לאחרונה שודרה בנטפליקס סדרה יוצאת דופן בשם "הריקוד האחרון". הסדרה מגוללת את סיפור ההצלחה של קבוצת השיקגו בולס בהובלת מייקל ג'ורדן, שחקן הכדורסל הטוב בתבל. הסדרה גרמה לי לתהיות רבות בנושא מנהיגות, ווינריות וקבוצתיות.

אני חושב שההצלחה של הסדרה נבעה מהיכולת שלה לרתק למסך קשת רחבה של צופים, ולא רק את חובבי הכדורסל, מכיוון שהסדרה לא התמקדה רק בפן הטכני של המשחק אלא במהות "המשחק" עצמו. בסדרה "הריקוד האחרון", הכדורסל הוא רק מטאפורה ליכולת של מארג אנשים מסוים להגיע ליכולות יוצאות דופן – ביחד.

הסדרה "הריקוד האחרון" לא התמקדה רק בפן הטכני של משחק הכדורסל אלא במהות "המשחק" עצמו. הכדורסל שם הוא רק מטאפורה ליכולת של מארג אנשים מסוים להגיע ליכולות יוצאות דופן – ביחד

דמותו של ג'ורדן היא הדומיננטית ביותר, הוא לב ליבה של הסדרה (והיא גם עברה אישור דקדקני שלו בהפקתה) יש שיגידו שמדובר יותר בפולחן אישיות מאשר בסדרה דוקומנטרית.

אחת הדמויות המרכזיות הנוספות בסדרה מלבד ג'ורדן הוא סקוטי פיפן. מדובר בשחקן אינטליגנטי, רב יכולות, אשר יש לו נקודות זכות רבות בהישגיה של שיקגו בולס ככלל ושל מייקל ג'ורדן בפרט. הוא מלווה את מייקל ג'ורדן ברוב שנותיו בשיקגו בולס והוא שותף מלא לכל שש האליפויות שהם לקחו ביחד. ניתן להגיד, שהוא היה השחקן השני הטוב ביותר בליגה לאחר ג'ורדן.

מייקל ג'ורדן וסקוט פיפן, צילום מסך מיוטיוב

אולם למרות הישגים אלו, הוא לא זכה (לטעמו) לכבוד רב בסדרה. דמותו לא הוצגה כראוי והוא משתקף בה כשוליית הקוסם של הכוכב הגדול, כאשר מופנית ביקורת רבה על תפקודו לאורך הקריירה בבולס. בפועל הוא היה שותף מלא להצלחות – אך בסדרה "הריקוד האחרון" הוא אינו מוצג ככזה. לכן, סקוטי פיפן "רותח מזעם".

עפר שלח, אנא ממך, אל תהיה סקוטי פיפן של יאיר לפיד. ראשית, כי יאיר אינו ג'ורדן. המפלגה בהובלתו של יאיר לפיד אינה זוכה להישגים כבר יותר משבע שנים. הוא אינו ווינר אמיתי.

בשנה האחרונה לאחר שלושה סבבי בחירות (והובלה במספר המנדטים בשניים מהם), מפלגתו נכשלה שוב ושוב בהרכבת הממשלה. בראש ובראשונה מדובר בכישלון אישי של יאיר עצמו. לכן חשוב לי לשאול אותך – האם אתה נמצא במפלגה בה כל היכולות שלך באות לידי ביטוי? האם יש לך סיכוי להשפיע כמו שהיית רוצה?

עפר שלח, אנא ממך, אל תהיה סקוטי פיפן של יאיר לפיד. ראשית, כי יאיר אינו ג'ורדן. המפלגה בהובלתו של יאיר לפיד אינה זוכה להישגים כבר יותר משבע שנים. הוא אינו ווינר אמיתי

אלון עידן, פובליציסט בהארץ, הגדיר את עפר שלח ב-2016 כ"תסריטאי והבמאי של יאיר לפיד" הוא תיאר אותו "המוח מאוחרי הקלעים":

"שלח יושב בשקט, כי ביום בהיר במיוחד כבר אפשר לראות את היעד. הוא הימר על הפרפורמר הכי טוב בישראל, והוא יודע שהסכנה הכי גדולה היא שיחשפו את סיפור הכיסוי. שלח מתאפק מלצעוק 'זאת רק תחפושת' כי הוא מאמין שברגע שהיעד יושג, יהיה אפשר להוריד את המדים הימנים־לאומניים, להפסיק להזריק טירוף לוורידים ולהתחיל 'להשפיע'".

