ברוב הימים מרבית החברות התרבותיות מנסות לחשוב על עצמן כמשהו יציב, והאמנות היא זו שעליה מוטל לקרוא תגר ולהראות את חוסר היציבות; להצביע על עולמות חדשים אפשריים, אפוקליפסות או אוטופיות. בימים של אסון, כששום דבר לא נתפס כיציב –  הדחף הראשון של האמנות הוא להציע יציבות ונחמה, אבל גם לבטא את התחושות הקשות והחוויות של התקופה.

חברות תרבותיות מודעות לחשיבותה של אמנות גם, ואולי אף יותר, בימים קשים. ב-1939, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הוקמה באנגליה, בחסות משרד ההסברה, ועדה מייעצת לאמני מלחמה, שגייסה ממש אמנים מכל התחומים שיתעדו את הימים ההיסטוריים בחזיתות השונות וגם בעורף. הועדה הזו, בראשותו של היסטוריון האמנות קנת קלארק, פעלה במהלך כל שנות המלחמה, ובסוף ימי פעילותה הותירה כששת אלפים יצירות של יותר מ-400 אמנים.

בזמן שאני כותבת שורות אלה, מציינים בפופ-אפים של חדשות ממקומות שונים בעולם את קונצרט התפילה של אנדראה בוצ'לי לכבוד חג הפסחא בוותיקן, שהשאיר את הצופים דומעים מהתרגשות. מוזיאון באוסטריה כבר הוציא קול קורא לאיסוף ארטיפקטים שיתעדו את התקופה ההיסטורית שאנחנו חיים בה.

פופ-אפים של חדשות מהעולם מקדמים את קונצרט התפילה של אנדראה בוצ'לי לפסחא בוותיקן, שהשאיר צופים דומעים מהתרגשות. מוזיאון באוסטריה קרא לאיסוף ארטיפקטים לתיעוד התקופה ההיסטורית הזו

אמנים המשיכו ליצור גם בתקופות של מגיפות, כשהיו מוקפים במוות וסבל.  המגפה הנוכחית היא תקשורתית מאוד, והמון יצירתיות הופנתה למימים, ולתרבות דיגיטלית מיידית. כך יש בידינו אינספור יצירות גראפיות של "תישארו בבית". אבל גם אמנות ממשיכה להתקיים, או לפחות מנסה. בצד הקריאות בכל אירופה לקרנות ממשלתיות ופרטיות לתמוך באמנות בימים קשים, יש גם מעט (בינתיים) תערוכות וירטואליות ואוסָפים של יצירות שמגיבות במהירות על החוויה המטלטלת.

אנחנו צופים שוב ושוב בדימוי שיישאר החזק מכולם: המרחב האורבני, הערים – מקומות התרבות והחיים, שוממים. ציורים וצילומים מהחלון והמרפסת; שממה שמבטאת  פחד מוות. יפה יותר ומחרידה יותר מתמונות הרס והפצצות.

בתמונה: אמיליאנו פונזי – ציורים מהסגר באיטליה – סידרה עבור וושינגטון פוסט, ציורים שהצבע הולך ונעלם מהם והמלנכוליה משתכנת בהם.

בדימויים, המגפה השחורה, מגיפת הדבר שפרצה במחצית המאה ה-14 ועשתה שמות באוכלוסיית אירופה של ימי הביניים, זכתה למעמד משפיע ביותר. התרומה הגדולה של מגיפת הדבר לזיכרון החזותי של האנושות היא דמות המוות שהפך לחלק בלתי נפרד מהחיים.

יתכן שאני טועה, אבל איני זוכרת ייצוג של המוות כדמות באמנות העתיקה. היו פולחני מוות, אלי מוות, אבל לא היתה לו דמות מואנשת; הוא לא השתתף במחזות ולא רקד עם עלמות. עד שבעקבות המגפה הפך לנוכח יומיום. גם מגיפת הדבר התחילה בסין והגיע לאירופה באניות – כלומר באדיבותן של חולדות שהגיעו בדרך המשי ואחר כך באניות לאיטליה, לעומת המגפה הנוכחית שמופצת במהירות במטוסים, לאט יותר, בעיקר בדרכי הספנות. המגפה פגעה קשות ברוב ארצות אירופה.

