מאוד מבצעים, ואני באופן אישי השתתפתי בלא מעט מבצעים גם בלבנון השנייה. יצא לי די הרבה פעמים להביא אבנים מכל מיני מקומות", אמר בראיון, והתייחס לאותו נוהג של יחידות עילית להביא איתן למזכרת אבן מהמקום בו פעלו מעבר לקווי האויב. מה הוא חושב על הכשרת מפקדי הכיתות בחיל הרגלים, תחום שעליו הוא עתיד להיות אחראי בתפקידו הבא כמפקד חטיבת ביסלמ"ח, או כשירות כוחות היבשה ותפקידם בעימות הבא, הוא לא אמר.

בכתבה על אל"מ ח', ניסו חבריו ומכריו להזים את השמועות כי פרישתו נובעת מכישלון פעולת הכוח המיוחד ברצועת עזה, בנובמבר האחרון. בפעולה, נעצר הכוח בפיקוד סא"ל מ', יוצא סיירת צנחנים, בידי מחסום של החמאס בסמוך לחאן יונס. רגע לפני שנחשף ונלכד, פתח מ' ואחריו הכוח כולו באש, והרג מספר פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, נור בראכה שמו. תחת אש חולץ הכוח בידי מסוק של חיל האוויר, שנחת בשטח הרצועה. קור הרוח שגילו הלוחמים ומפקדם מנעו אסון גדול בהרבה, שהיה עלול להביא להסלמה.

בכתבה תיאר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט את הרגעים הללו כמתוחים ביותר בקדנציה שלו, ומהקשים בשירותו הצבאי. "החשש היה מנפגעים רבים לכוח, ומכך שחלק מהלוחמים ייחטפו. במקרה כזה היינו נכנסים למלחמה", אמר. גם כך פרץ בעקבות המבצע סבב קצר מול החמאס שבמהלכו נורו כ-500 רקטות על יישובי הדרום, והחלטת הקבינט על תגובה מתונה יחסית הובילה להתפטרות שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן.

את אל"מ ח', שעשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל ויצא ממנה רק לתפקידים באמ"ן וביחידה 8200 (ולא לצה"ל הגדול), תיארו חבריו כקצין יוצא דופן באיכותו. "המיוחד שבין המיוחדים", אמר עליו מפקדו לשעבר, אלוף ניצן אלון. לפי הכתבה ח' פורש מצה"ל משום שהוא אינו מעוניין להתקדם בצה"ל. "הוא אוהב מבצעים מיוחדים, והוא נשאר כדי להיות מפקד סיירת מטכ"ל. אם היה יכול להישאר בתפקיד הזה, כנראה היה ממשיך, אבל מרגע שסיים, האתגר נגמר והוא רצה ללכת הביתה", אמר עליו תא"ל (מיל') אהוד שניאורסון, מפקד 8200 לשעבר. הוא לא יהיה הראשון.

שניים ממפקדיה בשנות התשעים, יובל רחמילביץ' ודורון אביטל בחרו לפרוש מצה"ל למרות שסיימו, בסך הכל, קדנציה מוצלחת (זו של אביטל אמנם החלה באקורד צורם באסון "צאלים ב'", אבל נגמרה במבצע המוצלח בו חטפו לוחמי היחידה את מוסטפא דיראני מלבנון). אביטל, למשל, שהגיע מהצנחנים כמ"פ ליחידה והתקדם עד לפיקוד עליה, השתמש בנימוק דומה לזה של שניאורסון וציין בראיון שנתן בשעתו כי העדיף לפנות למסלול אקדמי ולהשלים דוקטורט.

ממש כמו עולם המבצעים המיוחדים, פיקוד על יחידות בצבא היבשה המתמרן הוא מקצוע שצריך ללמוד "דרך הרגליים". חלק ממפקדי היחידה כמו אהוד ברק ועמירם לוין, ששירתו גם כמפקדים זוטרים בשריון, או משה יעלון והרצי הלוי, שהגיעו מהצנחנים ושבו לחטיבה, הקפידו שמסלול שירותם יכלול תחנות בצבא הגדול. מי שבשירותו לא הקפיד לעבור גם שם, ויוצנח לפיקוד בכיר בשלב מאוחר, יתקשה למצוא את ידיו ורגליו. מכאן שבהחלט יתכן שלח' אין משבצת להתקדם אליה, ועושה נכון כשהוא חותך בזמן.