אני ממשיך ושואל – האם עדיין ניתן לראות את היעד? מה הוא היעד? האם הנאמנות הבלתי מסוייגת ליאיר לפיד, נאמנות שמבוססת על יחסי חברות עמוקים, מוצדקת? אולי בשבילו אתה רק שחקן משלים? למשל, איך ייתכן שמועמדותך לשר הביטחון (תפקיד שעפר שלח שואף אליו שנים רבות) נדחקה הצידה, כשבן-רגע הפרויקט של "יש עתיד" "לפוליטיקה חדשה" – הפך ביום בהיר למפלגת גנרלים קלאסית? אולי זה הוא הזמן לצעוק – עד כאן! האם המוח מאחורי הקלעים של יאיר לפיד צריך לצאת אל המסך ולהגיד: אני הוא המועמד?

בראיון נוקב לרוית הכט בעיתון הארץ, לאחר הקמת ממשלת האחדות, עפר שלח אמר:

"אני חושב שכחול לבן היא גם איתות לציבור, נקרא לו שמאלני, או כזה שרוצה אלטרנטיבה לליכוד, שאולי הגיע הזמן להיגמל מההמצאה הזאת שאומרת, בוא נביא גנרלים שלא אומרים כלום – כי גבי אשכנזי לא אמר כלום מ-2011 ובני גנץ לא אמר כלום מ-2015".

אני ממשיך ושואל – האם "יש עתיד" היא גם איתות לציבור, נקרא לו שמאלני, שרוצה אלטרנטיבה לליכוד? אולי הגיע הזמן להיגמל מהדמות הזאת שאומרת: בואו נדבר על שינוי אבל נעשה הכל אותו הדבר, בואו נקים מפלגת אלטרנטיבה אבל לא נגיד כלום? האם הגיע הזמן להחליף את יאיר לפיד?

אולי הגיע הזמן להיגמל מהדמות הזאת שאומרת: בואו נדבר על שינוי אבל נעשה הכל אותו הדבר, בואו נקים מפלגת אלטרנטיבה אבל לא נגיד כלום? האם הגיע הזמן להחליף את יאיר לפיד?

נותר רק לדמיין כיצד היה נראה ה-NBA אם סקוטי פיפן היה עוזב את שיקגו בולס (דבר בעל סיכוי סביר ביותר בהתחשב לשכר שקיבל). האם הוא היה מצליח לקרוא תיגר על מייקל ג'ורדן? האם הוא היה מצליח להצדיק את הגדרתו כשחקן השני הטוב ביותר? כיצד הייתה ממוסגרת המורשת שלו היום בשנת ,2020 אם היה עושה מהלך שכזה? ברם, אלו הן רק תהיות ולעולם לא נדע את התשובה. אל מול זאת, לעפר שלח יש עדיין סיכוי. סיכוי להשתחרר ממשחק תחת הובלה של שחקן לא קבוצתי, לא ווינר. בקיצור, ג'ורדן ללא היתרונות של ג'ורדן – יאיר לפיד.

אני ממליץ, כהצצה לקרע ההנהגתי ב"יש עתיד", שעל בסיסו אני כותב רשומה זו, להסתכל על עמוד הפייסבוק של עפר שלח אל מול העמוד של יאיר לפיד. בעוד שבעמוד של יאיר לפיד רואים עוד מאותו דבר – פוסטים גנריים, המתבטאים בגינויים על ממשלה בזבזנית ואמירות נגד טרחניות על ההשתלחות של נתניהו בשלטון החוק – אצל עפר שלח אפשר להתחיל לראות שינוי. תקווה אמיתית לשמאל. אמירות ברורות נגד הסיפוח (אצל יאיר לפיד אין התייחסות לנושא), אמירות חזקות על התנגדות רחבה, הבנה עמוקה על כך שאין מה לשים שוב ושוב את מבטחנו בגורמי אכיפת החוק, הבנה שמדובר במאבק של העם, שהשינוי צריך לבוא מלמטה.

