לפעמים קשה להאמין עד כמה חוק מרפי, הגורס כי כל דבר שיכול להשתבש אכן ישתבש, צודק. האם במהלך 2020, כאשר מגפת הקורונה התפשטה בעולם ובישראל, שיערנו בלבנו כי לכשתסתיים סוף סוף, במקום להירגע קמעא מהשיבוש הגדול והמפתיע ומהחרדות שנלוו לו – נמצא את עצמנו בכאוס מדינתי ולאומי שרק הולך ומסלים? עם השפעה מערערת כמעט על כל מערכות חיינו? כן, היו קצת רמזים מטרימים, אבל ככה?

והאם תיארנו לעצמנו כי בעקבות "העזיבה הגדולה" אחרי הקורונה לא תצליח מערכת החינוך להתאושש – עד כדי כך שמשרד החינוך ייאלץ לפנות לגמלאים, סטודנטים ומורים חיילים כדי לחפות איכשהו על המחסור האקוטי במורים ובמחנכים?

האם שיערנו שבעקבות "העזיבה הגדולה" אחרי הקורונה לא תצליח מערכת החינוך להתאושש – עד שמשרד החינוך ייאלץ לפנות לגמלאים, סטודנטים ומורים חיילים כדי לחפות על המחסור האקוטי במורים ובמחנכים?

ואם כבר, האם שיערנו כי סוגיות יסוד של שוויון מגדרי, לרבות זכותה של אישה לשבת בכל מקום בו היא בוחרת, תחדלנה לפתע להיות מובנות מאליהן? רובנו כנראה לא העלינו זאת על דעתנו.

וזהו גבירותיי ורבותיי, האקלים הלוהט, באוגוסט חם במיוחד גם ככה, שבו עומדת להיפתח עוד שנת לימודים: קרע פנימי עמוק, ערעור על מוסכמות בסיס חברתיות ובעיית הוראה חמורה לכל אורך ורוחב המערכת.

מתוך הכאוס הכללי אין זמן מתאים יותר לשר החינוך להצגת תכנית סדורה, שתיתן מענים לבעיות הבוערות – אלו שבאחריות ישירה של משרד החינוך, ואלו שנכפות עליו בגלל המצב. למעשה גם אין לשר ברירה אלא לגבש שורת צעדי חירום למניעת שקיעת המערכת.

קל אולי לאטום אוזניים לאזעקת האמת החינוכית ברעש האירועים המהדהדים במערכות אחרות – המשפטית והביטחונית בראשן וגם זו הכלכלית, אבל הנזק כאן, אם לא יטופל, ישאיר רישום דרמטי לא פחות, ולדורות.

הנושא הבוער ביותר הוא מעמד המורים. הגמלאים, הסטודנטים ושאר פתרונות קסם לא יצליחו למנוע את המחסור המהותי שחווה מערכת החינוך ואת העזיבה המתמדת של מורים ראויים – מצד אחד, ומצד שני יחסמו באופן מעשי כניסת נשות ואנשי חינוך איכותיים תחת העוזבים.

רק שינוי גישה אמיתי, השם את המורה במרכז ומשלב שכר גבוה ואטרקטיבי, התחשבות בדעותיו, ליווי חינוכי, הגדלת האוטונומיה וגיבוי ציבורי איתן מכל מקבלי ההחלטות, ישאיר את הפורשים הרבים במערכת.

חוזים אישיים גם הם לא יהוו את הפתרון המיוחל – הם אינם מעניקים למורים תחושת שייכות וביטחון, להפך, ובמקום עבודת צוות ובניית כפר שלם יכניסו לחדר המורים תחרות שלילית ומתחים.

רק שינוי גישה אמיתי, השם את המורה במרכז ומשלב שכר גבוה ואטרקטיבי, התחשבות בדעותיו, ליווי חינוכי, הגדלת האוטונומיה וגיבוי ציבורי איתן מכל מקבלי ההחלטות, ישאיר את הפורשים הרבים במערכת

כמובן שאי אפשר להתעלם מהקרע החברתי. מורים אינם רק מנחילי ידע אלא, כפי שאומר המחנך המוערך ד"ר חיים פרי, מקני ערכים, השראה ותקווה. הסערה שחווה החברה הישראלית אינה פוסחת על הכיתות, ועל המחנכים לשקף ברגישות את האירועים. זאת תוך עמידה על העקרונות הבסיסיים עליהם מושתתת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועל תהליך סדור שיאפשר לתלמידים להבין, לנתח ולפרש את המתרחש – ולגבש עמדה משלהם.