נראה שמושאי הסיקור נבחרו בהתאם להיותם נושאים "סקסיים" וקורצים לקוראים, אבל עם כל הכבוד למבצעים המיוחדים וליחידות המובחרות, עיקר פעילות הביטחון השוטף (בט"ש) נעשית בידי כוחות "רגילים" לגמרי.

גדודי הנדסה, שריון ותותחנים (שלא לומר כוחות מילואים) שנוטלים חלק בפעילות שאינה זוהרת במהותה, אבל חיונית לא פחות. חטיבת הבקעה, למשל, אחראית על גזרה גדולה פי כמה מזו של החטיבה הצפונית ברצועה עזה.מפקדה הוא אל"מ אודי צור, קצין שריון שבמלחמה לבנון השנייה פיקד בהצלחה על סיירת חטיבה 7, ומיועד לפקד בהמשך על החטיבה כולה. אבל עליו אין כתבות.

בפעם הבאה שמתלוננים על הירידה במוטיבציה להתגייס לצה"ל, כדאי לזכור שרובם של המתגייסים לא יגיעו לאגוז, שלדג או ליחידה, ושהתרומה של היחידות הללו אף שהיא חשובה, לא עולה על זו של אלו שמשרתים ביחידות "אפורות", שנושאות על גבן את נטל הבט"ש וההכרעה במלחמה.

כבכל בוקר, חלפתי על פניו בדרך לנס-קפה. הוא ישב ולגם מהקפה שלו, אולי אף טבל ביסקוויט – גטניו, אם מישהו מתעניין; לא טעים, אבל מסורתי. זו הסטייה שלנו מאז שנות ה-70 ועד הלום, גטניו זה עוגיית המדלן שלנו והיא עובדת, רבותי. עובדה ששרדנו, 44 שנות נישואים בספטמבר הקרוב, חרף העובדה המצערת שאינני נטע אלחימיסטר והוא אינו הכדורגלן רמי גרשון שזכה בה ובאירית רחמים.

ראיתם איזו הפקה? בחדשות ערוץ 12 לקחו פניה עצבנית מהבעיות של המדינה הקטנה והמאוסה שלנו ומתרפקים עד עצם הרגע הזה על קטעים נבחרים מכתב האישום של נתניהו ומעסקת הטיעון של רעייתו… סליחה, מהבופה העשיר והשנדלירים היוקרתיים בחתונה של המדינה.

דני קושמרו כמעט התנשק בשידור עם אבא של החתן גרשון, שהוא חבר לכיתה של בן זוגי כשלמדו בבית ספר התקווה. כן כן, גם אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, ולא רק בספורט. לא שהזמינו אותנו, לא התאמנו למפיות אבל כל הכיתה מפרגנת. הרעות נשאנוך בלי מילים.

איפה הייתי? בבוקר האפור הזה הקצתי לעוד יום של חדשות מסעירות ופרטים מוכמנים על החתונה של אלחמיסטר – מי עוד לא קנה בגד ים שלה? יש גם מידות גדולות לכל סוג של נטע.

ובכן, בעוברי ליד אלוף נעורי הלוגם בקפה ותפוש בשרעפים על חידוש נדרים – זה טרנד חדש, חידוש נדרים; דיווחו בחדשות השבוע. זקנים וזקנות מתארגנים על עוד חתונה כי בפעם הראשונה הם לא אכלו מספיק את הראש, וכמה שזה נשמע נורא הם לא החליפו שלוש שמלות ולא הפריחו קבבונים אבל שוב אני סוטה מהנושא.

אחזור על משפט המפתח לטובת מי שאיבד את דרכו בפוסט:
בעוברי קרוב מדי אל בן זוגי הלוגם בקפה שכמעט נשפך עליו, אני לא אשמה, בגילי כבר לא רואים טוב וגם הצליעה מקשה עלי, היו גם יתושים בלילה, העירייה לא מרססת, אולי אפנה לנטע. אני לא יודעת איך אחליף נדרים במצבי הרעוע, אולי אסתפק בשתי שמלות וטרנינג. עד מתי ספטמבר 75?

כך או כך, בעוברי לידו החליק בן זוגי ליטוף על התחת שלי, ואלמלא בית המשפט עסוק בשמירה על התחת של שרה הייתי מעסיקה אותו עם התחת שלי כי מי טו, אדוני. אז נתתי בו מבט של באמא'שך, רק התעוררתי, מ-ה נס-גר!!!!