אנו צופים שוב ושוב בדימוי החזק מכולם: המרחב האורבני, הערים, מקומות התרבות והחיים, שוממים. ציורים וצילומים מהחלון והמרפסת; שממה שמבטאת פחד מוות. יפה ומחרידה יותר מתמונות הרס והפצצות

מלבד דמות המוות נוצרה הדמות האייקונית האחרת, המבוססת על מציאותם של רופאי המגפה: הדמות המכוסה כולה בגלימת מגן וחבושה מסיכה ארוכת מקור.

Paul_Fürst,_Der_Doctor_Schnabel_von_Rom_1(coloured_version)

מפתיע להיווכח עד כמה הדימוי הנוכחי של ציוד המגן דומה להם. המסיכות של  רופאי המגפה נועדו להגן עליהם, והמקור הארוך, שבקצהו שמו עשבי מרפא שדרכם נשמו, כמו גם המקל שאחזו בידם, נועדו להרחיק את המגע בין הרופא לפציינט, ובוודאי תרמו לדימויים המפחיד של רופאים בכל הזמנים.

במגפה הנוכחית יש כמות מטרידה של מקרים שבהם התפרצויות החלו באירועים דתיים, וגם אם זה מקרי בלבד, הרי שהשינוי הדרמטי בפולחני דת בעולם כולו מעלה את הקשר בין המגפה לאמונה.

במגפה השחורה כיכבה דמות המוות גם כנושא להפחדה בידי הכנסייה וגם כדמות משעשעת, שכן חייבים גם לצחוק. נראה שבראשית ימי המגפה היו הרבה תפילות והתחזקות של הדת.

אנשי הכנסייה נפגעו מהמגפה במידה רבה, הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה, וזאת מסיבה ברורה: כמו הרופאים שלוחמים בקו הראשון, הרי המנהג להזמין כומר לאדם גוסס הביא להדבקתם ומותם של כמרים ונזירים רבים, ושורות הכנסייה הדלדלו בקצב מוגבר.

הכמרים החדשים שגויסו היו חסרי הכשרה הולמת, ולא סייעו במיוחד במשבר האמונה. אולי מוגזם לחשוב שהדבר סלל את דרך לרנסנס, אבל ללא ספק היה למגפה חלק רב משמעות בהליכי חילוּנה של האמנות ובעלייתם של רעיונות חדשים.

במגפה הנוכחית יש כמות מטרידה של מקרים שבהם התפרצויות החלו באירועים דתיים, וגם אם זה מקרי בלבד, הרי שהשינוי הדרמטי בפולחני דת בעולם כולו מעלה את הקשר בין המגפה לאמונה

אז מה יש לאמנות לעשות? להראות אמת. להיות אור בעולם שמלא פייק, להראות למי שלא יכול לראות את הסכנה בנגיף בלתי נראה את הסכנה האמיתית, לשקף מציאות שעוזרת לנסח ולהבין מה קורה. לשתף, ליצור קהילה, שמעבר לווירטואלי קיימת גם במציאות. לייצר תודעה; אמנות שהיא לא "תוכן", שהיא לא רק בידור ופולקלור. אמנות שמבטאת אמת גם אם היא בדיונית; ובזה נדמה לי שבדיחה של אחד באפריל מבטאת נפלא את המיתוסים הנוצרים סביבנו – צילומי חיות פרא שכביכול השתלטו על מוזיאון נטוש. יופי חי!

טל יצחקי היא מנהלת תיאטרון אלפא וביתא-ספר לאמנויות המופע, ת"א. לימדה באוניברסיטת ת"א, מכללת ספיר, ייסדה את המגמה לעיצוב בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה ועמדה בראשה. בין 2003 ל-2005 הייתה מרצה ואמנית אורחת באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. עיצבה תפאורות, תלבושות, בובות ומסכות למעלה מ-250 הצגות ומופעים בתיאטרונים ולהקות מחול בארץ ובחו"ל; תרגמה מחזות וקובץ נאומי צ'רצ'יל; הייתה מיוזמי מרכז הפרינג' בת"א; שימשה מזכ"ל איגוד מעצבי הבמה בישראל; אצרה תערוכות עיצוב במה, הרצתה והנחתה סדנאות בארץ ובעולם.

