הטקסט היפה שהבאת של עלי מוהר, הזכיר לי רגע – ללא ספק חסר חשיבות לאומית – שארע לי היום, כאשר הילד שלי, שהוא עדיין פעוט (שנה ושלוש) הצביע ממקום מושבו בעגלה מעלה ואמר 'אור'! כשהרמתי מבטי מעלה אל הכיוון אליו הסתכל, שמחתי לראות שהוא מכוון אל חרמש הירח, שבין כל האורות המלאכותיים שאנחנו מוקפים בהם, עדיין שבה את ליבו. זה אמנם היה בהוד השרון ולא בתל אביב, אבל כל הארץ הפכה בטון כבר מזמן.
עלי מוהר היה גיבור תרבות של עלומי, הייתי מחכה ליום חמישי או שישי לקרוא 'מהנעשה בעירנו' וגם 'בשער', שהיה מצחיק ושנון למרות חוסר אהדתי לכדורגל. ואכן, גם אצלי כמו אצלך הוא עדיין קיים ותופש מקום, בזרם התודעה הממשיך לזרום.