מגפת הקורונה הפרה את שיווי המשקל ההנצחתי בישראל

הטקס הצבאי בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, 26.4.2020. (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
Olivier Fitoussi/Flash90
הטקס הצבאי בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, 26.4.2020.

הנצחה, כביטוי של זיכרון לאומי, היא דבר משתנה. מאז ומעולם נהגו משפחות, קהילות ואומות להנציח אירועי מפתח ודמויות חשובות מעברן; מה שגרם לחוקרים רבים לטעון, שיותר משההנצחה מביעה את העבר, היא מושפעת מההווה ומשפיעה עליו ועל העתיד.

יחד עם זאת, אופני ההנצחה השתנו לאורך השנים, וכשמדובר בהנצחת חיילים נראה שהתמורה המשמעותית ביותר היא במעבר מההנצחה הכללית, הלאומית, לזו הקהילתית, המשפחתית והאישית. גם בישראל השינויים האלה בהנצחת הנופלים מצאו את מקומם, ומוסכם על הכל שהנצחת החיילים הישראלים היום אינה דומה לזו של ראשית ימי המדינה, בהיותה אישית ומשפחתית מבעבר.

ככל שינוי חברתי דרמטי, ובוודאי בישראל – מדינה שהשכול הוא מהיסודות החברתיים החשובים בה – הדבר עורר כמובן ויכוחים ציבוריים לא מעטים. נדמה שהידוע בהם הוא הדיון, או המאבק המתמשך סביב המצבה הצבאית. מהיעדרו של התאריך הלועזי, דרך אי כיתוב תאריך הלידה, וכלה בשמות האחים שאינם מופיעים על המצבה, פעם אחר פעם נוכחנו שהנצחת החיילים בישראל היא כר פורה לחיכוכים בין המדינה לבין המשפחות השכולות.

ככל שינוי חברתי דרמטי, ובוודאי בישראל – שהשכול מיסודותיה החברתיים החשובים – הדבר עורר ויכוחים ציבוריים. שוב ושוב נוכחנו שהנצחת החיילים היא כר פורה לחיכוכים בין המדינה לבין המשפחות השכולות

אם נרצה, וברוח תקופת השנה המכונה גם "הימים הנוראים" של הישראליות, נוכל לראות את ימי הזיכרון כמשקפים של שני הקטבים בדיון על ההנצחה הישראלית. לכל חלל צה"ל יש שני ימי זיכרון בלוח השנה – האחד אישי, השייך לו, למשפחתו, לקהילת חבריו ומכריו. והשני – לאומי, שבו האומה מכירה וכואבת את חסרונו. כמובן שהדברים אינם כה דיכוטומיים – המדינה שולחת נציגים ביום הזיכרון האישי, והמשפחה נוכחת ביום הזיכרון הלאומי, אך עדיין ניתן לומר שמרכז הכובד שונה בין הימים.

מגפת הקורונה הביאה עמה שינויים דרמטיים שמפרים השנה את שיווי המשקל ההנצחתי בישראל. המדינה החליטה לאסור עלייה לקברי החללים ביום הזיכרון הממלכתי, וההחלטה כואבת בשני המישורים – הן במישור הלאומי, לכל האזרחים, והן במישור המשפחתי, של המשפחות השכולות. למרות זאת, ועל אף שההחלטה קיבלה גיבוי מלא מארגוני המשפחות השכולות, ניתן היה לראות ולשמוע לא מעט פרסומים המתנגדים לה, ואף כאלה שהצהירו שיעלו לקבר בניגוד להנחיות.

כאמור, נהוג לראות את השינויים בהנצחה ישראלית כמעין שני קטבים. לאומי לעומת אישי-משפחתי; תש"ח מול חלקות חדשות; קברי-אחים אחידים ומנגד דגלים, תמונות ותגי יחידה. אך זו הסתכלות צרה שאינה מותאמת למציאות הישראלית, שכן גם אם הקטבים האלה קיימים, הם זעירים בהיקפם.

נכון יותר לראות את המגמה דרך המשקפיים שהתוותה החוקרת ברבי זליצר כ"הטמעה של עדות אישית בתוך מרחב של זיכרון קולקטיבי", ולא כרצון למחיקתו. לאורך השנים ניכר שהעימותים בבתי הקברות הצבאיים אינם מונעים משאיפה לביטולו של הזיכרון הלאומי, להיפך. לא רעיה הרניק או משפחות ויכסלבאום וברגור שהחליפו את מצבות יקיריהן בניגוד לחוק, לא יוסי גינוסר או משפחות חללי אסון המסוקים מהבג"צים המפורסמים, לא משפחת מט שהותירה את קברו של לי נטול מצבה. אף אחת מהמשפחות הללו לא חותרות ולא חתרו לביטול הזיכרון הלאומי חלילה. הרי כל משפחה יכולה לבחור לקבור את יקירה בבית קברות שאינו צבאי, בקבורה שאינה צבאית, והכל במימון מלא של המדינה. לא, המשפחות אינן מבטלות את האומה ואת החלטותיה אלא רוצות לקנות להן מקום בתוכן, אולי אף לעצב אותן. גם ביום הזיכרון הקרב ובא, המשפחות רוצות, מבקשות, להיות חלק מהאומה ביום הכאב והגעגוע שלה-שלהן.

המשפחות אינן מבטלות את האומה והחלטותיה אלא רוצות לקנות להן מקום בתוכן, אולי אף לעצב אותן. גם ביום הזיכרון הזה, המשפחות רוצות, מבקשות, להיות חלק מהאומה ביום הכאב והגעגוע שלה-שלהן

בעת הזאת, ובה במיוחד, חשוב להדגיש דווקא את הסולידריות שעומדת בבסיס ההחלטה הלאומית. למעשה, מדינת ישראל מצהירה, ולא בפעם הראשונה, כי זהו יום שאינו רק של משפחת השכול אלא של האומה כולה, והעיקר הוא שהאומה כולה אינה יכולה לכאוב את כאבה ביום הזיכרון בשנה זו.

גם כאן – ראוי שהמדינה, כפי שעשתה בעבר, תמצא את הדרך לעצב את היום הזה בצורה שתביא לידי ביטוי בצורה המקיפה והנכונה ביותר את הקשר המשולש והעמוק הזה – חלל-משפחה-אומה. זה הזמן לומר, בחיל וברעדה, כי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אינו יום זיכרון משפחתי בלבד, ואם הוא יהפוך לכזה – כשרק בני המשפחות יהיו לבדם ליד הקבר – הרי שהוא מאבד מציביונו, ואחריתו מי ישורנו.

מדינת ישראל והעם בישראל לא יכולים להרשות לעצמם לאפשר לבני המשפחות לעמוד לבדם ליד הקבר ביום הזיכרון לא רק מפני החשש לבריאותן, אלא בגלל החשש לקיומו של יום הזיכרון עצמו. בגלל ההבנה שאם האומה תעלה בדעתה שיש קיום ליום זיכרון בהשתתפות המשפחות בלבד, אזי קיומו של יום הזיכרון הלאומי כולו מוטל בספק.

ינון גוטל-קליין הוא ראש מערך התוכן של בית הנשיא ויועצו של נשיא המדינה. דוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החוקר זיכרון לאומי ובתי קברות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 684 מילים ו-1 תגובות
סגירה