להלן, שני ציוצים של לפיד מהיומיים האחרונים:

אם אתם משרתים בממשלה של נאשם בפלילים, אל תמכרו לנו שאתם מגינים על שלטון החוק. כל מי שראה את הנאום של נתניהו על מדרגות בית המשפט הבין לאן הולכת הממשלה הזו. עוד התקפה על החוק, עוד שחיתות. בשחיתות לא נלחמים מבפנים. מי שבפנים, הוא חלק ממנה. אל תנסו למכור לנו שאתם תלחמו על עקרונות. pic.twitter.com/2brd0FtJpW

— יאיר לפיד – Yair Lapid (@yairlapid) June 1, 2020

לאחר שיחה עם שר האוצר ישראל כץ נתמוך בחבילת התמרוץ לעסקים שמביא האוצר לוועדת הכספים. בכל מה שקשור למאבק במשבר הקורונה, לא נעשה שום שיקול פוליטי.

— יאיר לפיד – Yair Lapid (@yairlapid) June 2, 2020

ב-31.5 עופר שלח כתב בעמוד הפייסבוק שלו:

"אל תבנו על אחרים. השופטים לא יושיעו, הפקידים ישחקו ראש קטן או סתם יפגינו אטימות ואוזלת יד, לארה״ב של טראמפ לא איכפת, השותפים הפוליטיים של ביבי נכנעו כבר מזמן. עכשיו הזמן להתנגד, ביחד. עכשיו הזמן להבין שהכל קשור: המשבר הכלכלי והסכנה לדמוקרטיה, הפילוג בחברה והסיפוח. עכשיו הזמן לאחד כוחות ומאבקים, מול מי שלא שם עליכם ולא שואל אתכם".

עפר, אתה צודק, אל תבנה על אחרים. עכשיו זה הזמן להתנגד – ביחד. אידאולוגיה ברורה, התנגדות לסיפוח, שותפות יהודית ערבית, כוח לעם, זו היא הדרך לשינוי. זה הוא הקול האמיתי של האופוזיציה.

לכן, הגיע זמנך להוביל, הגיע הזמן למשחק קבוצתי אמיתי, הגיע הזמן להיות ווינרים. הכדור בידיים שלך והגיע הזמן לנצח. לטעמי, אתה לא משחק ליד מייקל ג'ורדן, לכן אל תהיה סקוטי פיפן. בדרך הנוכחית של קבוצתך (יש עתיד) – אין אליפות. בהרכב הנוכחי, אפילו אין פלייאוף.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.

חופשת חג השבועות וסוף השבוע הארוך שבא בעקבותיה, זימנו לי אפשרות לצפות בשתי תכניות שונות של "נטפליקס", ענק הסטרימינג האמריקאי.

מצד אחד הסרט "קזינו", סרטו המצוין של מרטין סקורסיזה, משנת 1995, עם רוברט דה נירו, שרון סטון וג'ו פשי, שמוקרן שם, כך אני מניח, גם בגלל סוג של "עסקת חבילה" בין הבמאי המוערך לרשת, אשר הפיקה את סרטו האחרון לפי שעה, "האירי". ומצד שני סדרת הדוקו בת ארבעת הפרקים על ג'פרי אפשטיין, איש העסקים והמיליארדר היהודי אמריקאי, שהורשע בשורה של עבירות מין, והתאבד בבית המעצר העירוני במנהטן, ב-10 באוגוסט 2019, בעודו ממתין לסיום משפטו.

לכאורה שני דברים שונים. מצד אחד סדרה דוקומנטרית ומהצד השני סרט עלילתי. אבל לטעמי לפחות, שניהם, הסדרה והסרט, מצליחים לשקף משהו עמוק ומהותי לגבי החברה האמריקאית והכוחות שמניעים אותה כבר שנים, ואולי מעניקים לנו גם כמה כיווני מחשבה לגבי אופי החברה הישראלית כפי שהוא מתהווה לנגד עיננו בשנים האחרונות.

