אתמול, ב-24 במרץ, צוין בארגנטינה יום השנה להפיכה הצבאית האחרונה שהתבצעה במדינה הדרום אמריקאית בשנת 1976. היה זה יום זכרון מוזר השנה, העם כולו מסוגר בבתים והצבא משוטט ברחובות – מראות מעוררי חלחלה בליבו של מי שזוכר את שלטון הגנרלים הידוע לשימצה.

הקונטקסט שונה לחלוטין כמובן, ארגנטינה היא מדינה דמוקרטית מזה כמעט ארבעים שנה, והשלטון הנוכחי מורכב ברובו מקואליציה שהפכה את זכויות האדם וגינוי נחרץ של זוועות שלטון הגנרלים לדגל פוליטי מרכזי, אבל משבר הקורונה "מאלץ" את השלטון הפרוגרסיבי בארגנטינה כמו במקומות אחרים בעולם, להשתמש באמצעים יוצאי דופן בחומרתם, גם אם לא תמיד ברורה מידת הצדקתם.

היה זה יום זכרון מוזר השנה, העם כולו מסוגר בבתים והצבא משוטט ברחובות – מראות מעוררי חלחלה בליבו של מי שזוכר את שלטון הגנרלים הידוע לשימצה

השלטון הצבאי ששלט ביד ברזל במדינה בין שנת 1976 לשנת 1983 נחשב היום בארגנטינה להתגלמות הרוע על פני האדמה. פרט למיעוט מבוטל שעדיין ממשיך לראות בגנרלים פטריוטים שנלחמו בטרור קומוניסטי, המדינה כולה מאוחדת בגינוי גורף לשלטון שאחראי בין היתר להעלמותם של 30,000 אזרחים (מספר שמי שמעז לערער על אמיתותו נחשב למכחיש שואה, למרות שיש ספק רב בנכונותו ההיסטורית), לחטיפתם של מאות תינוקות, להריסת הכלכלה הארגנטינאית ולמלחמה המטופשת נגד אנגליה באיי מלווינס (פוקלנד).

אך לא תמיד היו כך פני הדברים. כשהגעתי לארגנטינה לראשונה בשנת 1987, ארבע שנים לאחר חזרת הדמוקרטיה, ושנתיים לפני ההתמוטטות הכלכלית וההיפר-אינפלציה של סוף שנות השמונים, לא היה זה מחזה נדיר לשמוע אנשים מייחלים לחזרתם של הגנרלים. נהגי מוניות, אנשים ברחוב ואפילו מעצבי דעת קהל, לא נרתעו מלומר משפטים כמו: "עם השלטון הצבאי לא היה לנו כזה בלגן" או "הלוואי שיחזרו, שיהיה לנו קצת שקט". ביטויים כאלה כמעט שאי אפשר לשמוע היום, אלא מהשוליים הקיצוניים ביותר.

שנים של שכתוב ההיסטוריה עזרו לארגנטינאים לשכוח את האמת המרה, והאמת היא שהגנרלים לא היו חייזרים שלקחו את השלטון בכח, ההפיכה הצבאית זכתה לתמיכה עצומה מסקטורים רחבים באוכלוסיה, כמעט אפשר לומר שהיה לגנרלים "רוב דמוקרטי" לבצע את ההפיכה, עם כל האירוניה שיש באוקסימורון הזה.

השלטון של איזבל פרון שמונתה באופן דמוקרטי לנשיאה לאחר מותו של חואן דומינגו פרון, בהיותה סגנית הנשיא, היה חלש ורעוע. פיגועי טרור מצד האגף השמאלני של המפלגה הפרוניסטית "המונטונרוס" ו"הצבא המהפכני של העם" (ERP) היו דבר של יום ביומו, ומהצד השני של המפה הפוליטית ארגונים פארה-מיליטארים ימניים ביצעו חיסולים של מנהיגי עובדים ואנשי שמאל.

למעט קולות בודדים וצלולים, רוב רובה של החברה הארגנטינאית, כולל אינטלקטואלים, פוליטיקאים מימין ומשמאל, עיתונאים, פובליציסטים, אומנים וידוענים קידמו בברכה ואף קראו בגלוי לצבא להתערב ולקחת את השלטון לידיו על מנת להשליט סדר בשל "מצב החרום הלאומי".

למעט בודדים, רוב החברה הארגנטינאית, כולל אינטלקטואלים, פוליטיקאים מימין ומשמאל, עיתונאים וידוענים קראו בגלוי לצבא להתערב, לקחת את השלטון לידיו ולהשליט סדר ב"מצב החרום הלאומי"

גם במהלך שנות השלטון הצבאי, רוב רובה של החברה בארגנטינה העדיף להתעלם מהזוועות שביצע המשטר. הרחובות היו נקיים ובטוחים (אלא אם כן דיברת בטעות נגד השלטון), הפיגועים הלכו והתמעטו עד שנעלמו, גביע העולם אורגן בסדר מופתי והגנרל וידלה התקבל בתשואות רמות יותר מאשר מריו קמפס – מלך השערים בטורניר בו זכתה ארגנטינה, כנראה עם עזרה של השלטון הצבאי.