בעלי (פעם אמרו בעלי אבל אני אין לי בעלים. רק אירית רחמים מחליטה עלי) נתן בי מבט גברי חודר, ליטף את הזיפים, קשר את הסוס וירק הצידה את הטבק, סתם, זו מטאפורה, ולחשש: 'מאמי' (היום כולם מאמי אז אני זורמת, כוסאוממו) 'זה רק ניצול מכוון של טעות הזולת'.

עכשיו אני שוקלת אם לחדש איתו את הנדרים.

ערב אחד השבוע פגשתי זוג תיירים מתורבתים. יהודים אירופיים בגיל העמידה, הם היו מקושרים מאד וחוו פגישות רמות-דרג כאן, אבל לא עשו מזה עניין. היה לנו נעים מאוד על הבר המצוחצח, עד שהשיחה עברה  לפוליטיקה.

ציינתי שבמסגרת תפקידי הקודם כעיתונאי זר הכרתי מקרוב את דיכוי הפלסטינים בגדה המערבית. הם נראו מופתעים. "זה לא רמאללה? "שאלה האשה. "כן", אישר האיש. "היינו שם. כל כך נחמד! הם מדוכאים? "

ניסיתי להסביר להם מה באמת קורה שם.

נראה היה שהאישה הבינה, אבל זה גם לא ממש היה אכפת לה, והיא לפתע נעשתה עוינת. "אם הם לא אוהבים את זה, יש להם הרבה מדינות לעבור אליהם ועדיף שיסתלקו". האיש נראה מהסס, אבל נצר את לשונו בחוכמה.

"כולם צריכים ללכת?" שאלתי. "לעזוב את הבית היחיד שהכירו? מיליונים?" היא היססה לרגע ואז אמרה: "כן!" היא אמרה זאת בפסקנות פתאומית ששידרה סיפוק מסויים.

שתינו את השאבלי. אכלנו עוגת גבינה. המוסיקה הצרפתית הייתה בווליום מתורבת, המאפשר שיחה.

מוקדם יותר באותו ערב חוויתי תחושה דומה בעת ראיון הטלוויזיה עם שר המשפטים הנכנס אמיר אוחנה, שהכריז כי אין צורך לציית לכל פסקי הדין של בית המשפט העליון. (מאז הבהיר את דבריו בצורה לא ברורה, וראש הממשלה, שאותו אוחנה משרת במסירות, מלמל משהו גם כן).

אבל למחרת היום גם שר אחר, יואב גלנט, תקף את מערכת המשפט. אין מנוס מהמסקנה: זאת עמדה מרכזית של הימין הישראלי. זה קשור בוודאות לתיקי ראש הממשלה, אבל זה עניין עמוק יותר גם כן.

טיעונו של הליכוד, בדומה לימין הפופוליסטי ברחבי העולם, הוא שבניגוד לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת, מערכת המשפט אינה נבחרת על ידי הציבור; לכן אין לתת לה עליונות כלשהי על אלה שמייצגים ישירות יותר את רצון העם. הם גם אומרים שבית המשפט העליון בישראל שתלטן ומפריע; אנשים רבים זוכרים שאהרן ברק אמר פעם ש"הכל שפיט", וזה אכן נשמע יהיר. יש גם יותר מרמז שבית המשפט הוא שמאלן, אכן רוב השופטים אנשים משכילים, וההנחה, במצב והנוכחי, לא מופרכת מיסודה.

אבל ישנן גם עובדות.

ראשית, בית המשפט העליון ב-30 השנים האחרונות פסל פחות מ-20 חוקים, הרבה פחות מאשר בארה"ב ובבריטניה; הוא לא כזה אקטיביסטי. שנית, הוא לא כל-כך ליברלי: בית המשפט אכן מתערב כאשר אפשר להוכיח בוודאות דיכוי מרושע, אבל בדרך כלל הוא נתן לגיטימציה לכיבוש. שלישית, בית המשפט הוא הערובה העיקרית לקדמה בארץ: אוחנה, הומו עם בעל וילד, חייב את זכויותיו השוות לעובדה זו. אבל הוא חייב את התפקיד לפריץ החשוד בפלילים. אם הוא מרגיש בושה, הוא מסתיר את זה במיומנות רבה.

ההתקפה על בתי המשפט היא רק חלק ממסע המכוון גם לעמודי תווך אחרים של דמוקרטיה ליברלית: עמותות התומכות בזכויות מיעוטים, התקשורת החופשית, הקולנוע, התיאטרון והאמנויות, ואפילו המשטרה. כל מי שלא הולך בתלם, בקיצור.