נתחיל בסרט "קזינו"

במרכז של הסרט "קזינו", עומדים שניים – סאם "אייס" רות'סטיין (רוברט דה נירו) וניקי סאנטורו (ג'ו פשי) – ששולטים בעולם ההימורים של לאס וגאס בשנות ה-60 וה-70. בדרכו הקצבית והמבריקה, חושף לפנינו סקורסיזה את הקרביים המדממים (תרתי משמע) של תעשיית ההימורים בעיר ושל הכוחות המפעילים אותה. התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת שם בצורה הכי גלויה וברורה, מתחת לאורות המנצנצים והבוהקים של המלונות היוקרתיים ב"סטריפ", וכמו שאומר שם דה נירו בסצנת הפתיחה המרהיבה של הסרט: "התפקיד שלי הוא פשוט למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים."

במאמר מוסגר אגיד, שאולי הדבר הכי עצוב שראיתי בזמן שבו אני חייתי באמריקה, היה מראה האנשים הזקנים, שצועדים בבוקר מהבתים הדלים והמתפוררים, לעבר הטיילת באטלנטיק סיטי, עוד עיר שהתפרסמה בזכות תעשיית ההימורים שלה, אם כי בסדר גודל קטן יותר.

התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת מתחת לאורות המנצנצים של מלונות היוקרה ב"סטריפ". כמו שאומר דה-נירו בסצנת הפתיחה: "התפקיד שלי הוא למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים"

ב"ריקוד האחרון", סדרה אחרת שעלתה לא מזמן בנטפליקס על הכדורסלן מייקל ג'ורדן, מתואר איך ערב אחד, לפני המשחק הקובע בין ה"שיקאגו בולס", קבוצתו של ג'ורדן, לבין ה"ניו יורק ניקס", שוכר מייקל לימוזינה מפוארת ונוסע עם אביו מניו יורק לאטלנטיק סיטי, כדי לשרוף שעתיים על הימורים באחד המלונות המפוארים שם.

זהו כמובן הדימוי הכי "קלאסי" של "החיים הטובים" ושל החלום האמריקאי – לימוזינה מפוארת, משקאות חריפים, סיגרים וכסף גדול שמתאדה תוך שניות על השולחן הירוק בלי להשאיר אחריו שום סימנים, אבל אני לצערי תקוע כמו אידיוט במראה הזה של האנשים הזקנים שהולכים כל חודש עם המעט שהם מקבלים מה-social security ויושבים בפנים כבויות מול מכונות המזל, ושום זיק של חיוך או של שמחה לא נדלק בפניהם, גם כשפעם בהרבה זמן הם זוכים.

הסידרה התיעודית על ג'פרי אפשטיין

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים.

נערות צעירות בנות 14-15, בדרך כלל ממשפחות בעלות רקע כלכלי וסוציאלי קשה, שנלכדות ומובאות כמו טרף קל מ-West palm beach לאחוזה המפוארת של אפשטיין.

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים

אחד אחרי השני מובאים לפנינו הסיפורים, ואחת אחרי השנייה, עולות הנשים שהיו אז רק נערות צעירות ובסדרה מקפידים לקרוא להן Survivors  (ניצולות או שורדות) ולא Victims (קורבנות) והן מרכיבות לפנינו את מה שדי מהר מתברר כמו דפוס פעולה קבוע ואכזרי:

איש עשיר וחסר מעצורים, שבדרכים לא ממש מתוחכמות מצליח כל פעם לטוות לפניהן רשת חלקלקה של הבטחות ופיתויים, עד שהוא מניח עליהן את היד הפוצעת והדורסת שלו, ומטביע בהן חותם וצלקת שלא יימחו גם אחרי שנים.

יש כמובן משהו שמעורר הרבה הערכה בדרך שבה כל הנפגעות "מצאו את קולן" כהגדרתה של הבמאית ליסה בראיינט, יוצרת הסדרה, ודאגו לכך שבסופו של דבר גם המיליארדר בעל העוצמה והקשרים הפוליטיים הענפים לא יצליח לחמוק מהדין. אם כי צריך לומר גם ביושר, שיש גם משהו שמעורר קצת רתיעה בדרך שבה החברה האמריקאית בוחרת להתנקות במהירות מהרעל, מסמנת איש אחד (מהלך ראוי כשלעצמו) ולא ממהרת אולי לקיים דיון מעמיק ומקיף על שורשיה של התופעה כולה.

