בעוד כמה ימים, אולי כמה שבועות, אפשר שתושבע ממשלה חדשה בישראל, שבראשה יעמוד בנימין נתניהו, או אולי יעמדו בראשה שניים – נתניהו ובני גנץ. תלוי איך מסתכלים על זה.
חתימת הסכם קואליציוני להקמת ממשלה משותפת והשבעתה בכנסת, יהוו מבחינת רבים מתומכיו לשעבר של יו"ר כחול-לבן נקודת קיצון של הפרת התחייבותו לבוחריו, שלא לשבת בממשלה תחת נתניהו, נוכח האישומים התלויים ועומדים נגדו בעבירות שחיתות חמורות.
"שחיתותו של השלטון הפכה לאיום אסטרטגי על החברה ועל הדמוקרטיה הישראלית", נכתב במצע כחול-לבן מלפני הבחירות האחרונות. בנאומי הבחירות שלו חזר גנץ פעם אחר פעם על הבטחתו, לא לשבת בממשלה "תחת אדם עם כתב אישום".
"חשוב להדגיש", הישיר גנץ מבט למצלמה, בדוגמה אחת מני רבות, "לא נשב עם בנימין נתניהו. בנימין נתניהו עסוק בפרשיות שחיתות, לא יכול לטפל במדינה, מוביל אותה למקומות נמוכים ורעים".
משכך, מתעוררת השאלה האם להתחייבויות של מתמודדים בבחירות, או של מפלגות, יש משקל מחייב כלשהו? לצורך העניין, יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ נמצא בדיוק באותו מצב. גם הוא הבטיח לבוחריו – ואף גילח את שפמו כדי לחזק את ההתחייבות הפומבית – לא לשבת בממשלת נתניהו.
האם העובדה שגנץ ופרץ בחרו להפר את הבטחתם לבוחריהם היא בעלת משמעות משפטית כלשהי? האם ניתן להטיל עליהם סנקציות כלשהן בגין הפרת ההתחייבות? או לאלצם לקיימן?
התשובה לשאלה הזו מחייבת אותנו לחזור 15 שנים לאחור, אל פסק הדין האקטיביסטי ביותר שנכתב אי-פעם בבית המשפט העליון.
הכוונה היא לדעת המיעוט שכתב השופט אדמונד לוי בפרשת ההתנתקות מרצועת עזה (בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל (9.6.2005)). הרכב מורחב של 11 שופטים דן בשורה ארוכה של עתירות חוקתיות, שביקשו לבטל את החלטת הממשלה לסגת מרצועת עזה ומצפון השומרון, וכן לבטל את "חוק פינוי-פיצוי" שנחקק כדי להסדיר את הפיצויים למפונים.
עשרת שופטי הרוב, בראשות נשיא העליון באותה עת, אהרן ברק, דחו את העתירות נגד עצם ההחלטה המדינית-ביטחונית לבצע את ההתנתקות, אך קיבלו את העתירות באשר לגובה הפיצוי שנקבע בחוק, והורו על הגדלתו באופן ניכר. זו הייתה, כשלעצמה, פסיקה בעלת מרכיב אקטיביסטי חריג. אך זה היה כאין וכאפס לעומת השופט ה-11 בהרכב, אדמונד לוי, שטען כי יש לקבל את העתירה נגד עצם ההחלטה לבצע את מהלך ההתנתקות.
פסק הדין שכתב לוי נחשב עד היום לנקודת קיצון אקטיביסטית, שבה המחיש כי את שיטות הניתוח המשפטיות של שמגר, ברק וביניש ניתן לקחת עד אבסורד, תוך שהצהיר: "פוליטיקה אינה מילת קסם השוללת ביקורת שיפוטית".
בין היתר, הקדיש לוי פרק לסוגיית הפרת התחייבותו של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, מהבטחת הבחירות שלו משנת 2003 – "דין נצרים כדין תל אביב" – שלפיה לעולם לא יסיג את צה"ל ויורה על פינוי ההתנחלויות ברצועה. לוי ציטט את מצע הליכוד מבחירות 2003 שבו נקבע: "ההתיישבות היא ביטוי מובהק לזכותו הבלתי מעורערת של עם ישראל לארץ ישראל ומהווה נכס חשוב להגנה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. הליכוד יפעל להמשך חיזוקה ופיתוחה".
לא היה ספק ששרון שינה את עמדתו בסוגיית פינוי ההתנחלויות מרצועת עזה מן הקצה אל הקצה, בין העמדות שהשמיע לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו וכולל בבחירות 2003, לבין המדיניות שהגה ואימץ ב-2004 ו-2005.