ארצ'י מקגאוון היה אחד מאלה שיכולים להשתתף בכנס ההקמה של חזית הסתמיים עלי אדמות. לא סתם להשתתף, אלא לשבת בשולחן צוות ההקמה. האסון הגדול שלו הוא, שהוא לא בחר את זה. הוא נולד לזה. לינצ׳בורג במחוז מור בטנסי היא מקום כל כך נידח שאפילו מי שחי בה, לא בטוח שהיא קיימת.

והאמת שארצ׳י היה יכול לנהל חיים ריקים למדי כמו כל אחד מתושביה אילולא אותו בוקר. העובדה שזה היה סוף אוגוסט והבוקר היה חשוך, לא הפתיעה אף אחד מיושבי ״סטייב אנד סטון״. להפך. זה היה נראה להם מוזר שהשמש בכלל זורחת על חור תחת כזה.

ארצ׳י היה יכול לנהל חיים ריקים כמו כל אחד מתושביה אילולא אותו בוקר. העובדה שהיה סוף אוגוסט והבוקר היה חשוך, לא הפתיעה אף אחד מיושבי ״סטייב אנד סטון״. להפך. נראה להם מוזר שהשמש זורחת על חור תחת כזה

ארצ'י בעט את דלת הדיינר הישנה, להתענות עם עוד קפה מימי ודונאט גרוע בדרך לעוד יום עבודה. והוא עוד היה אחד מבני המזל. הייתה לו עבודה. לא סתם עבודה, ארצ'י מקגאוון היה פקיד תשלומים בכלא המקומי. אחד מאלה שמקבלים משכורת בכל סוף שבוע. כלומר, משכורת מעיסוק חוקי בכל סוף שבוע. הוא הניד את ראשו העייף משבוע של משמרות אינסופיות להלן, שתמיד הייתה שם. ארוחת הבוקר העצובה בעולם חיכתה לו כבר. הלן יודעת. אבל הפעם היה בונוס. העיתון.

כמה דקות אחרי, כשהדונאט מהיום התיידדה עם ארוחת הערב של אתמול, הוא כבר היה בדרושים. כן. זה עיתון דק. מקומי. פלא שבכלל כתוב בו משהו חוץ מהתאריך. פתאום ראה את לוגו מקום העבודה שלו. ל"פרנקלין קאונטי ג׳ייל״ דרוש מוציא להורג.

המוח המצומק שלו התחיל לעבד מידע. הוא הכיר טוב את בן א׳והר. ״התליין החייכן״. הוא שילם לו את המשכורת. וזאת הייתה חתיכת משכורת. בן התחיל להוציא להורג עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת. אז עוד תלו. אבל מאז? חשמל, כיתת יורים, זריקת רעל. עשרות אנשים ובן תמיד חייך. ברור. הג'וב הטוב בעולם. רוב היום שיכור במשרד ופעם בכמה זמן, מגיעה הוראת ביצוע גזר דין ואז הוא הכוכב. המשכורת הכי גבוהה בכלא על הכי מעט עבודה. ״יש לו יכולת להכיל הרג ולא להיות מושפע מזה״ היה המשפט הקבוע של ברני ג׳יימס, מפקד הכלא, והיה נדמה שאם רק היה אפשר הוא היה בונה פסל שלו ברחבת הכניסה של הכלא מרוב הערצה.

ארצ'י ידע שבן מבוגר אבל לא תיאר לעצמו שזהו. התליין יוצא לפנסיה. אולי יתחיל להוציא להורג דגים באגם? הוא גיחך לעצמו. ואז התעשת. ״זה חייב להיות שלי. בעוד חמישים שנה, כשיגיע תורי לצאת לפנסיה, כולם יזכרו את ארצ'י מקגאוון בדיוק כמו שכל ילד בלינצ׳בורג יודע מי זה בן א׳והר״ (טוב, זה היה האיום החביב על הורים לילדים סרבנים). מצד שני, הוא פקיד תשלומים. מה לו ולזה? מי בכלל ייקח אותו בחשבון? הלוזר שחי בתוכו והיה רגיל לוותר מהר, איים לעשות את זה גם הפעם, אבל בשנייה נדירה שכמה תאים אפורים שלו עבדו יחד, הוא ידע מה יביא לו את התפקיד.