במישור הישיר זהו למשל סיפורו של אלכסנדר אקוסטה, לימים שר העבודה בממשל של טראמפ, ועשר שנים קודם לכן, ב-2008, הוא זה שעומד בראש מערך התביעה הכללית במדינת פלורידה. מי שאיכשהו, אולי בהשפעת עורכי הדין המקושרים ועתירי ההשפעה של אפשטיין (אלן דרשוביץ כבר אמרנו?) סוגר עסקת טיעון מקלה מאוד עם אפשטיין, כשזה מועמד לדין בפעם הראשונה.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר לטעמי, משהו שעליו עמדנו כשהזכרנו, בקצרה אמנם, את העמדה הזאת של הטורפים והנטרפים והאנשים החלשים ונעדרי הקשרים.

קחו למשל נתון אחר מכיוון שונה לגמרי: על פי מחקר שפורסם  ב2018 על ידי לשכת מפקד האוכלוסין בארצות הברית  (United States Census Bureau) – ל-27.5 מיליון אמריקאים אין בכלל ביטוח רפואי! אתם קוראים נכון. נתון מדהים. משהו כמו עשרה אחוז מכלל האוכלוסייה בכל היבשת. נתון קטן ו"יבש" שמלמד אותנו כמה יש עד היום אחוז גבוה של גברים ונשים פגיעים ופגיעות כל כך, ועד כמה קל לטורף מהסוג הבזוי והנחות של אפשטיין לבוא ולהקיף את הקורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע הבריאותית והכלכלית פשוט נשמטת להם מתחת לרגליים.

ל-27.5 מיליון אמריקאים אין ביטוח רפואי. נתון שמלמד על האחוז הגבוה של אנשים פגיעים, ועד כמה קל לטורף כאפשטיין ללכוד קורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע תחתם נשמטת

שלוש הערות קצרות לפני סיום:

1. קודם כל זה יהיה תמיד מאמץ יומרני מדי לנסות לשרטט את קווי המתאר של כל החברה האמריקאית רק על פי סרט או סדרה אחת בנטפליקס. החברה הזאת היא מן הסתם מורכבת הרבה יותר וכמובן גם עתירת זכויות. אבל נדמה לי שמה שמבצבץ שם בין הדברים שציינתי הוא בהחלט לא רק חולי נקודתי בלבד.
2. דבר שני לגבי החברה הישראלית: אנחנו כבר רחוקים שנות אור מהתקופה ה"סוציאליסטית", שבה למדינה ובטח למערכת ההסתדרותית הייתה מעורבות גדולה בכל מה שקשור לחברה ולכל ההתנהלות הכלכלית בה. החברה הישראלית עברה מאז תהליך מואץ של הפרטה, תהליך שביסודו הוא טוב וחיובי, אבל צריך כל הזמן לזכור גם את הסכנות הגלומות בו, כפי שהן מודגמות בסדרה על ג'פרי אפשטיין – כלומר היווצרות שכבה לא קטנה של אנשים מוחלשים (העובדים הזרים הם בטח דוגמה די טובה לכך) ושל נשים פגיעות, שטורף חסר מעצורים יכול בקלות לשלוח יד זדונית ולפגוע בהן.
3. ודבר אחרון לגבי נטפליקס (טורף לא קטן בזכות עצמו…): יש לרשת הענקית הזו נטייה לפעמים להושיט יד החוצה ולבדוק קודם לאן נושבת רוח התקופה. יכול להיות שהיו גם אילוצים משפטיים שאני לא מודע להם, אבל אני מנסה לחשוב אם הם היו מגלים את אותו אומץ ואת אותה תעוזה כשג'פרי אפשטיין היה בחיים, מוקף בכל סוללת עורכי הדין העשירים והמקושרים שלו.

כך או כך הסדרה הזאת היא חשובה ומעוררת מאוד למחשבה.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.