למי אכפת? בעיקר לאליטה אינטלקטואלית קטנה למדי, העוסקת כיום בהעמדת פנים שהיא אינה אליטה, משום שאופנתי להלחם באליטות. התיירים ואוחנה, כל אחד בדרכו, הביעו עמדות שפעם היו נחשבות שערורייתיות, אבל כיום נהנות מתמיכה לא מבוטלת וגוברת.

יש להם תמיכה לא מבוטלת וגוברת, כי המוני אנשים כועסים מדי וחדלו מלשתף פעולה עם רצון האליטות בקידמה. הם כועסים על המינוס בבנק, על העדר קביעות ופנסיה, ועל המאיון העליון. במקומות מסוימים הם כועסים על הגירה המטשטשת את השפות והחברות שלהם. הם כועסים כי הם מעולם לא רצו את הליברליזם כל כך. הפרויקט הליברלי אכן הונדס על ידי האליטות כשיכלו לעשות את זה, בתקופת השפל הגדול שנות ה-20 של המאה שעברה ולאחר ההלם הטוטאלי של מלחמת העולם השנייה. תקשורת מודרנית ומדיה חברתית היו מקשים על זה כיום.

עד לא מזמן, בישראל ובמקומות רבים בעולם, היו כללים של חברה מנומסת, שהונהגו כאמור על-ידי האליטות ונתמכו במידה מסויימת על-ידי החברה השמרנית והדת. אבל בימינו מנהיגים רבים משקרים בתדירות כזאת שזה נהיה שגרתי ומשפיע על הכל. הדת לרוב הפכה לכוח ריאקציוני. תעמולה דיגיטאלית משכנעת את ההמונים ש"כולם משקרים ", כאילו אין בעולם שאלה של מידה.

בשלב מסוים השקרים והטירוף הופכים למקובלים ונורמליים. ומה שנורמלי עכשיו הוא מלחמה נגד הדמוקרטיה הליברלית, בישראל ובמקומות אחרים. אנחנו חייבים להתרגל להשתמש בשתי המילים האלה, לא רק במושג הפשוט יותר של "דמוקרטיה". המושג הזה נחטף, ונהיה משהו אחר: עריצות הרוב.

הדמוקרטיה הליברלית שנהנו ממנה ברוב המערב במשך רוב המאה האחרונה היא משהו אחר: דמוקרטיה אמיתית היא גם זכויות המיעוט. זוהי מערכת של בלימות ואיזונים שבהם עקרונות פרוגרסיביים המוגנים מפני דעת הרוב. חייבים להיות כנים: דמוקרטיה ליברלית עשויה להזדקק לעיתים לדיכוי עמדה של הרוב. הרוב, למשל, עשוי  לא להסכים לממן חינוך לילדים, או לרצות לסקול אישה נואפת.

הדמוקרטיה הליברלית אינה גזרת שמים ואין בטחון שהיא תשרוד. בישראל לא היתה סיבה שהיא תקום בקרב ציבור אנשים שבאו בעיקר ממזרח אירופה ומהעולם הערבי, עם מיעוט ערבי גדול ואוכלוסייה חרדית הנראית כלא דמוקרטית בעליל. זה סוג של נס, שביר, מופלא, כמעט נשגב מהבינה.

תומכי הדמוקרטיה הליברלית יכולים לוותר, ולאפשר לעולם להיראות כמו הליכוד, פוטין, טראמפ, ארדואן ודומיהם. או שהם יכולים להילחם, גם אם זה נראה כמלחמה נגד האינסטינקט של הרוב. זהו פרדוקס, אבל לא הפרדוקס היחיד בעולם. הליברלים באירופה מתמודדים עם הצורך להיות לא ליברליים כלפי אלה – מהגרים שמרנים מצד אחד, שונאי זרים מצד שני – שיהרסו את הליברליזם האירופי.

המחבר מדבר עם בונו על מושג הפרדוקס (צילום: דן פרי)

לפני שנים ראיינתי את בונו, סולן להקת U2. אמרתי לו שהבחנתי באהבת הפרדוקס שמשתקפת ברבים משיריו, דוגמת RUNNING TO STAND STILL. זה נשמע אולי כליקוק המזכיר את אוחנה, אבל זה היה גם נכון. בונו אישר את זה וגם אמר לי שאני ZEN. הייתי ללעג בקרב עמיתי, לתקופה.

אני באמת טיפוס רגוע למדי. אבל זה לא הזמן לזה. זה הזמן לזהות את מה שקורה, ולהלחם על העיקר.