בן התחיל להוציא להורג עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת. אז עוד תלו. אבל מאז? חשמל, כיתת יורים, זריקת רעל. עשרות אנשים ובן תמיד חייך. ברור. הג'וב הטוב בעולם. רוב היום שיכור במשרד ופעם בכמה זמן מגיעה הוראת ביצוע גזר דין

ארצ'י צלצל למנהל משמרת הבוקר.

״היי ג'ק, תודיע לכל מי שצריך לקבל היום כסף שאני חושב שהסרטנים שאכלתי אתמול בלילה רוצים לחזור לשחות בים״.

התניע והביתה. רק אחרי שווידא שדלת המוסך באמת סגורה לגמרי, הוא הרים מרצפת רופפת ושלף ארגז עץ מבהיק. ארגז שכולו, מצפון לדרום, לא התאים לסביבה הסרוחה. ידיות ניקל מבריקות, קטיפה כחולה ואבזמי מתכת ועור שהידקו אליה חרב בעלת להב רחב במיוחד. להב שצידו האחד חד כל כך שאפשר להידקר רק ממבט ומצידו השני משונן, כי לפעמים צריך לפרוס אחרי ששוחטים.

החרב שימשה אותו בדרך כלל לבתר חזירי בר עבי בשר מסנטווד. אבל לא עוד חזירי בר. באחד הלילות הארוכים וחסרי השינה שמע ארצ׳י את סדרת ההרצאות של ג'ניפר מריל, מנטורית שהעריץ.

״אם אתם רוצים שישימו לב דווקא אליכם, אתם צריכים לעשות משהו שלא עשו לפניכם״.

הוא שמע את המשפט נצעק בתוכו והלב שלו התחיל לרוץ. הדם זורם. ארצ'י שלח את אצבעותיו השמנוניות אל אבזמי המתכת, שחרר את רצועות העור וסגר יד על הידית שלה שהייתה יצירת אמנות, סגסוגת מתכות ועור דב שאביו צד פעם כרוך מסביבה. הוא עצם את עיניו. לקח אוויר מלוא הריאות אוויר טחוב והרגיש את המגרעות המיוחדות לכל אחת מהאצבעות. מגרעות שהקנו לחרב אחיזה מושלמת.

הוא לקח אותה, אימץ אותה אל ליבו כל כך צמוד עד שחש את קור הלהב מבעד למדי הכלא העבים. הוא ידע שיש לו את זה. הוא ידע שהתפקיד יהיה שלו:

״היה לנו הכל כאן. תלו, חישמלו, חנקו, ירו, הזריקו. הכל. אני אהיה ארצ'י מקגאוון. אני אשחט נידונים למוות. אני אכנס להיסטוריה של העיירה המזויינת הזאת. ילדים ילמדו עליי. נשים יפנטזו עליי. גברים ירצו להיות ארצ‘י מקגאוון, השוחט מלינצ׳בורג״.

את המשפט האחרון הוא כבר צרח באקסטזה, התרומם ממקום מושבו בהתלהבות והניף את החרב אל על בלי לשים לב שהמרצפת שהזיז כדי לשלוף את הארגז, חסרה.

״היה לו באמת מבט מטומטם בעיניים, אבל לא חשבתי שעד כדי כך מטומטם שימצאו אותו מת עם חרב תקועה בתחת״,

אמרה בוקר אחרי הלן בדיינר. אבל ארצ'י מקגאוון ניצח. ועד היום הוא אחד מבניה הזכורים של לינצ'בורג.

״הלימודים הם הדבר החשוב ביותר שיש לכם בשלב זה של חייכם״ היה הנאום האחיד בכל כיתות בית הספר היסודי בעיר בכל ראשון בספטמבר. ״אחרי הכל, אתם לא רוצים טיפשים כמו ארצ'י מקגאוון שמת מאיבוד דם וששריף קולמן מצא על הבטן במוסך, עם חרב בתחת, הא?״

איתי גלאון כותב סיפורים לחברות וארגונים ופותר בעיות אסטרטגיות. מעביר סדנאות קריאייטיב. קורא ומתעניין בעיקר ב: בטחון, טרור, לוגיקה מתמטית, הסטוריה, ספרות וספורט. חי בשותפות עם פוסט-טראומה מנוהלת ומטופלת מהשירות הצבאי.