מחובתו של שר החינוך לגבות את המורות והמורים גם כאשר הם מבטאים את דעתם האישית, ובתנאי שהציגו בכיתה את מגוון העמדות כדי לעודד את התלמידים לחשיבה ביקורתית, פרו-אקטיבית ועצמאית. ומחובתה של המערכת בכללותה לחנך לשמירה על סובלנות גם כאשר עוסקים במחלוקות יסודיות מדממות, כיוון שלתהליך החינוכי תפקיד מכריע בשימור הזיכרון ההיסטורי של שרשרת הדורות, ובשיקוף המחיר של מלחמת אחים וההבנה שאין לנו ארץ אחרת.

ומה לגבי הכרת האחר? בחברה הישראלית המשוסעת והמחולקת לשבטים נוצרה מציאות שצעירים מרקעים שונים – דתיים, חילונים, יהודים, ערבים וחרדים – כמעט ולא נפגשים כבר זה עם זה.

אם בעבר מספרי התלמידים במסגרות החינוך הערבי והחרדי היו נמוכים יחסית והשירות הצבאי היה מסגרת שאפשרה מפגשים וממשקים עבור רוב חלקי החברה, כיום מספר הולך וגדל של צעירים כבר אינו חלק משירות זה, בעוד שמסגרות החינוך המגזריות הנפרדות רק הולכות וגדלות.

כמובן שאי אפשר להתעלם מהקרע החברתי. מורים אינם רק מנחילי ידע אלא גם מקני ערכים, השראה ותקווה. הסערה שחווה החברה הישראלית אינה פוסחת על הכיתות, ועל המחנכים לשקף ברגישות את האירועים

חסרות במובהק מסגרות למפגשים, לעשייה התנדבותית משותפת שתאפשר לזהות את המאחד ולא רק את המפריד, לתרגול משותף של השפות העברית והערבית וללמידה בצוותא. גם כאן למשרד החינוך ולעומד בראשו תפקיד מכריע, אם רק ישכילו להרים את הכפפה.

לימודי ליבה: כבר רבות נאמר ונכתב על כך, על ההכרח להכשיר את כלל צעירי ישראל לדרישות עולם התעסוקה המודרני ועל הרצון של חלק מהציבור החרדי עצמו להנחיל לילדיו מיומנויות וידע בסיסיים.

ברורה גם עד כאב הסיטואציה הפוליטית הנוכחית. אף על פי כן חובה על העומד בראש מערכת החינוך להמשיך ולחתור להרחבת לימודי הליבה, ולשמר ערוצי הידברות עם ראשי הציבור החרדי בעניין. לא סביר שההשקעה בליבה תעמוד ביחס הפוך להגדלה הניכרת בתקציב שמעבירה הממשלה, בשם הציבור כולו, לחינוך.

ודבר אחרון, בת של מלך לא דוחפים למושב האחורי, לא מונעים ממנה רחצה חופשית בשמורות טבע ציבוריות, לא מגדפים אותה ולא מאיימים עליה. אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אך גם דמוקרטית משליך על אופי הנראות וההתנהלות השוויונית במבני ציבור ובשירותים הניתנים לו.

מערכת החינוך צריכה להקנות בכל המגזרים את ההבנה כי האחריות להתנהל בסובלנות ומתוך כבוד לאחר בחברה מעורבת אינה נחה רק על הציבור החילוני, אלא גם על הציבורים הדתי והחרדי, וכפי שאנו רואים מהתנהלות קהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה – זה בהחלט אפשרי. לעיתים פשוט צריך לדעת להפנות מבט לצד השני במקום לתקוף את מה שמנוגד לערכינו, פשוט מתוך כבוד לאחר.

מערכת החינוך צריכה להקנות את ההבנה כי האחריות להתנהל בסובלנות ובכבוד בחברה מעורבת אינה נחה רק על הציבור החילוני, אלא גם על דתיים וחרדים, ולאור התנהלות קהילות חרדיות בחו"ל – זה אפשרי

האם קל יותר להגיד מלעשות? בהחלט, אבל זה תפקידו של שר החינוך – לעשות. "צו שמונה" נובע ישירות מחומרת המצב, ואי הפנמה של החומרה הזו טומנת בחובה השלכות קשות והרות גורל לעתיד ילדינו, החברה שיגדלו לתוכה והמדינה שיצטרכו לעמוס על כתפיהם בהמשך הדרך.

אם שר החינוך לא ישכיל לגבש תוכנית עבודה סדורה וחירומית, אנו צפויים לראות את מערכת החינוך שלנו הולכת ומתבוססת, שוקעת ומשתרכת מאחור במקום להוביל את החברה הישראלית אל עבר אתגרי המשך המאה העשרים ואחת.

תומר סמרקנדי הוא מנכ"ל "דרך כפר יוזמות חינוך", הפועלת לשינוי פני החברה באמצעות חינוך ערכי לחוסן רגשי עבור אוכלוסיות מוחלשות. העמותה מלווה ומנחה עשרות קהילות חינוך ומכינות קד"צ בפריפריה.