גם הפלישה המטופשת לאיי מלווינס (פוקלנד) זכתה לתמיכה עממית עצומה. המון אדם יצא לרחובות בהפגנה בעד התביעה (יתכן שמוצדקת כשלעצמה) לשחרור האיים מידי המעצמה הבריטית. רק לאחר ההפסד המחפיר (והצפוי) במלחמה, כשהתברר שלא היה זה אלא פרפור גסיסה של שלטון מושחת שהביא את המדינה אל סף קריסה כלכלית מוחלטת, נזכר העם הארגנטינאי שהוא בעצם אוהב דמוקרטיה ושוחר שלום, והחונטה הצבאית נאלצה בחוסר חשק מופגן לפנות את מקומה.

אם הכתוב מציג את ארגנטינה באור נלעג משהו, זו לא כוונתי. אין שום דבר מיוחד בהיסטוריה הארגנטינאית, גם השלטון הנאצי שהגרמנים מעדיפים לראות אותו היום כגוף זר שהשתלט על המדינה והפך את הגרמנים כולם לקורבנותיו, זכה לתמיכה עממית עצומה. כמעט שאין דוגמאות לשלטון טוטליטארי שאיננו נהנה מתמיכה עממית ואשר מצליח להחזיק מעמד לאורך זמן.

בישראל נדמה לנו שמתנהל כרגע מאבק לשימור הדמוקרטיה, ואני אומר "נראה לנו" כי אין שום מאבק. יש כמה גיבורי מקלדת שמבכים את הפגיעה המתמשכת בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, כמה "הפגנות" וירטואליות שעושות לכולנו חמים ונעים בלב, שיירת מכוניות שמתנהלת ומתפזרת בסדר מופתי, אופוזיציה חיוורת ומפוחדת, אבל מאבק אין.

בישראל אין מאבק לשימור הדמוקרטיה. יש גיבורי מקלדת שמבכים את הפגיעה בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, כמה "הפגנות" וירטואליות, שיירת מכוניות שמתנהלת בסדר מופתי ואופוזיציה חיוורת ומפוחדת

הדמוקרטיה היא רעיון נפלא, אבל בדרך כלל הוא לא מעורר להט קדוש בקרב התומכים בו, מהפכות בדרך כלל מניפות דגלים אחרים, לאו דווקא את דגל הדמוקרטיה שהוא דגל בורגני של שבעים ומלומדים. המונטונרוס שנלחמו בשלטון הצבאי בארגנטינה לא היו דמוקרטים, הם שאפו לאוטופיה קומוניסטית, ואת המהפכה המזוינת שלהם הם התחילו בדם ואש עוד בתקופה בה ארגנטינה היתה תחת שלטון דמוקרטי.

את הרבה מתומכיו של בנימין נתניהו לא מעניינת הדמוקרטיה, או שהעניין שלהם בה נגמר כאשר נתניהו לא זוכה לרוב שמאפשר לו להרכיב ממשלה. הרי ביבי הוא לא ראש ממשלה, ביבי הוא "מלך", הוא "מנהיג". שני מושגים זרים לחלוטין לאוצר המילים הדמוקרטי.

חלקם לא מהסס להצהיר בפומבי שהדמוקרטיה היא עניין מיותר מבחינתם, חלק אחר נמלט לעבר הגזענות ודורש דמוקרטיה ליהודים, "רוב יהודי", או בכינויו המכובס "רוב ציוני". טיעונים מלומדים בלבד על חוסר הלגיטימיות של ממשלה שנתמכת על ידי תומכי טרור, מתעלמים כמובן מתומכי טרור יהודים, וגם מן העובדה שדמוקרטיה פירושה הגנה על המיעוט בלי קשר לעמדותיו.

במסעו לריסוק הדמוקרטיה המהותית הגיע נתניהו לשיאים חדשים. אם עד עכשיו הפזמון היה ששלטון הרוב הוא הוא הדמוקרטיה, ויש להפשיט אותה מ"זוטות" כמו הגנה על זכויות המיעוטים, זכויות אדם, הפרדת הרשויות ומערכת בלמים ואיזונים שנועדה ללרסן את כוחה של הרשות המבצעת, הרי בצעדיו האחרונים, נתניהו מתעלם אפילו מעלה התאנה האחרון של הדמוקרטיה שהוא שלטון הרוב, הרוב אותו איבד בבחירות האחרונות.

אם עד עכשיו הפזמון של נתניהו היה ששלטון הרוב הוא הדמוקרטיה, ויש להפשיטה מ"זוטות" כזכויות מיעוט ומערכת בלמים ואיזונים לכוח, כעת הוא מתעלם מעלה התאנה האחרון שלה – שלטון הרוב, שאותו איבד

הוירוס הקטן והבלתי כנראה מפחיד אותנו כמו שפיגועי הטרור הפחידו את הארגנטינאים בשנות השבעים, וכשנחנו מפחדים לאף אחד אין חשק לצאת למאבק על רעיונות ערטילאיים כמו דמוקרטיה, הפרדת רשויות וזכויות המיעוט. ארגנטינה למדה על בשרה בדרך הקשה ביותר מה קורה כשעם שלם נופל לרגליו של שליט חזק ונותן בידיו סמכויות בלתי מוגבלות כדי שיעשה סדר. כנראה שאנחנו נצטרך ללמוד את אותו שיעור.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.