בניתוחו, הסתמך לוי על פסיקה של בית המשפט העליון מ-1991 שבה נקבע כי מפלגות, כמו חברי כנסת יחידים, הן "יחידות חוקתיות" ומהוות שחקנים בשיטה המשטרית שלנו, ולפיכך הינן נאמנות הציבור. "סיעה בכנסת היא יחידה קונסטיטוציונית. מפלגה פוליטית, המשתתפת בבחירות לכנסת, ממלאת תפקיד חוקתי", כתב אז ברק, "לסיעה ולחבר הכנסת יש תפקיד ציבורי על-פי דין" (בג"ץ 1601/90 שליט נ' פרס (8.5.1990)).
"חובת האמון בה חייב חבר הכנסת היא חובת אמון דואלית", כתב לוי. "היא נושאת פניה לציבור בוחריו ומפלגתו של חבר הכנסת, מן העבר האחד, ולציבור בכללותו, מן העבר השני". באיזון בין השניים בנסיבות ההתנתקות, הוא הסיק, "האיזון בענייננו נוטה באורח ברור לכיוון חובת האמון כלפי הבוחרים".
אף שמצע מפלגתי איננו "חוזה משפטי מחייב", הרי הוא "כלי רב חשיבות, באמצעותו מבטאת מפלגה את מטרותיה ושאיפותיה". בהקשר זה הזכיר לוי את אמירתו המוכרת של אהרן ברק, מפסק דין קודם: "איש ציבור אינו רשאי לומר: 'הסכמתי, אז מה'?" (בג"ץ 669/86 רובין נ' ברגר (12.1.1987)).
מסקנתו של לוי, בסוף פרק זה של פסק דינו, הייתה כי "ניתן להעלות על הדעת מצבים בהם סטייה ממצע פוליטי ועקרונות-יסוד של מפלגה תהא כה גסה וקשה, עד כי לא יהיה מנוס מלקבוע כי היא בלתי סבירה". האם מקרה שרון וההתנתקות הוא אחד מהמקרים הנדירים הללו? את המילים הבאות של לוי אפשר להעתיק, אולי אחד-לאחד, לימינו-אנו ולהתנהלותו של גנץ:
"העותרים נקלעו למצב בלתי סביר, אם לא לומר מקומם, כאשר נוכחו עתה לדעת, כי בהצבעתם למפלגה אחת הם הביאו למעשה ליישום מצעה של מפלגה אחרת, וכתוצאה מכך גרמו במו ידיהם לפינויים-שלהם מבתיהם ולהרס יישוביהם. והרי את התוצאה הזו בדיוק ביקשו העותרים למנוע על-ידי הצבעתם למפלגת הליכוד".
מסקנתו של לוי, כי יש להורות על ביטולה של תוכנית ההתנתקות, התבססה בין היתר על הפרת מצע הליכוד מבחירות 2003, שהביא, לדבריו, ל"עיוות רצונו של הבוחר". ואולם, כאמור, לא זו בלבד שעמדתו נותרה בדעת מיעוט, אלא שפסק דינו כולו נחשב לאנקדוטה החורגת בהרבה מקורפוס הפסיקה של בית המשפט העליון, שניתן להסתמך עליה.
"לדעתי, מעקרון חופש הפעולה של המפלגה עולה כי מפלגה חופשית להשתחרר מהתחייבויותיה העולות מהמצע", כתבה ב-2007 פרופ' סוזי נבות במאמרה "המעמד המשפטי של המצע המפלגתי". "לא קיימת אפשרות משפטית לאכוף את המצע הפוליטי על המפלגה. אף שהמצע הוא בעל משמעות משפטית, אין בית המשפט יכול לפקח על אכיפתו".
פרופ' סוזי נבות: "לא קיימת אפשרות משפטית לאכוף את המצע הפוליטי על המפלגה. אף שהמצע הוא בעל משמעות משפטית, אין בית המשפט יכול לפקח על אכיפתו"
מה אפשר ללמוד מכך? שבתרבות הפוליטית הישראלית, פוליטיקאים ומפלגות רשאים להצהיר על עקרונותיהם ככל העולה על רוחם, אך בבוא יום המימוש, אין שום מנגנון משפטי המחייב אותם לממש את הבטחותיהם לבוחרים. נותרה היושרה האישית, והתקווה שהציבור הישראלי יגבה מחיר בבחירות הבאות מנבחרי הציבור שפעלו בניגוד להבטחות המפורשות שהבטיחו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם